תביעה לפירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירה למרבה במחיר בהתאם לחוות דעת שמאית. בנוסף, מבקש התובע כי בית המשפט ימנה אותו ככונס נכסים לצורך פירוק השיתוף. עובדות רלבנטיות: הדירה נשוא תובענה זו היא דירה מס' 13 שברחוב מקור ברוך 9 בכוכב יעקב הידועה כמגרש 2145 דירה 13 בחטיבה להתיישבות שבהסתדרות הציונית העולמית (להלן: "הדירה"). מחצית הזכויות בדירה זו שייכות למר אליהו קנפלר, (להלן: "החייב") ומחצית הזכויות בדירה שייכות לאשת החייב היא הנתבעת, הגב' בוצי קנפלר. החייב והנתבעת אינם מתגוררים בדירה אלא הם משכירים אותה לצדדים שלישיים, ולטענת הנתבעת בשכר הדירה שמועבר לידה החייב והיא שוכרים לילדיהם ולהם דירה אחרת באזור שמתאים לאורח חייהם הדתי. ביום 9.3.11 ניתן פס"ד בת"א 16895-08 כנגד החייב. ערעור על פסק הדין דנן נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, והזוכה פתח בהליכי הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בתיק 03-13790-11-3 (להלן: "תיק ההוצאה לפועל"). התובע, עו"ד משה בן דוד מונה בתיק ההוצל"פ לכונס נכסים על זכויות החייב ובין היתר, גם על מחצית מהזכויות בדירה. גובה החוב של החייב במסגרת תיק ההוצאה לפועל עומד על למעלה מ-800,000 ₪ והנתבעת עצמה טוענת כי בעלה חייב לנושים שונים למעלה מ-7 מיליון ₪. התובע מבקש כי בית המשפט יורה על פירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירה למרבה במחיר בהתאם לחוות דעת שמאית, מטעם התובע או מטעם בית המשפט. הנתבעת מתנגדת לבקשה זו ממספר טעמים ואליהם אתייחס במסגרת הכרעתי. דיון והכרעה: המסגרת הנורמטיבית: אפתח ואומר כי שני הצדדים מסכימים כי הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר התשל"ב - 1972 אינן חלות וזאת משני טעמים: ראשית, הנתבעת וילדיה אינם מתגוררים בדירה, והזכויות של הנתבעת והחייב בנכס אינן רשומות. בעא 3295/94 גיל פרמינגר,עו"ד, הנאמן על נכסי חוה ויוסף מור, פושטי-רגל נ' חוה מור, פושטת-רגל , נ (5) 111 נפסק כי יש לפרש את ס' 33 לחוק הגנת הדייר בצמצום כך שיחול רק על זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות שאינן משתכללות ללא רישום, וכי הרישום הוא קונסטיטוטיבי (ראה גם ע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ - משכן נ' לאה נגר [ 19/02/09]). שנית, בברעא 8233/08 מרגלית כובשי נ' עו"ד איל שוורץ [ 10/10/10] נקבע כי משעה שכונס הוא זה שתובע את פירוק השיתוף, בנכס שהזכויות בו רשומות, אשת החייב תהפוך לדיירת מוגנת לאחר מכירת הנכס לצדדים שלישיים, וזאת בתנאי שהתגוררה בנכס. בעניינינו כאמור, לא התקיים אף אחד מתנאים מצטברים אלו, ועל כן הוראות סעיף 33 לחוק הדייר לא חלות. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי מינוי התובע ככונס נכסים על ידי ראש לשכת ההוצאה אינו מקנה לו את הזכות לדרוש את פירוק השיתוף. בסיכומיה לא עמדה הנתבעת על טענה, זו ונראה כי נוכח הקביעות הברורות של בית המשפט העליון בפרשת מרגלית כובשי שצוטטה דלעיל, הבינה הנתבעת כי סמכותו של הכונס לדרוש את מימוש הדירה היא סמכות טבועה ואינהרנטית. טענתה המרכזית של הנתבעת היא שהוראות חוק המקרקעין התשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") לא חלות בעניינינו כי אם הוראות חוק חלוקת נכסי דלא ניידי משותפים, מס' 48 לשנת 1953 (להלן: "חוק החלוקה"). הנתבעת טוענת כי היות והדירה מצויה באזור יהודה ושומרון הרי שיש להחיל את החוק הירדני ולא את החוק הישראלי, ומכאן שהחוק הרלבנטי הינו חוק החלוקה. לטענת הנתבעת בהתאם לחוק זה יש לה זכות קדימה לרכוש את מחצית הדירה וזאת ללא כינוס והתמחרות. אכן בפסק דין עא 4726/01 ג.א.ל בע"מ נ' הימנותא בע"מ , נז (5) 617 קבעה כב' השופטת דורנר כי: "ככלל בית המשפט הישראלי מפעיל את הדין הישראלי, שהוחל על האזרחים הישראלים באזור באורח אישי... יוצאות מכלל זה תובענות בענייני מקרקעין המצויים באזור. הדיון בתובענות אלו אמנם מתקיים בבתי המשפט בישראל על יסוד הפסיקה שבגדרה נקבע כי במציאות הקיימת הכלל של המשפט הבינלאומי הפרטי, הקובע כי בית המשפט המוסמך לדון בתובענה הנוגעת למקרקעין הוא בית המשפט של המדינה שבה מצויים המקרקעין, אינו ישיבם בתובענה למקרקעין באזור שצדדים בה הם ישראלים.... לעומת זאת באשר לדין המהותי בענייני מקרקעין מוחל המשפט הבילאומי הקובע כי בשטח שנמצא בתפיסה לוחמתית נשארים בעינם החוקים שהיו בתוקף לפי התפיסה ובענייננו החוק הירדני". התובע, לעומת זאת טוען כי היות והנתבעת לא הוכיחה את הדין הירדני הרי שיש להחיל את חזקת שוויון הדינים ואת הדין הישראלי. הנתבעת סבורה כי די בכך שהגישה את הוראות חוק החלוקה כדי להוכיח את הדין הירדני, ולא היא. ראשית ייאמר כי על פי חוק החלוקה עצמו, במקרה שבו לא ניתן לפרק שיתוף בעין הרי שהשותפות תפורק על ידי מכירת הנכס במכירה פומבי וזאת בהתאם לסעיף 2(2) לחוק החלוקה. כלומר, לטענת הנתבעת לפיה היא זכאית לרכוש את הנכס על בסיס חוות דעת שמאי ללא התמחרות אין בסיס בחוק החלוקה (וראה בעניין זה גם ע"א 354/63 ליאון דיין ו-3 אח' נ' מוריס דיין ואח' פ"ד יח(2) 633). שנית, לא הוכח בפני כי חוק זה הינו הדין הירדני המלא והבלעדי החל בעניינינו. על הנתבעת שטענה לגבי תחולת הדין הירדני חלה החובה להוכיח באמצעות חוות דעת מומחה מהו תוכנו של אותו דין. הנתבעת לא צירפה חוות דעת כאמור ואף לא הביאה כל פסיקה התומכת בטענתה כי חוק החלוקה הוא החוק היחיד הרלבנטי לעניינו. מבדיקה במאגרים המשפטיים השונים עולה כי בתי המשפט נזקקו לחוק זה לעיתים נדירות בלבד, ובעיקר לפני חקיקתו של חוק המקרקעין. גם אז הפרשנות של בתי המשפט הייתה אחידה - כאשר אין אפשרות לפירוק בעין, הפירוק יהיה בדרך של מכירה פומבית ואין זכות קדימה לשותף (ראה גם ד"נ 27/69 מאיר מלמד נ' מנחם הווארד, פ"ד כד (1) 39). הפרשנות שמציעה הנתבעת לחוק החלוקה נדחתה בשעתו הן על ידי השופט אגרנט והן על ידי השופט לנדוי, ונראה כי אין מקום להרהר מחדש בהלכות אלו. מכאן, נראה כי בין אם אחיל את עקרון שיוויון הדינים (ראה ע"א 755/85 עיזבון המנוח סאלם שאמן ז"ל נ' עיזבון המנוחה סעדה שאמן ז"ל, פ"ד מב(4) 103, 107 וע"א 65/88 אדרת שומרון בע"מ נ' הולינגסוורת, פ"ד מד(3) 600, 606 (1990)) ובין אם אחיל את הדין הירדני לו טוענת הנתבעת, אין בסיס לטענת הנתבעת כי יש לדחות את בקשת התובע כי אורה על מינוי כונס והתמחרות בתיק זה. לא הוכח כי הוראות הדין הירדני שוללות את אפשרות מינוי הכונס, אך כן עולה מהפסיקה באופן חד משמעי כי בתי המשפט הורו על עריכת התמחרות או מכירה פומבית לצורך קבלת התמורה הגבוהה ביותר בגין הנכס. יוער כי על אף בחינה יסודית של הפסיקה שערכתי לא מצאתי כי בתי המשפט הורו על קיום המכירה הפומבית בפרוצדורה שהתווה חוק החלוקה, ובוודאי שלא לאחר חקיקת חוק ההוצאה לפועל התשכ"ז - 1967 וחוק פשיטת הרגל התש"ם - 1980. הנתבעת טענה כי אין כל הצדקה כלכלית ללכת בדרך אותה התווה הכונס ומכירה בשוק החופשי שכן בנק ירושלים מחזיק בשעבוד ראשון שערכו כ- 60% משווי הדירה ומכיוון שהנתבעת ממילא מחזיקה בזכויות על מחצית הדירה הרי שבניכוי המשכנתא הוצאות הכינוס והמכר ובהתחשב במחיר הנמוך ממילא שתימכר בו הדירה עקב היותה בכינוס לא צפויה הכנסה לקופת הכינוס להגיע ליותר מכ- 10% מערך הדירה. מנגד, טוענת הנתבעת כי נזקיה יהיו כפולים ומכופלים ורכישת חלקו של החייב ע"י הנתבעת היא הפעולה ההגיונית והמיטיבה ביותר עם כל הצדדים. כאמור לעיל, לא זו הדרך שהתווה הדין למכירת נכס וברי כי ככל שהנכס יימכר בסכום גבוה יותר כך יצא מהדבר נשכר הזוכה וגם חלקה של הנתבעת לא יקופח, היה והנתבעת לא תצליח להציע את ההצעה הגבוהה ביותר. כל דין, בין אם הוא הדין הזר ובין אם הוא הדין הישראלי, מחייב פרשנות בהתאם לעקרונות היסוד של שיטת המשפט הישראלית (בגץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' כנסת ישראל ואח' [ 09/06/05]) .בשים לב לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו השומר על זכות הקניין, ולזכותו של הזוכה בתיק ההוצאה לפועל להיפרע מן החייב, הרי שהפרשנות הראויה היא לאפשר את מכירת הדירה למציע הגבוה ביותר. על כן אני מורה על מינוי התובע ככונס נכסים, וקובעת כי היות וכבר ניתן צו כינוס בלשכת ההוצאה לפועל, הרי שגם הליך המכירה יהיה בכפוף לביקורת ראש ההוצאה לפועל. נוכח מצוקתה הברורה של הנתבעת הרי שאני קובעת כי הנתבעת תישא בשכר טרחת התובע בהליך זה בסכום נמוך וזאת בסך 2,500 ₪ כולל מע"מ בלבד. שמאותחוות דעת