טען כי הגבלת החשבון המקורית יצרה מחנק חמור באשראי , והביאה לקושי של ממש בניהול בית העסק, בין היתר, בשל התייחסות הספקים למערער. בנוסף, טען המערער כי בסוף אוקטובר, הודיעה לו לפתע נציגת הבנק כי אין בכוונת הבנק לחדש את מסגרת הלוואות בגין ניכיונות שיקים, שהייתה קיימת ביחס לחשבון, וזאת רק חמישה ימים קודם תום תקופת ההסדר בין הצדדים. נוכח התנהלותו החד צדדית של הבנק, ושעה שהשיקים ניתנים על ידי המערער כ-90 יום קודם מועד פירעונם, לא היה בידי המערער למנוע סירובם של השיקים הנוספים ( מס' 15-24 לרשימה דלעיל). בתגובה טען הבנק כי יש להורות על דחיית הודעת הערעור על הסף מחמת היקף השיקים המסורבים כמו גם, מחמת העובדה שלא ניתן היה למצוא בבקשה לתיקון הודעת הערעור כל טעם חדש או ענייני לדרך התנהלותו של המערער. בנוסף, הוגש על ידי הבנק כתב תשובה עדכני במסגרתו חזר הבנק על טיעוניו. בנוסף, טען הבנק כי מסגרת ניכיונות המערער הינה שנתית, ופגה ביום 31.10.12, וכי עוד ביום 2.10.12, התריע הבנק בפני המערער, לאחר בדיקת מצבו הפיננסי, כי אין בכוונתו לחדש את המסגרת, וקרא לו להפקיד שיקים לניכיון במהלך חודש אוקטובר ועוד קודם פקיעת התקופה. לשיטת הבנק, ממילא המסגרת היחידה הרלוונטית לצורך בחינת ההצדקה לסירוב השיקים היא מסגרת האשראי, ולא מסגרת הניכיונות. ביום 27.2.13 התקיים דיון נוסף, במסגרתו נחקרה גם נציגת הבנק, הגב' ריטה ספקטור. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בהודעות הצדדים, בפרוטוקול הדיון ובסיכומים, באתי לכלל מסקנה כי, יש לאפשר תיקון הערעור באופן שבו יווספו עשרת השיקים הנוספים, וזאת מתוך מטרה להכריע בכלל המחלוקות שבין הצדדים, ולאחר שנתתי דעתי לכך שיש בעשרת השיקים הנוספים כדי להשליך ממילא על שאלת הגשת הודעת הערעור המקורית. לעניין הודעת הערעור המתוקנת לגופה מצאתי , לפנים משורת הדין, להורות על גריעת שיקים 1-8 מרשימת השיקים המסורבים, ולדחות את הודעת הערעור ביחס ליתרת השיקים. טעמיי להלן. אין חולק כי מסגרת האשראי שעמדה למערער , הייתה על סך של- 70,000 ₪. המחלוקת הראשונה בין הצדדים, התייחסה לשאלת קיומה של הסכמה חוזית בין הצדדים לעניין מתן ארכה להפקדה, תוך חריגה ממסגרת אשראי, כנגד מתן התרעה של המערער על כך או מתן הודעת על המועד הצפוי להפקדה. עיון בדפי החשבון אשר צורפו להודעת הערעור, מלמד כי אכן התקיימו נסיבות קודמות במסגרתן, היה חשבונו של המערער מצוי בחריגה, ועל אף עובדה זו, כובדו שיקים בחשבון. עם זאת, דפי החשבון אשר צורפו לעיוני הינם ביחס לתקופה קצרה יחסית, שאין בה כדי ללמד בהכרח על קיומו של נוהג או הסכם על דרך מעשה. בנוסף, עיון באותם דפי חשבון מלמד כי לא מדובר היה בהתרחשות יום-יומית, וספק אם אדם סביר, יכול היה, בתום לב, להסיק כי קמה מכוחם התחייבות של הבנק להמשיך ולאפשר חריגה ממסגרת האשראי, ללא קץ וללא גבול. בנוסף, גם ככל שהתקיים בין הצדדים נוהל או נוהג מסוים, אין להסיק מכוחו חובה של הבנק להמשיך ולקיימו. בית המשפט העליון קבע לא אחת, ובאופן חוזר, כי שמורה לבנק האפשרות לשנות כל הסדר שבין הצדדים. (בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 4305/98 מ.צ.י.ג.ה בניין והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל). זה גם המקום להפנות את שימת הלב, כי בהתאם להוראה 325 של בנק ישראל מיום 1.1.2006, ובניגוד לדרך התנהלותם של מוסדות בנקאיים קודם לכן, חויבו הבנקים בקביעת מסגרת אשראי לכלל הלקוחות תוך שנאסרה החריגה מהם, אלא על פי הכללים המפורשים שהוגדרו באותו נוהל. נוכח כך, עתירתו של המערער עומדת לכאורה, בניגוד מוחלט להוראות בנק ישראל, ודווקא טענת הבנק על פיה, לעיתים נתנה מסגרת אשראי חריגה, אד הוק, מתאימה יותר. בנוסף, אני מוצאת לציין כי לא נמצאו ראיות כלשהן, המלמדות על התעמרות אישית, או ניסיון מכוון של הבנק או מי מנציגיו להרע למערער. יש לזכור בעניין זה שניים : הבנק פועל מכוח מתן השירות ללקוחותיו, ועל כן אין לו לכאורה כל אינטרס כלכלי להגביל או למנוע פעילותו, אלא מטעמים כלכליים גרידא. בנוסף, לא נטען ולא הוכח כי קיים אינטרס אישי או היכרות אישית שבין המערער לבין מנהלת מח' האשראי, ודומה כי טענותיו של המערער ביחס לכך, נטענו על בסיס תחושותיו הסובייקטיביות, שאין מאחוריהן , דבר. לפנים משורת הדין, ונוכח התרשמותי מדפי החשבון שצורפו אני מוצאת לראות במערער כמי שיכול היה להניח דבר קיומו של אותו נוהג נטען, או הסכם שבעל פה, ככזה המחייב את הצדדים, עד למועד בו סורבו שמונת השיקים הראשונים (להלן: "הקבוצה הראשונה"), וזאת שעה שכל אותם שיקים סורבו באותו יום. סירוב השיקים מיום 15.5.2012 שיקים מס' 9-14 סורבו כולם ביום 15.5.12. ביחס לאלו, אין ולא היה כל מקום לקבל את הודעת הערעור. גם ככל שהיה ניתן לראות במערער כמי שהניח, בתום לב, דבר קיומו של הסדר המאפשר חריגה ממסגרת האשראי, (וממילא דומה כי הנחה זו היא גבולית מאוד), אין ספק כי סברה זו, לא עמדה עוד למערער לאחר יום 31.10.11, עת שסורבו 8 השיקים הראשונים. עצם סירוב כיבודם של שמונת השיקים הראשונים , אמור היה להבהיר למערער כי נקודת המוצא להתנהלותו, על פיה הוא יכול לחרוג בכל עת, ממסגרת האשראי , ובלבד שתינתן על כך הודעה לבנק, הינה שגויה, ואישור נקודתי, אין משמעותו אישור אוטומטי. לא ברור כיצד מחד יכול המערער לטעון לשינוי גישה עם הגעתה של מנהלת מח' האשראי החדשה, לקבל הודעת התראה לאחר סירוב חמישה שיקים, להיות מודע כי שמונה שיקים סורבו, ולהמשיך ולנהוג בחשבון בכלל וביחס למסגרת האשראי בפרט, כאילו דבר לא אירע. טענתו של המערער בדבר קבלת הסכמת נציג הבנק להפקדה המאוחרת, הוכחה כלא מבוססת. כמו כן דומה כי דרך הצגת הנתונים במסגרת הודעת הערעור, אינה תואמת את האירועים העובדתיים, כפי שהוכחו בפני. זה המקום לציין כי מצאתי את עדותה של הגב' ריטה ספקטור בפני, כמהימנה מאוד. התרשמותי הבלתי אמצעית מעדה זו הייתה כי היא אינה רוצה להרע למערער ואף נזהרת מאוד בדבריה, לצורך כך, במסגרת הדיון בפני. יחד עם זאת, היו תשובותיה ברורות מאוד, ומהן עלתה תמונה, מצערת, באשר לדרך התנהלותו של המערער, בכל הנוגע לשיקים אשר סורבו, ביום ה- 15.5.2012. מעדותה של הגב' ספקטור עלה כי לאחר סירוב שמונת השיקים הראשונים, זומן המערער לשיחה בבנק והובהרה לו חשיבות עמידתו בתוך מסגרת האשראי. המערער אף אישר עובדה זו במסגרת הדיון מיום 4.12.12. עוד עלה מכתבי הטענות, כי ביום 11.5.2012, יום שישי, לאחר שהגב' ספקטור זיהתה כי המערער נמצא ביתרת חובה, נוצר עימו קשר טלפוני, לעניין זה. זה גם המקום להדגיש כי ערב הפקדתם של השיקים 9-14 להודעת הערעור היה חשבונו של המערער ביתרת חובה של כ- 86,127 ₪, דהיינו בחריגה של כ-16,000 ש"ח ממסגרת האשראי. בתגובה לפנייה הטלפונית, הבטיח המערער כי יגיע ביום ראשון ויפקיד את השיק שגם נזכר על ידו במסגרת הודעת הערער. על אף מצג זה, לא הגיע המערער ביום ראשון עם השיק אלא שהוא הגיע עם צילום של השיק, ולדבריו נשפך על השיק קפה והיה צורך בהחלפתו. באותו מועד, נאמר למערער כי עד שלא תהיה הפקדה, לא יכובדו שיקים. עוד נאמר כי גם לאחר אותה הודעה נעשו ביום 15.5.12 ניסיונות ליצור עם המערער קשר טלפונית, אך ללא הצלחה. (בעניין זה ראה עדותה של הגב' ספקטור מיום 4.12.12 עמוד 3 שורות 1-10). אפילו המערער עצמו אישר כי שיחתו עם נציגת הבנק, הגב' מיכל, לעניין השיק אותו אמור היה להפקיד בחשבון (לצורך עמידה במסגרת האשראי) נעשתה רק ביום 16.5.12, וזאת שעה שהשיקים נשוא הודעת הערעור כבר סורבו ביום 15.5.12. בנסיבות אלו לא ברור על בסיס איזה טעם יכול המערער לטעון כי היה לו יסוד סביר להניח כי הבנק יפרע את השיקים. מטיעוני המערער, לרבות אלו הבאים לידי ביטוי במסגרת הסיכומים עולה כי לכאורה, לשיטת המערער, הבנק מחויב, בכל עת בו היה מצוי ביתרת חובה, להגדיל את מסגרת האשראי על בסיס בקשותיו הנקודתיות או כוונותיו העתידיות, ככל שהיה מצוי בחריגה. (בעניין זה ראה גם עמוד 7 שורות28-31 לפרוטוקול). לא ברור על בסיס מה הוצגה הנחה זו של המערער, וממילא אין בידי לקבלה. טענה נוספת אשר נזכרה בדיון, כמו גם בסיכומי המערער היא הטענה על פיה הייתה מוטלת לכאורה חובה על הבנק להודיע למערער על קיומה של חריגה ממסגרת אשראי. בטענה זו אין ממש, אלא שהיא שיש בה כדי להצביע על דרך חשיבתו של המערער, אשר יש כשל מהותי בבסיסה. הבנק אינו חליף, לצורך של המערער כבעל החשבון, לשקול ולכלכל את צעדיו, מלכתחילה, בתוך מסגרת האשראי, ועל פי הסמכות שבכתב, בין הצדדים. הבנק גם אינו אמור לשקול, במקום לקוחותיו, איזה שיקים ליתן לספקים או צדדים שלישיים, איזו תכנית תזרימית של כספים לתכנן, או באלו פעולות יש לנקוט שעה שצפייה לקבלת כספים אלו ואחרים נכזבת. הגם שמכוח הוראות הדין והפסיקה, מוטלות על הבנק חובות מוגברות, בנושאים רבים, אין אלו מגיעות כדי הקמתה של חובה לביטול שיקול דעתו של המערער וחובתו לנהוג בזהירות כספית בחשבונו. הגב' ספקטור ומנהל הסניף מר סמו, אשר העידו בפניי, הצהירו מפורשות, כי בעניינו של המערער, עסקינן בלקוח אמין שעמד בהתחייבויותיו בעבר, אולם ציינו כי התנהלותו הכספית הייתה תנודתית ולרוב בלתי זהירה. במסגרת הסיכומים טען המערער כי יש להורות על גריעת השיקים הנוספים מיום 15.5.12, משיקולי צדק ומניעת עיוות דין, וזאת שעה שמדובר בחריגה שמקורה בתקלה שנפלה אצל צד שלישי. בעניין זה אציין שניים: ראשית, טענה זו של המערער הינה בגדר הרחבת חזית ברורה. בסעיף 29 להודעת הערעור נטען כי הסיבה בגינה לא ניתן השיק הייתה כי המערער המתין לחתימת השיק על ידי שני מורשי החתימה, ועל כן נתבקש מושך השיק לשלוח העתקו לבנק. עוד נטען בסעיף 31 להודעת הערעור כי הבנק אישר את החריגה. עם זאת, במסגרת הסיכומים נטען כי מדובר היה בטעות עקב הקפה שנשפך על השיק המקורי, והטענה כי הבנק אישר את החריגה, לא נזכרה שוב. בנוסף, הטעמים לגריעתם של שיקים מתוך רשימת השיקים המסורבים, ננקבו בהוראות חוק שיקים ללא כיסוי. העובדה כי צד שלישי טעה, אינה מהווה חלק מאותה רשימה. אני מודעת כי במקרים חריגים, נמצא בית המשפט כאשר הוא מפעיל שיקול דעת, נוסף, גם מקום בו הנסיבות, אינן תואמות את הוראות חוק שיקים ללא כיסוי. עם זאת, איני מוצאת כי המקרה הנדון מצדיק סטייה מהוראות הדין. רבים הם המקרים בהם מחולל שיק, עקב טעות בשיקול דעת או פעולה של צד שלישי. המערער לא הוכיח, ולא הביא כל ראייה כי עסקינן באירוע חריג, או בנסיבות מיוחדות שאותן לא יכול היה המערער לצפות. לא הוצג השיק, לא הוצגו ראיות באשר למועד בו אמור היה המערער לקבל את השיק, לא הוצגו נתונים מהם ניתן היה ללמוד כי המערער היה עתיד לקבל את השיק עוד קודם ליום 15.5.12, או כי היה בשיק זה כדי לאפשר פירעונם של השיקים נשוא הודעת הערעור. עוד אציין כי עיון בדפי החשבון אינו מלמד כי שיק זה הופקד, אפילו בימים שלאחר יום ה- 15.5.12. גם שיק שנשפך עליו קפה ניתן להחלפה, בשקידה סבירה, בתוך פרק זמן סביר, וממילא האחריות של בעל החשבון, היא לוודא כי בחשבונו תהא, תמיד, יתרת זכות, או מסגרת אשראי אשר יאפשרו פירעון שיקים שנתנו על ידו, או לכל הפחות כי שעה שהתברר לו כי לא יוכל לפרוע את השיק, כי יפנה למותב ויקבל את הסכמתו לדחיית מועד הפירעון. על בסיס אלו באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לגרוע את שיקים מס' 9-14 מרשימת השיקים המסורבים. עשרת השיקים הנוספים כאמור, לאחר הגשת הודעת הערעור ובין החודשים אוקטובר לדצמבר 2012, סורבו בחשבונו של המערער עשרה שיקים נוספים. ביחס לאלו, טען המערער כי סירובם של השיקים נבע כאמור מפעולתו החד צדדית של הבנק אשר שינה את מדיניותו לעניין מסגרת האשראי ולא חידש את מסגרת הניכיונות של המערער. לשיטתו של המערער, ההודעה על אי חידוש המסגרת לניכיונות השיקים, נתנה לו רק בסוף חודש אוקטובר, ימים ספורים קודם תום תקופת הסכם מסגרת הניכיונות ובדרך אשר מנעה היערכות מתאימה. באשר למסגרת האשראי, יש להבהיר כי סירובם של ארבעה עשר שיקים והגבלת החשבון, נעשו עוד בחודש מאי 2012. השיקים הנוספים (מס' 15-24 לרשימה דלעיל) , סורבו החל מחודש אוקטובר 2012. גם ככל שהיה מקום לקבל את כל טענות המערער לעניין קיומו של הסכם או נוהג באשר לחריגה ממסגרת האשראי, יכול וצריך היה המערער להשכיל ולפעול, לאחר סירוב שיקים כה רבים, באופן אשר יבטיח עמידה במסגרת האשראי. גם אם תתקבלנה טענות המערער על פיהן ניתנים שיקים תשעים יום קודם למועד פרעונם, הרי שמיום 15.5.12 ועד למועד סירוב השיקים הנוספים, חלפו למעלה מ-90 יום, וממילא גם מקום בו לא הייתה חולפת תקופת זמן כה ארוכה, ניתן היה לצפות מבעל חשבון סביר, שיוודא כי קיימת יתרה מספקת בחשבון לצורך פרעונם. ויודגש, בדיון בפני הוכח כי לא נעשה כל ביטול של מסגרת האשראי, גם לאחר יום 15.5.12, ומכאן כי כל שהיה על המערער לעשות הוא לעמוד באותה מסגרת. (בעניין זה ראה עמוד 5 שורות 21-26 לפרוטוקול). באשר למסגרת הניכיונות, העידה בפני הגב' ספקטור כי ההודעה על העדר חידוש מסגרת הניכיונות נתנה למערער פעמיים במהלך חודש אוקטובר, כאשר ההודעה הראשונה נתנה עוד ביום 2.10.12, דהיינו חודש ימים קודם תום התקופה. למערער הובהר מפורשות, כי ביום 31.10.12, תפוג מסגרת הניכיונות וכי אין בכוונת הבנק לחדשו. בהמשך, הוצע למערער להקדים ולהפקיד שיקים מעותדים המצויים ברשותו. (בעניין זה ראה עמוד 6 שורה 13 לפרוטוקול). אני ערה לטענות המערער על פיהן יש בביטול מסגרת הניכיונות כדי להשליך על יכולת ואפשרות השליטה שלו בתזרים הכספים המועברים לחשבון. יש ממש בטענות אלו. עם זאת, המערער או כל לקוח אחר, אינם יכול לחייב בנק להמשיך וליתן מסגרת לניכיונות שיקים, שעה שהבנק אינו מוצא לעשות כן, על בסיס שיקוליו. משניתן על ידי הבנק חודש ימים לצורך היערכות, די בכך. בנוסף, מן הראיות עולה כי מסגרת הניכיונות הסתיימה רק ביום 31.10.12. עד לאותו מועד, ועוד קודם סיום תקופת מסגרת הניכיונות, סורבו בחשבונו של המערער חמישה שיקים נוספים, עובדה המלמדת כי אין כל קשר, מהותי, בין סירוב השיקים לבין מסגרת הניכיונית. בנוסף, המערער לא הציג ראיות או נתונים מהם ניתן היה ללמוד כי החזיק בידו, לאחר יום ה- 31.10.12 שיקים מעותדים אשר הפקדתם במסגרת הסדר הניכיונות, היה בה כדי למנוע חריגה ממסגרת האשראי בחשבון. על בסיס כל אלו, באתי לכלל מסקנה כי אין לגרוע מרשימת השיקים המסורבים את השיקים אשר נמנו תחת מספרים 15-24, לרשימת השיקים המסורבים. קודם סיום, אני מוצאת לציין את שאמור היה להיות נהיר מלכתחילה. כנגד כל אחד ואחד מן השיקים אשר סורבו, קיים לקוח/ספק, אשר לא קיבל את כספו במועד בו אמור היה לקבלו. עוד יש לזכור כי המטרה העומדת בבסיסו של חוק שיקים ללא כיסוי הינה מטרה ציבורית וחברתית. לצד עניינו וקשייו של המבקש שבפניי, אשר הודגשו במסגרת הדיון ולהם אני ערה, קיים עניינם של המוטבים לשקים ושל הציבור בכללותו. הטיבה להגדיר זאת הגב' ספקטור במסגרת חקירתה הנגדית: "ש. גם את וגם מנהל הסניף התייחסתם אל המערער כאדם אמין. ת. אני עדיין חושבת שהוא אדם טוב. ש. הוא לא מפזר שיקים ללא הכרה. ת. אני חולק על כך. הוא לא עושה את זה בכוונה, אבל הוא לא מנהל את כספיו כפי שצריך. ש.ת. כשהוא נותן למשהו שיק הוא מניח שהוא יפרע, אני לא חושבת שהוא יודע לתכנן את תזרים המזומנים כמה חודשים קדימה להבטיח שהשיק יפרע". אי זהירות או העדר תכנון בעת מתן השיקים, משמעותם בפועל, פגיעה בכלי כלכלי חשוב, תוך יצירת חוסר וודאות בלתי רצוי כלפי הציבור בכלל ומקבלי השיקים בפרט. סוף דבר אני מורה בזאת על גריעתם של שמונת השיקים הראשונים (תחת מספר סידורי 1-8 בטבלה דלעיל) מתוך רשימת השיקים המסורבים. הערעור ביחס ליתרת השיקים, נדחה. נוכח התוצאה דלעיל, אני מורה בזאת כי הצו הארעי שניתן ביום 14.6.12 המונע תחילת תקופת ההגבלה, בטל. המערער יישא בהוצאות הערעור בסך של 3,000 ₪. סכום זה יועבר למשיב מתוך הכספים שהופקדו על ידי המערער בקופת בית המשפט. היתרה, ככל שקיימת תושב לידי ב"כ המערער. בנקבניהאשראיחשבון מוגבל