ביום 10.10.11 ברחוב ברקוביץ' בתל-אביב, ארעה תאונת דרכים, בה החליק רכב התובעים מסוג אופנוע (להלן: "האופנוע") כאשר הבחין ברכב הנתבעים (להלן: "התאונה"). העיד בפני התובע 2 שהינו רוכב האופנוע המבוטח אצל התובעת 1. כמו כן העיד עה/1 (להלן: "עה/1") שהינו נהג הרכב בבעלות הנתבע 2, המבוטח אצל הנתבעת 1. אין חולק כי רוכב האופנוע החליק עם האופנוע כאשר נסע בנתיב נסיעתו, לאחר שראה לפתע מלפניו את רכב הנתבעים כאשר יצא מחנייה מצד הדרך. אין חולק כי לא היה מגע בין שני כלי הרכב. יש חולק מי אחראי לקרות התאונה. עיקר טענות הצדדים: לטענת ב"כ התובעים, בראש וראשונה תקנות התעבורה מחייבות את הנהג היוצא מחניון בחובת זהירות מוגברת, קל וחומר כאשר שדה ראייתו מוגבל. לשיטתה, רוכב האופנוע העיד כי נסע במהירות נמוכה, ושהבחין ברכב הנתבעים מתפרץ לעבר כיוון נסיעתו, באופן פתאומי, ממרחק קצר, לפיכך לא הותיר לו ברירה, בלם והחליק. לאור האמור מבקשת לקבל את התביעה. לטענת ב"כ הנתבעים, בתיק זה מדובר בשאלה משפטית עקרונית, שכן על העובדות אין מחלוקת, הואיל ואין חולק היכן היה רכב הנתבעים, וכי במקום חנה רכב מסחרי שחסם את שדה הראייה לשני הנהגים. לשיטתו, נהג הנתבעים נקט בזהירות הנדרשת ממנו, אולם רוכב האופנוע הוא זה שנסע במהירות של 40 קמ"ש, כאשר הוא יודע כי קיים חניון מימין לדרך, הגם שאישר כי רכב מסחרי עמד בנתיב הנסיעה בצמוד לשפת המדרכה הצבוע באדום לבן, ובחר ל"עקוף אותו". לטעמו, נסיבות התאונה דנן מובילות למסקנה שרוכב האופנוע נתפס בבהלה לא מוצדקת, שגרמה לתאונה עצמית, ולפיכך אין להשית אחריות על נהג רכב הנתבעים. לחילופין, יש לייחס אשם גבוהה לרוכב האופנוע. דיון והכרעה: השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן - מי אחראי לקרות התאונה - האם נהג רכב הנתבעים אחראי לתאונה, בכך שהיה במהלך נסיעה במרכז נתיב נסיעה, כאשר יצא מחניון, או האם רוכב האופנוע אחראי לתאונה, בכך שנסע בנתיבו ולפתע הבחין ברכב הנתבעים, נבהל והחליק עם האופנוע? כבר עתה אומר שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי לייחס את מלוא האחריות לתאונה לנהג רכב הנתבעים. ראשית, אתייחס לדברי ב"כ הנתבעים המלומד שבפתח סיכומיו ביקש מבית-המשפט להתייחס למהות. ואכן צודק הוא כי יש להתייחס למהות בנסיבות תיק זה, אולם חבל שב"כ הנתבעים בחר שלא לעשות כן. ובמה דברים אמורים: על מנת לסבר את האוזן תקנה 64 (ב) לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961 (להלן: "התקנה"), קובעת בזו הלשון: "נוהג רכב היוצא מחצרים, מדרך גישה לבית, מתחנת דלק, מתחנת שירות, ממקום חנייה לכלי-רכב וכיוצא באלה או מכל מקום שאינו דרך, והוא עומד להיכנס לדרך או לחצותה - (1)... (2) יאיט ויתן זכות קדימה לכלי רכב המתקרבים באותו כביש לפני שייכנס לכביש." לשון החוק ברורה וחד משמעית, דהיינו על נהג היוצא מחניון ליתן זכות קדימה לכלי הרכב הנוסעים בכביש. שהרי הזכות בדרך היא לנהג הנוסע לתומו בכביש. יתרה מכך, סיכם ב"כ הנתבעים כי עה/1 נהג בזהירות, מאחר ואין דרך אחרת לצאת מהחניון מלבד דרך הכביש, למרות הרכב החוסם. דהיינו, מדברים אלה ניתן ללמוד דווקא כי משלא היה לעה/1 שדה ראייה מפאת הרכב החוסם, הוא נטל על עצמו את הסיכון לצאת לכביש. העיד רוכב האופנוע בצורה ברורה, קולחת ועיקבית כי נסע לאט במהירות שנעה בין 30-40 קמ"ש, ושפתאום הבחין ברכב הנתבעים שפרץ לכביש במהירות. והוסיף (עמ' 2): "... נאלצתי לבלום את האופנוע, החלקתי והאופנוע המשיך לעוף. היה רכב שעמד ממש לפני היציאה מהחנייה, וחסם לו את שדה הראייה, הוא לא האט פרץ לכביש מבלי להסתכל, ישבה לידו נוסעת...". בחקירתו הנגדית נשאל לגבי המרווח שהיה לו בעת נסיעתו, והופנה לתמונה ת/4 א וציין כי מדובר במרווח שגם רכב פרטי קטן יכול לעבור, ולבטח אופנוע. זאת ועוד, השיב כי הבחין ברכב הנתבעים פחות מ-10 מטרים, כאשר הרכב היה כבר באמצע הכביש. שנשאל ב"רחל בתך הקטנה" האם רכב הנתבעים היה במצב עצירה או נסיעה, השיב בצורה נחרצת כי היה במצב של נסיעה. מנגד, העיד עה/1 כי יצא מהחניון, סיפר כי יש מחסום חשמלי, שהוא חייב לעצור לפני המחסום, שלאחר מכן יש מדרכה ושם הוא חייב לעצור להולכי רגל, הגם שממולו יש מראה פנורמית, על כן עצר ויצא "כחצי מטר עד מטר", ושם בלם. לטענת רוכב האופנוע, רכב הנתבעים היה במצב נסיעה, ואילו לטענת עה/1 הוא בלם באמצע הכביש. וישאל השואל - באיזה מצב היה רכב הנתבעים? לשיטת ב"כ הנתבעים אין חולק על עובדות המקרה דכאן, אך מסתבר שיש חולק, ולא ברור מדוע לא הוזמנה הנוסעת ברכב הנתבעים על-מנת לאשש את גרסתו של עה/1 כי היה במצב של עמידה ולא במהלך נסיעה. כבר נאמר לא אחת כי אי הבאת עד רלוונטי על-ידי צד עומדת לו לרועץ. למעלה מכך, אם רכב הנתבעים עצר, הרי היינו מצפים שחזית רכבו לא תחלוף את קו דופן שמאל של הרכב המסחרי שחסם את שדה הראיה ל- עה/1. אולם מהתמונות שהובאו בפני עולה כי רכב הנתבעים כפי שמופיע ב- ת/4 חלף את קו דופן שמאל של הרכב החוסם, כפי שניתן להבחין בתמונה ת/4 א', שהרכב החוסם סומן ב- X, ואין המדובר ברכב שעמד ליד הרכב החוסם, כפי שתחילה ניסה ב"כ הנתבעים לטעון. כמו כן, אישר עה/1 כי היה רכב שחנה בצד הדרך, שחסם לו את שדה הראייה. בחקירתו הנגדית נשאל האם הוא יודע כי תקנות התעבורה קובעות אחריות מוגברת לנהגים שיוצאים מחניון, השיב שכן, אך באותה נשימה ציין שקיימת אחריות יותר מוגברת לרוכבי אופנוע. לטעמי, היה מקום להפנות שאלה זו גם לב"כ הנתבעים, שאמור להכיר היטב את תקנות התעבורה. לא זו אף זו, אישר עה/1 כי לא ראה את האופנוע קודם החלקתו, ואף הוסיף "יכול להיות שהוא נסע מהר". כלומר, לא ראה כי רוכב האופנוע נסע מהר, לפיכך, אין בעדותו כדי לסתור את עדותו של רוכב האופנוע. לאור האמור והמפורט לעיל השתכנעתי כי רכב הנתבעים יצא מחניון, ברי שעצר לפני המחסום החשמלי, ויתכן גם שעצר על המדרכה, אולם מששדה הראיה היה חסום בפניו עקב רכב שהיה בצד הדרך, בחר לצאת אל הכביש, וכלשון ב"כ הנתבעים "גלישה", ולדידי, מבלי שבחן כי הדרך פנויה, כפי שהיה על נהג סביר לעשות. ב"כ הנתבעים בסיכומיו אמר באילו המילים: "ואולם משהדרך מבחינתו הייתה פנויה, והחל בגלישה איטית לתוך הכביש, וניתן לראות בתמונות שמדובר בחצי מטר על מטר לכביש..." (הדגשה שלי), לטעמי הדברים מדברים בעד עצמם. לדידי, משראה עה/1 כי דרכו חסומה ואין לו שדה ראייה למתרחש בנתיב הנסיעה משמאלו, היה עליו לנקוט במשנה זהירות, ואף לא לעצור באמצע נתיב נסיעה. ב"כ הנתבעים שם יהבו בעובדה כי לא היה מגע בין כלי הרכב, ולפיכך משנבהל רוכב האופנוע, הדבר מוביל לפתחו את האחריות לתאונה. אינני רואה עין בעין את דבריו של ב"כ הנתבעים. למעשה, גם אם לא היה מגע פיזי בין שני כלי הרכב, עצם התפרצותו של רכב הנתבעים למרכז הכביש, זהו בעצם הגורם לתאונה נשוא התביעה. כלומר, עה/1 בנהיגתו גרם לסיכון בכביש, ולבהלתו המוצדקת של רוכב האופנוע. לעניין טענת האשם התורם, כבר נאמר לא אחת שכאשר שני גופים נעים זה מול זה כל אחד מגופים אלה חב חובה כלפי חברו לנוע בזהירות, ולשים לב למצבו של חברו. בענייננו, יש לבחון האם התובע 2 נהג בהעדר זהירות סבירה להגנת עצמו ולשמירה על רכושו. וישאל השואל - האם עמדה בידי התובע 2 האפשרות להימנע מהתאונה אילו נקט באמצעים שאדם סביר היה נוקט באותן נסיבות, ואם לא עשה כן הרי הוא שותף לנזק ברכושו. העיד התובע 2 כי נסע במקום נשוא התאונה לאט, במהירות של 30-40 קמ"ש, שדרכו הייתה פנויה, ואילו עה/1 הפתיע אותו. עה/1 לא סתר את דברי התובע 2, שהרי לא הבחין בו כלל, ולא היה בידו לומר כי התובע 2 נסע במהירות. לפיכך, נתתי אמון בגרסתו של התובע 2. בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לייחס לתובע 2 רשלנות תורמת. לטעמי, לא ניתן לצפות מנהג הנוסע בכביש שיכיר כל מקום של חניון ממנו אמור לצאת רכב, ויאט לפני כל בניין. לו כך היה נוהג כל נהג רכב שיש לו זכות קדימה הייתה זרימת התנועה נעצרת כמעט לגמרי. אך, בהחלט ניתן לצפות שבמקום עירוני ינהג רוכב אופנוע שלו הזכות בדרך בזהירות ובמהירות סבירה, כפי שהעיד התובע 2, ודברים אלה לא נסתרו. לא זו אף זו, הרכב שעמד באדום לבן, לא חסם לתובע 2 את שדה הראייה בנסיעתו "ישר", אלא חסם לעה/1 את שדה הראייה כדי להשתלב בכביש. יתרה מכך, ציין ב"כ הנתבעים כי אם היה ממשיך רוכב האופנוע באותה מהירות נסיעה באותו מקום בנתיב ישר, היה חולף על פני הרכב מבלי לפגוע בו. וישאל שוב השואל - הכיצד? אין חולק כי רכב הנתבעים היה במרכז הנתיב, וסביר כי רוכב האופנוע נסע במרכז הנתיב, הופתע מרכב הנתבעים ועל כן החליק. משקבעתי כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבעים ביחד ולחוד הרי שעתה יש לבחון את הנזקים הנטענים על ידי התובעים. התובעים תמכו את נזקיהם בחוו"ד שמאית המעידה על שומת הנזק, וחוו"ד זו לא נסתרה ועל כן השתכנעתי לאמצה. סוף דבר לאור האמור והמפורט לעיל, ישלמו הנתבעים לתובעים סך של 15,677 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, ואגרת בית משפט ששולמה. הוצאות התובע בסך של 300 ₪, ושכ"ט עו"ד בסכום של 3,200 ₪. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים. אופנועתאונת דרכיםתל אביב