סמכות לביטול הכרעת דין לאחר שהוגשה הבקשה לביטול הכרעת הדין על ידי המאשימה, חזר בכל הזדמנות הסניגור המלומד על טענתו כי אין זה בסמכותו של בית המשפט, במותב זה, לאחר שנתן את הכרעת הדין המזכה וקם מכיסאו, לבטלה. דרך המלך לשיטתו הינה לתקוף את הכרעת הדין על דרך הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי (ראה תגובתו מיום 26/3/2014 סעיף 3, עמדתו בדיון מיום 24/4/2014 עמ' 32, שורה 10 ואילך ועמדתו בדיון מיום 15/5/2014, עמ' 35, שורה 13 ואילך). למעשה לא מצאתי, אפילו התייחסות, שלא לדבר על תשובה ראויה לטענה זו, בעמדת המאשימה. אכן נראית לי טענת הסניגור המלומד להעדר סמכות של בית המשפט לדון בבקשה שכזו בנסיבות הענין. אומנם מצאנו הסדר מיוחד, מקום שנאשם נשפט בהעדרו והורשע בדין לאחר שלא התייצב למשפט (סעיף 130 לחסד"פ) והאפשרות הניתנת שם לבית המשפט לבטל הכרעת הדין [ראו סעיפים קטנים (ה) (ו) ואף (ח)]. אף ניתן לבטל את גזר הדין במקרים מסוימים (ראה בענין זה ספרו של השופט יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, כרך א', תשס"ט, עמ' 1064 ואילך והאסמכתאות המובאות בהערות השוליים). לא זאת אף זאת, כפי שצויין שם, ככלל, יש להגיש בקשה לבטול פסק הדין ורק משזו נדחית נפתח מסלול הערעור (ראה שם, עמ' 1065 והאסמכתא בתיק רע"פ 10298/07 טבח נ' עירית אור יהודה). כאמור, המקרה שלפנינו לא נופל בגדרו של הסעיף האחרון. במקרה דנן, אין ספק שבית משפט "סיים את מלאכתו" בהכרעת הדין שניתנה על ידו ביום 2/3/2014 ובהעדר הוראה חוקית מפורשת והסדר מיוחד, אין הוא מוסמך ואינו רשאי להוסיף או ליתן החלטה כלשהי באותו ענין (ראה ספרו של השופט קדמי, על סדר דין בפלילים, חלק שני, כרך ב', תשס"ט, בעמוד 2164 ואילך על האסמכתאות המובאות שם). למעשה, באופן פורמלי, בית המשפט מסיים מלאכתו בקריאת פסק הדין והחתימה עליו, הגם שההלכה הפסוקה מתחה היריעה, כל עוד לא קם השופט מכס המשפט. כזכור, הבקשה לביטול הכרעת הדין, הוגשה אך ביום 13/3/2014, כלומר בית המשפט שלא זו בלבד שקם מכסאו ביום מתן הכרעת הדין (ב-2/3/2014), אלא מיום זה חזר וקם שוב ושוב מכסאו, מדי יום ביומו, עד ליום הגשת הבקשה. זאת ועוד, מוכרת לבית המשפט וידועה הפסיקה בנוגע לערעורים שהוגשו על הכרעות דין מזכות מחמת אי התייצבות נציגי המאשימה (למשל עקב שביתת פרקליטי המדינה). בכולם הוגשו ערעורים על הכרעת הדין ולא על דרך בקשה לביטול פסק הדין לערכאה שנתנה אותו [ראו ע"פ (נצ') 14052-01-11, מדינת ישראל נ' משה בצר (מיום 8/3/2011), ע"פ (נצ') 16550-01-11, מדינת ישראל נ' דגש (מיום 8/3/2011) וראו עוד בסוגיית אי התייצבות ב"כ המאשימה: ע"פ 834/79 סולימאן נ' מדינת ישראל, (מיום 26/2/1980), ע"פ (ב"ש) 7481/06 מדינת ישראל נ' גוטליין ואח' (מיום 19/9/2007), ע"פ (חי') 2544/02, מדינת ישראל נ' אוחיון ואח' (21/10/2002)]. בספרו של השופט קדמי, על סדר הדין בפלילים, כרך שני, חלק א', תשס"ט, עמ' 1066 ואילך, מובאים השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו ליתן החלטה בסוגיה שכזו, ולאורם פעלתי במקרה דנן. סיכומם של דברים, ניתן היה לדחות הבקשה המונחת בפני מחוסר סמכות לדון בה ודי היה בכך. ברם, אינני יכול לסיים בכך ואוסיף במעט. "האצילות מחייבת - Noblesse Oblige" לא לחינם עמדתי באריכות על השתלשלות הדברים הרלוונטיים לענייננו. הכרעת דיני המזכה מיום 2/3/2014, אמנם קצרה, אך מבוססת, לא רק על סעיף 130 לחסד"פ "אלא גם על יסוד דברי הסניגור המלומד ועמדת התביעות בישיבות האחרונות". נעמוד עליהם עתה "ראשון ראשון ואחרון אחרון" (משנה אבות ה', ז'). "על יסוד דברי הסניגור" כזכור, העדויות בתיק זה נשמעו עד לתאריך 30/4/2013 וניתנו דחיות שוב ושוב לבקשת המאשימה כדי לאפשר לה לבדוק אצל מומחה ברפואה משפטית מטעמה, את חוות הדעת של המומחה מטעם ההגנה שקבע "שהממצאים בגופו של המתלונן מתיישבים עם פגיעה עצמית ולא סביר נגרמו על ידי אחר כפי שתואר" (ציטוט הלקוח מסעיף 2 לבקשת הדחייה בהסכמה מיום 18/6/2013). שוב ושוב ניתנו דחיות רבות, עד כדי כך שבישיבה מיום 14/7/2013, אמר הנאשם שנכח בדיון: "נמאס לי לקחת כל פעם חופש מהעבודה" (עמ' 23, שורה 14). לאחר שהבנתי לליבו של הנאשם, החלטתי שהמשך ישיבות התזכורת יהיו בנוכחות ב"כ הצדדים בלבד ופטרתי הנאשם מהופעה לדיונים, זאת כדי שפרנסתו לא תיפגע. הסניגור המלומד הסכים לדחיות שוב ושוב (ראה, בין היתר, ישיבות תזכורת מיום 1/9/2013; 29/12/2013; 5/2/2014). בישיבה מיום 5/2/2014, אומר הסניגור לפרוטוקול: "שוחחתי עם מרשי לעניין סיום ההליכים בתיק זה והוא מתעקש שיהיה פה זיכוי כי יש בדעתו להגיש תביעה אזרחית כנגד המתלונן והוא שוקל להגיש תביעה כנגד המדינה לאור המחדלים לטענתו, שלא חקרו נכון ולא הגיעו לחקר האמת" (עמ' 28, שורות 17-19). בישיבה הבאה מיום 2/3/2014, אמר הסניגור "בעקבות חוות הדעת, פנו אלי בבקשה להסכים לביטול כתב האישום בהסכמה, אמרתי שאבדוק זאת עם מרשי, וקיבלתי תשובה שמרשי מתעקש על זיכוי. בדעת מרשי להגיש תביעה אזרחית כנגד המתלונן" (עמ' 30, שורות 16-18). הנה כי כן, מכל האמור לעיל עולה, שהמאשימה ביקשה מההגנה הסכמתה לביטול כתב האישום, כדי להימנע מזיכוי. הנאשם עמד על זיכויו ובצדק עמד הסניגור המלומד מאחורי עמדתו זו של הנאשם. יתרה מזאת, לא לשווא אמר הסניגור שחוות הדעת שקיבלה התביעות, היא חד משמעית יותר מחוות הדעת שקיבלה ההגנה. לחיזוק דבריו ציטט מתוך חוות הדעת: "הממצאים מתיישבים עם פגיעה עצמית ואינם מתיישבים עם חבלה על ידי אדם אחר" (עמ' 30, שורות 20-21). לא זו בלבד שהדברים לא נסתרו, אלא חזקה על הסניגור המלומד שכל דבריו "מילה בסלע". "עמדת התביעות בישיבות האחרונות": כפי שכבר הוזכר, ביום ה-30/4/2013, העידו בפתח פרשת ההגנה הנאשם ובת זוגתו (אמו של המתלונן). על מנת לאפשר למאשימה לנקוט עמדה בנוגע לחוות הדעת של המומחה מטעם ההגנה, אם מקבלים הם את חוות דעתו או שעומדים על זימונו לעדות, נדחו לצורך כך הדיונים שוב ושוב. הכל לבקשת המאשימה ובהסכמת ההגנה ברוב הגינותה. והנה, בתום הדחיות המרובות לתקופה של כמעט שנה, הודיעה ב"כ המאשימה, בישיבה מיום 5/2/2014, כי בשעה טובה ומוצלחת התקבלה חוות הדעת מטעמם, אף מסרו אותה לידיעת הסניגור. ביקשו שישיבת ההוכחות שנקבעה להשלמת פרשת ההגנה ולסיכומים על פה, ליום 2/3/2014, תהפוך לישיבת תזכורת "על מנת שהמאשימה תבחן את עמדתה בתיק" (עמ' 27, שורה 8 ואילך) וכך אמנם הוריתי בהחלטתי מיום 5/2/2014. מכאן, שעוד ביום 29/12/2013 נקבעה ישיבת הוכחות בנוכחות המאשימה, ולבקשתה, הפכה לישיבת תזכורת. סוף דבר הכל נשמע, לעניות דעתי הכרעת דיני מיום 2/3/2014 מחויבת המציאות הייתה, לא רק מחמת אי התייצבות נציג המאשימה, גם לגופם של דברים. הכרעת דין