סירוב בלתי סביר של מיעוט לפינוי בינוי כך נחקק חוק פינוי ובינוי (פיצויים), תשס"ו - 2006 הקובע בסעיף 2(א) כי: "(א) הסכים רוב מיוחס מבין בעלי הדירות במקבץ לפינוי ובינוי לכרות עסקת פינוי ובינוי, יהיה בעל דירה באותו מקבץ, המסרב סירוב בלתי סביר להעביר את זכויותיו לשם ביצוע העסקה או המתנה את הסכמתו לכך בתנאים בלתי סבירים (בחוק זה - בעל דירה מסרב), אחראי בנזיקין כלפי שאר בעלי הדירות באותו מקבץ, המסכימים לעסקה, בשל הנזק שנגרם להם עקב אי ביצוע העסקה". עם זאת קובע סעיף 2(ב) כי סירוב לא ייחשב כסירוב בלתי סביר בין השאר כאשר: עסקת הפינוי ובינוי אינה כדאית מבחינה כלכלית; לא הוצעו לבעל הדירה המסרב מגורים חלופיים לתקופת הקמת הבנין החדש; לא הוצעו לבעל הדירה המסרב בטוחות הולמות לביצוע עסקת הפינוי ובינוי; קיימות נסיבות אישיות מיוחדות של בעל הדירה המסרב שבשלהן ביצוע עסקת הפינוי ובינוי, בתנאים שסוכמו עם שאר בעלי הדירות, הוא בלתי סביר. בענייננו אין מחלוקת כי מדובר בפרויקט לפי חוק פינוי ובינוי או כי רוב מיוחס של דיירי הבניין הסכימו וחתמו על הסכם התקשרות לביצוע הפרויקט. אין גם מחלוקת כי הנתבעים מסרבים לצרף את חתימתם להסכם ההתקשרות. לפיכך השאלה העומדת לפתחי הינה האם סירובם של הנתבעים לחתום על הסכם ההתקשרות עם היזם, מהווה סירוב בלתי סביר, והאם יש לחייבם בנזיקין כלפי הדיירים האחרים בבניין, ובענייננו - התובעים, אשר חתמו על הסכם ההתקשרות ותבעו את פיצויים. סירובם של הנתבעים לחתום על הסכם ההתקשרות. סביר בנסיבות העניין? אבהיר כבר כעת כי כתב התביעה שבפניי אינו עוסק בטיבו של הסכם הפרויקטור שנכרת, כן או לא, בין הנתבע לבין היזמים האחרים, שהם חלק מבעלי המניות של היזם. תביעה זו מתנהלת בהליך אחר המתנהל בבית משפט זה, במקביל להליך שבפניי. עם זאת ולצורך הדיון בענייננו אקבל את טענת הנתבע במלואה בעניין זה, ואניח כי הסכם הפרויקטור בין הצדדים אכן נכרת, וכי היזמים האחרים לא עמדו במלוא התחייבויותיהם מול הנתבע. אין באמור כדי להצדיק את סירובו של הנתבע לחתום על הסכם ההתקשרות. ואפרט. כפי האמור כנגד זכות הקניין של הנתבעים עומדת זכות הקניין של התובעים ושל יתר דיירי הבניין. על הנתבעים להביא אם כן בחשבון את ההשלכות של סירובם לחתום על הסכם ההתקשרות, על שאר דיירי הבניין, ובמקרה שבפני, גם על שאר דיירי המתחם. סירובם גורר אחריו פגיעה בכל יתר הדיירים, מהם נמנעת האפשרות להמיר את דירתם הישנה בדירה חדשה וגדולה יותר, הכוללת מחסן וחניה. הנתבעים תולים את סירובם לחתום על הסכם ההתקשרות באובדן האמון ביזמים האחרים אשר על פי הטענה הפרו את התחייבותם כלפי הנתבע. במהלך חקירתו בפני ציין הנתבע פעמים מספר כי כל טענותיו כנגד היזמים האחרים מסתכמות באי תשלום הסכומים המגיעים לו מהם (בלשון עבר), וכי לו היו עומדים בהתחייבויותיהם, היה מסכים לחתום על הסכם ההתקשרות. כך למשל העיד כי: "ש. אם לא היה לך קשר עם החברה, לא היית, היית כמו כל הדיירים, לא היה לך הסכם, ולא היה לך התחייבות של הסכם השירותים שאתן טוען שנתת, אם לא היה לך את ההסכם הזה אז בעצם אתה אומר לא היה מגיע לך כלום, לא היה מגיע לך כסף והיית חותם על ההסכם. ת. אם הוא לא היה מפר איתי הסכמים, ולא היה מוליך אותי שולל. ש. כן, אם הוא לא היה. ת. כן, אז הייתי חותם כמו שהם חותמים, כמו שהם חתמו, ודאי.". (פרוטוקול מיום 4/4/13 עמ' 246- 247). לא רק זאת אלא שבחקירתו גם הודה כי גם אם יקבל ערבויות שונות כדרישתו, אך לא יקבל מהיזמים האחרים את הסכומים המגיעים לו על יסוד הסכם הפרויקטור, יימנע מלחתום על הסכם ההתקשרות. וכך אמר: "ש. אם קבלן ייתן לך את הערבויות הבנקאיות שאתה טוען להם, את הערבויות האלה, אתה כן תהיה מוכן לעשות איתו הסכם? ת. וישלם לי את מה שמגיע לי כן. (עמ' 243-244 לפרוטוקול מיום 4/4/13)(ההדגשים שלי. כ. ה). ובהמשך: "ש. אז עכשו אני אומר לך, נניח הוא בא לפה ונותן לך את הערבויות, ועכשו כסף הוא לא מוכן לתת. ת. או קיי. ש. אתה מבין את השאלה? ת. אז הוא לא ייעשה את הפרויקט. ש. רק שנייה, אתה מבין את השאלה? ת. כן.." (עמ' 245 פרוטוקול מיום 4/4/13 ש' 12 - 18) (הדגשים שלי. כ. ה.). עולה מן האמור כי הסיבה האמיתית והיחידה בגללה מסרבים הנתבעים לחתום על הסכם ההתקשרות הינה שהיזמים האחרים לא שילמו לנתבע את מלוא הסכום המפורט בהסכם הפרויקטור. לא נעלם מעיניי כי במהלך חקירתו, טען הנתבע שלא חתם על הסכם ההתקשרות משום שלא קיבל ערבויות בנקאיות בגובה מספק. אלא שלא רק שמדובר בטענה שלא נטענה לפני כן, ועל כן אין להתייחס אליה, אלא שאין גם לקבל אותה לגופה. כך כאשר נקבע כבר כי העובדה שכל יתר בעלי הדירות חתמו על הסכם ההתקשרות יכולה ללמד על סבירות הבטוחה שהוצעה להם (ראו: ת"א (מרכז) 55587-12-11 עמינדב נ קאזי [מיום 6/6/13]). אל האמור מצטרף הקונטקסט המחזיר אותנו לבחינת התנהלות הנתבעים בתוך התמונה הגדולה. כפי שהובהר לעיל תכליתו של חוק פינוי ובינוי הינה שלא לאפשר לדייר סרבן אחד להחזיק ביתר דיירי הבניין, כבני ערובה, על מנת לגבות סכומים נוספים מהיזם, גם אם סכומים אלה מגיעים לו על פי הסכם בין הצדדים, וכן שלא לאפשר לדייר הסרבן להשתמש ביתר בעלי הדירות כאמצעי לחץ כנגד חברות הבנייה. חשובים גם דבריו של י' ויסמן בספרו דיני קניין - בעלות ושיתוף (תשנ"ז), 45 לפיהם: "מכיוון שאין הבעלות מוחלטת עוד, ותוכנה נקבע בכל מקרה על-ידי שקילת האינטרס של הבעל לעומת האינטרס של שכניו ושל הציבור, מתחייבת מכך מעורבות רבה על-ידי בתי המשפט, המופקדים על מציאת האיזון הנאות שבין בעלי האינטרסים השונים". ועוד: בסופו של יום מדובר בפרויקט לרווחת התושבים הזוכים להטבה ניכרת פיזית, בטיחותית וכלכלית. מדובר גם בפרוייקט בעל חשיבות ברמה ארצית, באשר לכלל הציבור אינטרס בצמיחה, בחידוש הישן והרעוע, ובהתאמתו לצורכי השעה. לא רק זאת אלא שהגם שנותרו עוד שנים מספר להשלמת הפרוייקט, אין ערובה כי היזם לא יאמר נואש ויותיר את דיירי המתחם במצבם הנוכחי, עקב סירוב הנתבעים ומתוך שימצא לעצמו עניין כלכלי חדש במקום בו לא ייתקל בסירוב. משכך, הזמן דוחק. בנסיבות אלה, בין כאשר אני בוחנת את סירובם של הנתבעים לחתום על הסכם ההתקשרות לגופו, ובין כאשר אני בוחנת אותו על רקע התמונה כולה - המסקנה אחת. מדובר בסירוב בלתי סביר ואף חסר תום לב. גובה הנזק תוצאת האמור הינה כי מתחייב דיון בשאלת גובה הנזק שנגרם לתובעים כמו גם הפיצוי המגיע להם. טוענים התובעים כי בהתאם לחוק פינוי ובינוי יש לחייב את הנתבעים בתשלום ההפרש שבין שווי הדירה אשר בבעלותם כיום לבין שווי הדירה שהייתה אמורה להיבנות להם במסגרת הפרויקט, בהתאם לחוות דעת שמאית מטעמם, ובסך של 850,000 ₪. מנגד טוענים הנתבעים כי טרם בשלה העת לחייבם בנזיקין באשר תוקפו של הצו (הצו לפיו הוכרז המתחם כמתחם לפינוי לצורך בינוי בהתאם לסעיף 33א לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה - 1965) הינו למשך שש שנים החל מיום 16/6/2008, קרי עד יום 15/6/2014. בנוסף טוענים הם כי תביעת התובעים לתשלום 850,000 ₪ הינה מוגזמת. לחילופין טוענים הנתבעים כי היה וייקבע שיש לחייבם בתשלום פיצוי, יש ליישם את הוראות סעיף 3 לחוק פינוי ובינוי ולהורות על תשלום סמלי בלבד. כפי שהובהר לעיל סעיף 2 (א) לחוק פינוי ובינוי קובע כי בעל דירה המסרב סירוב בלתי סביר להעביר את זכויותיו לשם ביצוע הפרויקט, אחראי בנזיקין כלפי שאר בעלי הדירות באותו מקבץ, המסכימים לעסקה, בשל הנזק שנגרם להם עקב אי ביצועה. עם זאת סעיף 3 לחוק פינוי ובינוי קובע כדלקמן: "בית המשפט רשאי, אם ראה שמן הצדק לעשות כן, לקבוע כי דייר מסרב יישא רק בחלק מנזקם של בעלי הדירות; לענין זה, בית המשפט ישקול, בין השאר, שיקולים אלה: (1) גובה הנזק שנגרם לבעלי הדירות המסכימים לעסקת הפינוי ובינוי; (2) כושר פירעונו של בעל דירה מסרב לשאת בנזק; (3) נסיבות העסקה". אדגיש כי חוות דעת השמאית מטעם התובעים מקובלת עלי. ממילא גם לא הוגשה כל חוות דעת סותרת. האמור מתווסף לעובדה כי כבר ברגע זה, גורם הנתבע ליתר בעלי הדירות, ובענייננו לתובעים, לנזק שעה שהוא מעכב את הפרויקט. כפי האמור לעיל הזמן דווקא דוחק, כלל היזמים לא יעמדו לנצח לרשות דיירי המתחם וההזדמנות עלולה לחלוף. על כן אינני מקבלת את הטענה לפיה טרם התגבשה עילת התביעה בהתאם לחוק פינוי ובינוי. עם זאת עדיין בכוחו של הנתבע לחתום על הסכם ההתקשרות ולהביא להוצאתו של הפרויקט מן הכוח אל הפועל. בכך גם יקטין משמעותית את נזקיהם של יתר בעלי הדירות, בהם גם התובעים. בנסיבות אלה ובהתאם לסעיף 3 לחוק פינוי ובינוי, בו ניתנה לבית המשפט האפשרות להורות כי הנתבעים יישאו רק בחלק מהנזקים שנגרמו לתובעים, אני קובעת על דרך האומדנא כי גובה הפיצוי, יעמוד על סך של 75,000 ₪ וזאת עד למועד כתיבת פסק דין זה ובטרם חלף המועד לביצועו של הפרויקט, בהטבות, כאמור בצו ובתכנית. עם זאת היה והנתבעים יסרבו לחתום על הסכם ההתקשרות בתוך 60 ימים מיום מתן פסק דין זה, יהא עליהם לשלם לתובעים את מלוא נזקם כאמור בחוות דעת השמאית מטעמם. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה. סירובו של הנתבע לחתום על הסכם ההתקשרות אינו סביר בנסיבות העניין ועל כן אני מורה כדלקמן: היה והנתבעים יחתמו על הסכם ההתקשרות בתוך 60 ימים החל מהיום, ישלמו לתובעים פיצוי בסך 75,000 ₪. היה והנתבעים לא יחתמו על הסכם ההתקשרות בתוך המועד האמור, אזי ישלמו לתובעים סך של 850,000 ₪ המגלם את ההפרש שבין שווי דירת התובעים כיום, לבין שווייה לאחר ביצוע הפרויקט. עוד אני קובעת כי הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות משפט בסך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. הסכומים האמורים (על פי המתווה שייבחר על ידי הנתבעים) ישולמו לתובעים בתוך 75 יום החל מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל. בניהפינוי בינויפינוי