פסק-דין הצהרתי לפיו התובע אינו חייב לנתבעת כספים בגין אגרת טלויזיה החל מיום 1/1/04 וכן לפיצוי כספי מכח חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 בגין נזקים ועגמת נפש עקב הליכי הוצל"פ ועיקולים שננקטו על ידה כנגדו, לטענתו- שלא כדין. רקע ותמצית טענות הצדדים: 2. אין חולק כי ביום 17.10.03 קיבל התובע מהנתבעת התראה לפני נקיטת אמצעי אכיפה בשל חוב לתשלום אגרת הטלוויזיה. התובע פרע את החוב ולטענתו- הוציא בהמשך מביתו את מקלט הטלוויזיה שהיה אז ברשותו והודיע על כך לנתבעת. עוד לטענתו, לאחר שהמשיכו והגיעו אליו מכתבי דרישה לתשלום אגרת טלוויזיה- פנה אל הנתבעת והצהיר שאין ברשותו מקלט טלוויזיה. משלא קיבל התייחסות לפניותיו- שלח מכתב באמצעות ב"כ שאף הוא לא זכה למענה. רק לאחר פניה שניה באמצעות ב"כ- נתקבלה תגובת הנתבעת כי ישלח לביתו ביקור בית. ביקור כזה לא נעשה ודרישות תשלום המשיכו להגיע. 3. ביום 3/8/11 הגישה הנתבעת כנגד התובע ללשכת ההוצל"פ בתל-אביב תביעה לסכום חוב קצוב בגין אגרת טלויזיה לשנים 2004-2009 (להלן: "תיק ההוצל"פ"), במסגרת תיק ההוצל"פ הנ"ל- הוטלו עיקולים על חשבונות בנק שלו ועל רכבו. התובע הגיש התנגדות במסגרת אותו הליך שבתיק ההוצל"פ. ביום 2/9/12, בדיון שהתקיים בופ, הגיעו הצדדים להסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין . וזוהי לשון הסכמת הצדדים כפי שמצאה ביטוי בפרוטוקול הדיון: (להלן: "הסדר הפשרה"). 4. בחודש 5/12 לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ והטלת העיקולים במסגרתו ובטרם הגיעו הצדדים להסדר הפשרה הנ"ל - הוגשה תביעה זו שלפני. התובע טוען כנגד הנתבעת להפרת חובת הזהירות המושגית החלה עליה כלפיו בגין התרשלות בהתאם לסעיף 35 ו- 36 לפקנ"ז, בשל מטרד ליחיד עקב שימוש בתיבת הדואר שלו וכן בגין ניהול ההליכים והטלת העיקולים בבנקים ובמוסדות שלא כדין המקימים חבות לפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע. התובע אף מפנה לפרוטוקול הדיון בתיק ההוצל"פ ולהצהרתו שם כי הסכמתו להסכם הפשרה נעשתה בעצת ב"כ, כדלקמן: וגורס שאין בהתקשרות מצדו בהסכם הנ"ל משום הודאה בחוב לנתבעת ואף כי לא ניתנה החלטה שיפוטית הקובעת שהוא חב לה כספים כלשהם. עוד טוען התובע כי ביום 14/2/111 העתיק את מקום מגוריו לבית הורי אשתו המשלמים אגרה עבור המקלט בביתם, שם הוא מתגורר מאז. ההודעה וההמצאה על הליך ההוצל"פ נשלחו לכתובתו הקודמת ולא לכתובתו החדשה למרות שעודכנה במשרד הפנים. לכן, לשיטתו- לא הייתה מסירה כדין לצורך הליכי ההוצל"פ, כך שהעיקולים הוטלו שלא כדין. 6. תמצית טענות הנתבעת, מנגד- הינה כי התובע העלה במסגרת ההתנגדות שהגיש לתיק ההוצל"פ את אותן טענות שמעלה בהליך זה. לשיטתה, הואיל והצדדים הגיעו בתיק ההוצל"פ להסדר הפשרה, הרי שהמחלוקת נשוא אותו הליך- חובות עד אמצע שנת 2009, הוכרעה, ולכן- התובע מנוע ומושתק מלהעלות טענות הנוגעות להם ולהליכי ההוצל"פ שננקטו בגינם במסגרת אותו תיק. עוד טוענת הנתבעת כי העיקולים הוטלו כדין, כי אין כל פגם במשלוח מכתבי דרישה כאשר התובע בחזקת מחזיק במקלט טלוויזיה המחויב בתשלום אגרה ולא שלח אליה הודעה כנדרש על הפסקת החזקה במקלט בתוך 30 יום ממועד הפסקת ההחזקה בהתאם לדרישת תקנה 6 לתקנות רשות השידור (אגרה בעד אחזקת מקלט) אלא לראשונה ביום 31/7/07. באשר לעתירה לפס"ד הצהרתי, טוענת היא כי הואיל ובמסגרת הסדר הפשרה הנ"ל סוכם כי התובע יירשם החל משנת 2013 כלא מחזיק במקלט טלוויזיה, הרי שאין טעם ומקום ליתן את הסעד ההצהרתי המבוקש ביחס לתקופה שתחילתה בשנת 2010. דיון והכרעה: 7. אני דוחה את טענת הנתבעת בדבר השתק עילה או אחר שיש בהם כדי למנוע מהתובע להעלות טענות כלפי הנתבעת ולטעון לזכאות לפיצוי בגין הליכי הגביה שננקטו כנגדו במסגרת תיק ההוצל"פ הנ"ל, בטרם פשרה. גם אין בידי לקבל את הטענה כי ניתן היה להכריע במסגרת תיק ההוצל"פ בטענות התובע כלפי הנתבעת, הגם שעיקרן נטען במסגרת ההתנגדות שהגיש באותו הליך. במסגרת הסדר הפשרה, סוכם שכי אין בו משום ויתור חזרה של מי מהצדדים מטענותיו, וכי הוא בא לסילוק "תביעה זו", דהיינו- תביעתה הכספית של הנתבעת כנגד התובע לתשלום חוב בגין אגרת מקלט טלוויזיה עד לשנת 2009. התובע (נתבע שם) אף ביטא מפורשות לפרוטוקול את מורת רוחו והסתייגותו מההליכים שננקטו כנגדו ומההסדר, הגם שהסכים לו מהטעמים שפירט. ודוק. בעת שגובש הסכם הפשרה הנ"ל וניתן לו תוקף של פס"ד, הייתה התביעה שלפני תלויה ועומדת, וחרף זאת- לא מצאו הצדדים לציין כי יש בו כדי לסיים את כל המחלוקות שביניהם, לרבות את אלה נשוא ההליך דנן. להבנתי- מלשון ה'אין' ניתן ללמוד על ה'יש'. המסקנה המתבקשת הינה כי תחולת ההסכם הינה לצורך הסדרת החוב הכספי נשוא אותו הליך, מבלי שיהא בכך משום הודאה בו וכו'. כל תוצאה אחרת תהא נוגדת את הדין וההיגיון. 8. לצורך הכרעה בשאלת תקינות הליכי עיקול חשבון הבנק ורכבו של התובע, יש להדרש לשאלה האם ננקטו כדין. לטענת התובע- התביעה והאזהרה בגין ההליכים בתיק ההוצל"פ לא נמסרה לו כדין. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בהקשר זה, שוכנעתי כי דין טענתו להתקבל, ואפרט. לטענת הנתבעת (לראשונה במסגרת סיכומיה), התובע שינה את כתבתו במשה"פ ביום 19/7/11 ואילו תיק ההוצל"פ נפתח ביום 3/8/11. האזהרה נשלח למחרת. דהיינו, כשבועיים אחרי שינוי הכתובת. מפנה הנתבעת לסעיף 4 לחוק עדכון כתובת, תשס"ה 2005 ולכך שהאזהרה נשלחה לתובע (נתבע בתיק ההוצל"פ) לפני חלוף 50 יום ממועד שינוי הכתובת, ומכאן- לשיטתה, היא נחשבת כנתקבלה. התובע- מנגד, טוען שהחוק הנ"ל אינו חל על הנתבעת ומפנה לתוספת לחוק ולרשימת הגופים המנויים בו. לגופו של ענין מטעים התובע כי המסירה בדואר של האזהרה בגין הליכי ההוצל"פ הנ"ל לכתבתו הקודמת חזרה וכי הנתבעת ביצעה מסירה ידנית ע"ד של הדבקה על דלת ביתו הקודם. זו- בוצעה רק ביום 7/12/11, דהיינו כ- 5 חודשים ממועד שינוי הכתובת במשה"פ, כך שאף לשיטת הנתבעת- לא בוצעה מסירה כדין לידיו. אני מקבלת את טענות התובע בענין זה וקובעת כי לא בוצעה לידיו מסירה כדין של הליכי ההוצל"פ. מכאן- אני קובעת שהליכי העיקול לא בוצעו כדין. 9. ועוד. לית מאן דפליג כי על הנתבעת- רשות בעלת סמכויות גביה הפועלת מכוח חוק, חלה חובת זהירות מושגית ואף קונקרטית כלפי ציבור האזרחים מהם היא מבקשת לגבות את האגרה החלה עליהם. לגירסת התובע- שלא נסתרה, קיבל התראות בגין חוב במהלך השנים 2004-2008. ביום 31.7.07 שלח ב"כ התובע מכתב לנתבעת בצירוף תצהיר על כך שאינו מחזיק במקלט טלוויזיה החל מיום 1.1.04. הנתבעת לא הגיבה למכתב ונשלחו התראות חוב נוספות. ביום 30.1.08 וביום 17.8.08 נשלחו מכתבים נוספים באמצעות ב"כ התובע. בין השניים האחרונים- שלחה הנתבעת מכתב לב"כ התובע בו הודיעה על כך שיישלח אליו ביקור בית שלא נעשה. ביום 3.8.11 הגישה הנתבעת ללשכת ההוצל"פ בת"א בקשה לביצוע תביעה על סכום קצוב, ולבקשתה- אושר ביצוע עיקולים על חשבונות הבנק וביום 15.5.12 אף נתקבלה אצלו הודעה על עיקול רכבו. סמכויות הגביה שניתנו לנתבעת מכוח הדין, מהוות מקור איתן לקיומה של חובת הזהירות המושגית. עליה לנקוט במידתיות ובזהירות כלפי ציבור האזרחים. קל וחומר, מקום שאזרח טורח פונה בכתב, שוב ושוב, ומבקש להשיג על חוב המיוחס לו. אמנם- הדין הכיר ב'חזקת החזקת מקלט', כמצוין לעיל. יחד עם זאת- מקום שאזרח מודיע, בכתב כמו כאן, כי אין ברשותו מקלט טלוויזיה, ולאחר שהנתבעת טרחה והתייחסה לבסוף לפנייתו והודיעה כי בכוונתה לערוך אצלו 'ביקור בית'- יוצרת היא אצלו הסתמכות כי לא תנקוט בכל הליכים עד לביצוע הנ"ל ושומה עליה לעמוד במובטח על ידה. משלא עשתה כן- הפרה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית בהן היא חבה כלפיו, כגוף ציבורי הפועל לגביית חובות מכוח הדין שבידיו כוח להיטיב עם המטרה לשמה הוא פועל, אך גם להזיק ליחידי אם לא כלל ציבור שבעבורו הוא הוקם מלכתחילה. בשולי הדברים- דומה בעיני, כי בהתנהלות כאמור ניתן לראות אף פגיעה לכאורה גם אם בעקיפין- בציבור בכללותו, מקום שמתברר כי נקטה בהליכים שניתן או צריך היה למנוע ו/או כי הביאה לנקיטת הליכים כמו זה הנוכחי כנגדה. ניהול הליכים כאלה מצריך במשאבים וכרוך בהוצאת כספים שראוי לנקוט משנה זהירות בכל הנוגע לעשיית השימוש בהם. 10. על תובע מוטלת החובה להוכיח שקמה לו עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע. המבחן להתקיימות העוולה הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. כפי שנקבע בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, 740 (1986): "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום". ביחס למשלוח צו עיקול נקבע כי: "משלוח צו עיקול אשר מציג אדם כמי שאינו משלם את חובותיו באופן שלא היה מנוס מהטלת עיקולים על רכושו, מהווה פרסום לשון הרע נגדו, משום שהם עלולים לפגוע בשמו הטוב, להשפילו ולעשותו מטרה ללעג או לבוז". [ראו: ת.א. (תל-אביב) אסתר גידניאן נ' עיריית תל-אביב-יפו (2011); ת.א (תל אביב) 25746/07 אחימן שמואל נ' המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות תק-של 2009 (1) 11448; ת.א. (תל אביב) 22407/08 רונית הרפז זיו נ' המוסד לביטוח לאומי (2009)]. אירוע במסגרתו מוטל עיקול על חשבון הבנק של אדם, עלול להציגו בעיני עובדי הבנק כ"חייב" ו"נזקק", שאינו פורע חובותיו לנושים. בכך עלולה להגרם פגיעה ממשית בכבודו של אותו אדם. ברי אפוא שמדובר בתוכן הפוגע בכבוד ועולה כדי "לשון הרע". בהקשר זה, נקבע לא אחת כי גם הטלת עיקול על חשבון בנק מהווה פרסום לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965, כי הצגתו של אדם כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיני בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול (ראו ע"א 45661-12-10 גסלר נ' עירית ירושלים, ). תביעה מכוח לשון הרע אינה מצריכה הוכחת נזק ובית המשפט מוסמך לפסוק את הפיצוי הנכון בעיניו, בהתחשב בנסיבות הענין ובגבולות תקרת הפיצוי הסטטוטורי. 11. הנתבעת טוענת, לחלופין, לאשם תורם מלא מצד התובע. גם אם אניח לזכותו של התובע כי אינו מתמצא בהליכים משפטיים, הרי שלטענתו- אינו אוחז במקלט משנת 2004 ובכ"ז ישב בחיבוק ידיים עד שפנה ליעוץ משפטי בשנת 2007 . בהמשך לכך- שלח באמצעות ב"כ 2 פניות בכתב אל הנתבעת ואחרי שזו הבטיחה ביקור בית- פניה נוספת. למרות שהנ"ל לא בוצע, והתראות המשיכו להגיע ולהתקבל בידיו- לא ננקט ע"י התובע או מטעמו הליך משפטי שיכול היה לנקוט בו, כמו לסעד הצהרתי. צעד זה ננקט בהליך דנן, רק לאחר שנפתח כנגדו תיק ההוצל"פ, בשנת 2011. חרף האמור, באיזון בין חובת הרשות טרם נקיטת הליכי גביה, התנהלותה כמפורט לעיל, ובין התנהלות התובע שהסתמך על הבטחת הנתבעת כי ייעשה אצלו 'ביקור בית' לבחינת טענתו בדבר זכאות לפטור, אני רואה לנכון לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 20% . סוף דבר 12. לאחר ששקלתי ושקללתי את השתלשלות העניינים, את עצם העובדה שהתובע נדרש להתדיינות במסגרת תיק ההוצל"פ, אשר כאמור הסתיים בהסדר (למען הסר ספק: איני לוקחת בחשבון הוצאות בגין אותו הליך, שהסתיים בהסדר והיה מקום להדרש אליהן, אם בכלל, במסגרתו), את התנהלות הצדדים כעולה מכתבי בי-דין על נספחיהם וכמפורט לעיל, את מעמדו של כל אחד מהצדדים, את הפרת חובותיה של הנתבעת ומנגד- התנהלות (מינורית) של התובע ולאחר ניכוי א"ת כאמור לעיל- ראיתי לפסוק לתובע פיצוי בסך של 14,400 ₪. הסכום נכון למועד פסק הדין. אני אף מחייבת את הנתבעת בתשלום הוצאות התובע בגין אגרת משפט (365 ₪) כשהסכום נכון ליום הגשת התביעה ואליו יווספו הפרשי הצמדה ורבית כחוק עד היום וכן- את הסך של 2,880 ₪ בתוספת מע"מ כחוק כהשתתפות בשכ"ט עו"ד, כשהסכום נכון למועד פסק הדין. (כל אלה יחדיו יקראו להלן: "הסכום הפסוק". הסכום הפסוק ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק-דין זה בידי ב"כ הנתבעת, שאם לא כן- ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד התשלום בפועל. זכות ערעור בתוך 45 יום טלויזיהאגרהפסק דין הצהרתי