תביעה בשל התרשלותם של הנתבעים בשמירה על כלבתו, עת הייתה בחזקתם ותחת פיקוחם רקע והשתלשלות העניינים בזמנים הרלוונטיים לתביעה, התובע היה הבעלים של כלבה מסוג "מסטינו" מעורבת ומעוקרת כך משנת 1996, העונה לשם צ'יצ'ולינה (להלן: "הכלבה"). לטענת התובע, הוא סבל מוורטיגו וסחרחורות ובשל מצבו הרפואי, נעזר בכלבה בהליכה וזו היתה, בשל אילופה, מלווה אותו לכל מקום. הנתבעת 1 היא עיריית קריית ביאליק המוסמכת מכוח חוק העזר לקריית ביאליק (פיקוח על כלבים וחתולים), התשנ"ז- 1997 להסדיר, בין היתר, את החזקת הכלבים ע"י תושבים שבתחום רשותה (להלן: "הנתבעת"/"העירייה"). הנתבע 2 הוא וטרינר עירוני בערים : קרית ביאליק, קרים ים וקרית מוצקין (להלן: "הנתבע"). ביום 7.7.2011 בעת שטייל עם כלבתו חש התובע ברע ופונה בניידת מגן דוד אדום אל בי"ח רמב"ם בחיפה. טרם פונה, הוא קשר את הכלבה לעמוד בחדר המדרגות בבניין במקום מגוריו. בשעה 18:00 לערך, באותו יום, התקבל למוקד העירוני דיווח מתושבים, בדבר כלבה גדולה הקשורה למעקה בחדר מדרגות ברחוב בורלא 9 קרית ביאליק. התושבים התלוננו על נביחות וחשש להיכנס לבניין. לפקח מטעם העירייה שהגיע למקום נאמר כי הבעלים של הכלבה פונה לבית החולים ועפ"י זיהוי השבב האלקטרוני התברר שמדובר בכלבה השייכת לתובע. הכלבה נלקחה ע"י מי מטעם הנתבעים. אין מחלוקת שהיא לא אוחסנה בפנסיון כלבים, ואולם מכתבי הטענות עולה מחלוקת בין הצדדים בדבר מקום אחסונה: התובע טען כי עת פנה לשחררה נמסר לו, ע"י הנתבע, שהכלבה נקשרה ללול תרנגולות מחוץ למשרדו, מנגד טענו הנתבעים כי היא אוחסנה בכלוב במתחם סגור, ברחבת השירות הווטרינרי שבאזור התעשייה ק. ביאליק, סמוך ללול התרנגולות שנמצא במקום. הנתבעים מסרו לתובע כי באותו לילה הייתה פריצה במתחם העירוני באזור התעשייה ובבוקר שלמחרת התגלה כי נגנבו תרנגולות וכי כלבתו של התובע נעלמה. כך גם נטען בכתבי טענות מטעם הנתבעים. התובע צירף לכתב התביעה עותק מפרסום דבר האבדה בעיתון מקומי בצירוף תמונה של הכלבה ולטענת הנתבעים, מפקחי המחלקה הווטרינרית ערכו חיפושים אחר הכלבה ופרסמו את דבר אבדתה, במרכז הארצי לרישום כלבים של משרד החקלאות. למרבה הצער, הכלבה לא נמצאה. התובע טען כי בזבז שעות רבות בניסיונות איתור הכלבה וסבל מרגעי חרדה ארוכים בזמן חיפושיו הבלתי פוסקים, עד שהתברר סופית שהיא נעלמה. הוא פנה לנתבעים באמצעות הלשכה לסיוע משפטי והגיש תלונה במשטרה בדבר הריגה או היזק לבעל חיים. לטענתו, הנתבעים התרשלו בשמירה על הכלבה והפרו את חובת הזהירות שלהם כלפיו ואת הוראות חוק השומרים, כמפורט להלן: הנתבעים ו/או מי מטעמם לא יידעו אותו על תפיסת הכלבה ועל מקום אחסונה ולא העמידו בפניו את האופציה לאחסנה, במשך תקופת אשפוזו, במתקן כלבייה מסודר. הנתבעים התרשלו בהשגחה על הכלבה, לא אחסנו אותה במכלאה לכלבים או במתקן מוגן כפי שחוק העזר מחייב, לא הגישו טיפול נאות לכלבה ולא אבטחו את המתחם בו הושמה. הנתבעים הסתירו מהתובע את העובדה שהכלבה נעלמה בשל השמתה במתקן שלא היה סגור ולא מתאים עבור הכלבה, לפי גודלה, גילה ומצבה הבריאותי. מנהל השירות הווטרינרי (הנתבע) הפעיל שיקול דעת שגוי עת החליט החליט כי מקום ההסגר של הכלבה יהיה בלול התרנגולות. השיקול הכלכלי, שנטען ע"י הנתבע, בעטיו לא הועברה הכלבה לפנסיון, אינו נכון, שכן פעמיים קודמות בהן הכלבה נתפסה ע"י השירות הווטרינרי, שילם התובע עבור חיוביו בגין השתתפות בפנסיון מיד עם שחרור כלבתו. לסיכומיו צירף התובע שתי קבלות בגין תשלום 394 ו- 300 ₪ מיום 20.9.2010 ו- 24.3.2011 בהתאמה, עבור "קנסות ווטרינריה". בהעדר כל דיווח מצד הנתבעים למשטרה לעניין הפריצה שאירעה במתחם באזור התעשייה, גבר חשש בליבו של התובע כי כלל לא היתה פריצה וכי הכלבה "הועלמה". התובע טען כי לפני אירוע זה, איים הנתבע כי אם ימשיך (התובע) לעשות "בעיות" עם הכלבה הוא לא יראה אותה יותר (שורות 25-26 עמ' 1 לפר'). בנוסף, הפנה לדו"ח טיפול בפניה למוקד העירני מיום 7.7.2011, לפיו בשעה 20:31 באותו יום, שעתיים וחצי לאחר שדווח על הימצאות הכלבה בגרם המדרגות, נרשם כי "נלקח ונגנב מהשירות הוטרינרי". התובע טען כי בעקבות מחדליהם של הנתבעים הוא איבד את כלבתו לעולמים ולא יהא זה מן הנמנע לומר כי הכלבה מתה ואבד כל סיכוי למצוא אותה בשל מחדליהם כאמור. בכתב התביעה ובסיכומיו תיאר התובע את הקשר שלו עם הכלבה וטען כי מדובר בכלבה מאולפת שליוותה אותו עוד מארץ עלייתו (אוקראינה) והנמצאת עימו כל יום מאז עלייתו כבת לוויה קבועה. הוא דאג לקבלת רישיון האחזקה ולכל הטיפולים והחיסונים הנחוצים וטיפל בכלבה ככל יכולתו, על אף מצבו הרפואי. התובע טען כי הוא חיי בבדידות וללא קרובים בארץ והכלבה שימשה לו למשען וידיד. היעלמותה הסבה לו עוגמת נפש רבה ופגעה באיכות חייו באופן חמור, שכן הוא היה קשור אליה ומלבדה אין לו כל אדם ו/או חבר בחייו. בסיכומיו ביקש לחייב את הנתבעים בהוצאות גידול הכלבה, במשך 15 שנה, בסך 36,000 ₪, פיצויים בגין עוגמת נפש ונזקים בלתי ממוניים ואובדן בת לוויה בסך 25,000 ₪ בנוסף לעלות רכישה וגידול כלב גזעי חדש ואילופו בסך של 10,000 ₪. הנתבעים הכחישו את טענות התובע וטענו כי עשו את כל המוטל עליהם על פי החוק ופעלו בהתאם לסמכותם כדין וללא התרשלות מצדם. הנתבעים הפנו לסמכותם בהתאם לחוק העזר, על פיו רשאי הווטרינר המחוזי ללכוד כלבים משוטטים בשטח ציבורי או פרטי וכן לתפוס כלב שלא קוימו לגבי החזקתו תנאי הרישיון. במקרה דנן תפס הווטרינר, שהינו עובד העיריה את כלבתו של התובע שנמצאה בשטח פרטי, מחוץ לשטח בעליה, כשהיא קשורה למעקה גרם מדרגות בבית משותף וזאת לאחר תלונות שכנים שפוחדים לעבור במדרגות. לאחר שדווח לווטרינר על המקרה הוא הורה להעביר את הכלבה לכלוב במתחם סגור ברחבת השירות הווטרינרי באזור התעשיה בקריית ביאליק, סמוך ללול התרנגולות. הנתבעים טענו כי חוק העזר אינו מחייב להעביר את הכלבה לפנסיון וכלבתו של התובע הועברה ל"מאורות" כהגדרת חוק העזר: "מלונה, כלוב, מקום או מתקן שקבע המנהל להחזקת כלבים בידי עירית ק. ביאליק". הנתבעת טענה כי אין זו הפעם הראשונה שכלבים מתאכסנים בכלוב זה. הנתבעת טענה כי היו בעבר שני מקרים בהם נמצא התובע בגילופין והכלבה קשורה לידו, לפיכך הכלבה נלקחה ואוחסנה בפנסיון בתאריכים 14.9.2010 ו- 15.3.2011. אחסנת הכלבה במתחם אזור התעשייה ולא בפנסיון הייתה, לטענת הנתבעים, לטובת התובע שטען בעבר שהוא מתקשה לשלם עבור אחסנת הכלבה ופנה בתחנונים לנתבעים לא לחייבו בתשלום. הנתבעים טענו כי פעלו כדין כאשר העבירו את הכלבה לאחסנה במכלאה ולא יכלו לצפות ו/או למנוע את הפריצה שארעה והביאה להיעלמותה. בסיכומיהם הוסיפו כי התכוונו להודיע לתובע בדבר תפיסת כלבתו בבוקר, כפי שהם נוהגים, אולם לא הספיקו למסור לו הודעה, משלא ידעו כלל היכן הוא נמצא, לאיזה בית חולים פונה וכבר באותו לילה אירעה הפריצה למקום והכלבה נעלמה ו/או נגנבה. הנתבעים טענו לתרומתו של התובע לאירוע הנ"ל והפנו להוראות חוק העזר לפיהם נדרש התובע להימנע מלהוציא את כלבתו מחוץ למתחם ביתו אם הכלבה לא מוחזקת ע"י אדם המסוגל לשלוט בה. התובע הפר את הוראות חוק העזר שכן במידה והוא סובל מורטיגו כפי שטען, היה עליו לטענת הנתבעים, לבקש מאדם אחר להוציא את הכלבה על מנת שניתן יהיה לשלוט בה וייתכן כי בכך ניתן היה למנוע את האירוע. הנתבעים טענו כי הנזקים אליהם טען התובע הינם מוגזמים והוסיפו כי מדובר בכלבה מבוגרת בת 15 שנה שמצבה הרפואי לוקה בחסר ועוגמת הנפש אליה טוען התובע יכלה לקרות באותה מידה גם מפטירת הכלבה באופן טבעי. הנתבעים טענו כי אין עילה לחייב את הנתבע 2 באופן אישי, שכן מדובר בעובד של הנתבעת 1, שפעל במסגרת תפקידו. הצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד- 1984, לאחר הגשת סיכומים בכתב מטעמם. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים על מצורפיהם, לאחר שבחנתי את טענותיהם ושקלתיהם, לאחר שלקחתי בחשבון גם את החובות המוטלות על העירייה בכגון דא ואת הקשר המיוחד שהיה לתובע עם כלבתו (דבר שהתרשמתי ממנו גם בדיון) ומנגד את גילה את הכלבה ואת תוחלת חייה הממוצעת, ולאחר ששקלתי שיקולים של דין ושיקולים של צדק החורגים מדלת אמותיו של המשפט המהותי, אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 12,000 ₪. בנוסף, תשלם הנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 1,800 ₪. נוכח ייצוג התובע בידי הלשכה לסיוע משפטי, ישולם סכום זה לטובת אוצר המדינה. את התביעה נגד הנתבע מס' 2, אני דוחה ללא צו להוצאות. הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 ימים, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. בעלי חייםכלברשלנות