טוענים כי כשנתיים לאחר החתימה על החוזה החלה לגבות דמי שכירות גבוהים יותר באופן חד צדדי באמצעות הוראת קבע. על כן, הוראת הקבע בוטלה והנתבעים שילמו את דמי השכירות באמצעות משיכת שיקים חודשיים לטובת התובעת. לטענתם, שוכרים נוספים פעלו באופן זה. לאחר חידוש ההסכם לתקופה נוספת, בעקבות מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים סביב שיעור דמי השכירות, התובעת יחד עם ראשי היישוב הגיעו להסדר לפיו, דמי השכירות החדשים יעמדו על סך של 1,500 ₪, זאת, חרף העובדה שהנתבעים לא התחייבו לכך במעמד החתימה על החוזה. לא זו אף זו, דמי השכירות האמירו בהמשך לסך של 1,750 ₪ אשר שולמו אף הם. בחלוף המועדים, בשלב מסויים, הוברר לנתבעים באמצעות שיחת טלפון, כי נוצר חוב כלפי התובעת הואיל והתובעת העלתה את דמי השכירות והעמידה אותם על סך של 2,000 ₪ לחודש וזאת, בהיעדר ידיעה, לא באמצעות הודעה, מכתב או טלפון. 6. במהלך הדיונים שבו הצדדים על טענותיהם בדומה לאמור בכתבי הטענות. כמו כן, ניתנה החלטה במועד הדיון מיום 13.2.2013 כי הנתבע ישלם לתובעת סך של 2,500 ₪ עבור התקופה החל מחודש 2.2012 ועד למועד פינוי המושכר, בחודש 12.2012. דיון ומסקנות: 7. באשר לטענות סעיף הבוררות, נקבע בסעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 כדלקמן: "(א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך. ..." . סעיף 16 להסכם השכירות שנכרת בין התובעת לבין הנתבעים קובע כדלקמן: " במקרה של סכסוך בין הצדדים בדבר פרשנותו של הסכם זה, יוכרע הדבר בבוררות בפני ביה"ד לענייני ממונות שליד המוא"ז מטה בנימין, הממונה בזה כבורר". הקריטריונים שנקבעו בחוק ובפסיקה לצורך עיכוב הליכים במקרה כגון דא הינם כדלקמן: א. קיים בין הצדדים הסכם בוררות. ב. התביעה אשר הוגשה לבית המשפט מתייחסת לסכסוך אשר ההסכם חל עליו. ג. הבקשה לעיכוב הליכים הוגשה על ידי צד להסכם הבוררות. ד. המבקש מוכן לעשות כל אשר דרוש לצורך קיומה של בוררות. ה. המבקש הגיש את בקשתו לעיכוב הליכים במסגרת כתב הגנה או בדרך אחרת. ו. המבקש ביקש את עיכוב ההליכים לפני שטען לראשונה לגופה של תביעה. בחינת קיום הקריטריונים הנ"ל ובמיוחד הקריטריון הרביעי- נתונה לשיקול דעת בית משפט בשים לב לשאלת תום הלב של המבקש בהגשת בקשתו. לענייננו, לאחר ששמעתי הצדדים, שוכנעתי, כי הנתבעים לא הרימו את הנטל הרובץ לפתחם להוכחת קיומו של הקריטריון הרביעי ולא הניחו תשתית ראייתית מספקת לצורך כך. ודוק', אין די בהעלאת טענה בעלמא בדבר נכונות לקיום הליך של בוררות, אלא, היה על הנתבעים להוכיח את נכונותם, בזמנים הרלבנטיים, עובר להגשת ההליך המשפטי. עיון בכתב התביעה על נספחיו מעלה תמונה, לפיה, התובעת פנתה אל הנתבעים בכתב ובעל פה לצורך הסדרת הסוגיות השנויות במחלוקת ביניהם זמן רב עובר להגשת התביעה. הנתבעים לא עתרו לעיכוב הליכים בתיק לצורך מיצוי הליכי הבוררות ולא הציגו כל ראייה, כי פנו לתובעת בהצעה לפנות להליך בוררות ולא פנו לבורר בפועל, ומשכך, לא הרימו את נטל ההוכחה, כי ביצעו כל פעולה לצורך קיומו של הליך כגון דא. "נטל ההוכחה הוא על מבקש העיכוב, ועליו להביא ראייה פוזיטיבית כלשהי להוכיח נכונותו זו ולא להסתפק בטיעון שאין ראיה, שהוא סרב לנהל את הבוררות", רע"א 254/88, קיבוץ קדרים נ' מורד, פ"ד מב(3) 74 עמ' 76. "הדגש צריך להיות על התנהגות המבקש בעבר ולא על ההתרצות לקיום בוררות בהווה, לאחר שכבר הוגשה התובענה לביה"מ" , 184/83 מדגרות הוד לבן נ' "הודיה", מושב עובדים להתיישבות שיתופים בע"מ, פ"דלט (2) 417. לאור האמור, הנני דוחה טענת הנתבעים להעדר סמכות עניינית. 8. לגופן של טענות, לית מאן דפליג, כי הנתבעים סילקו ידם מן המושכר בתחילת חודש דצמבר 2012 ומשכך, עתירת התובעת לסילוק ידם מתייתרת. יוער, כי לא ברור כלל מדוע התובעת עתרה לעשות כן בעת הגשת התביעה ביום 14.2.13 שעה שהנתבעים, כאמור, סילקו ידם כחודשיים קודם לכן. בנוסף, לית מאן דפליג, כפי שעלו הדברים מחקירת הנתבע 1 בישיבה מיום 13.2.13, כי באשר לתקופה מחודש פברואר 2012 ואילך (עד חודש דצמבר 2012) הנתבעים ידעו, כי דמי השכירות הועמדו על סך 2,000 ₪ לחודש ומשכך, הנתבעים נשאו בסך של 2,500 ₪ בגין ההפרש בדמי השכירות בין 1,750 ₪ ששולם על ידם בתקופה הרלוונטית לבין סך של 2,000 ₪. 9. עיקר המחלוקת בתיק זה נוגעת, איפוא, לתקופת הביניים, קרי, מיום 10.2.11 ועד ליום 10.1.12 במהלכה, התובעת חייבה את הנתבעים בדמי שכירות בשיעור 2,000 ₪ כשהם צמודים למדד ממועד עריכת ההסכם בעוד שהנתבעים המשיכו לשלם דמי שכירות מופחתים בסך 1,750 ₪ בעוד שהנתבעים טוענים, כי כלל לא ידעו ולא הסכימו להעלאה זו ומשכך, הינם סבורים, כי הינם פטורים מתשלומים אלה. יאמר כבר עתה, כי למעט מחלוקת עובדתית מצומצמת זו לא הייתה מחלוקת בין הצדדים באשר למסגרת החוזית שנקבעה במסגרת הסכם השכירות ולתוקפו המשפטי המחייב של ההסכם. 10. כאמור לעיל, עסקינן בהסכם שכירות לתקופת שכירות ראשונה שהסתיימה ביום 3.8.08 וחודשה בהסכמת הצדדים בעל פה. לתצהירו של מר דב מרקוביץ, מנהל התובעת, צורפו מכתבי דרישה ששוגרו לנתבעים בשנת 2009, 2010 ו- 2011 במסגרתם מודיעה התובעת, בין היתר, על העלאת דמי השכירות בסכומים שונים. הנתבע 1 הודה בעדותו, כי קיבל את שני המכתבים הראשונים ובהתאם לכך, שילם את דמי השכירות המעודכנים ואולם, לטענתו, לא קיבל את המכתב מיום 21.6.11. בעדותו של מר מרקוביץ אישר הוא כי אין לו דרך להוכיח ידיעת הנתבעים בפועל אודות העלאת דמי השכירות בתקופת הביניים. 11. ככלל, העלאת דמי השכירות כמוה כהצעה חדשה, ועל כן דרושה היא את קיבולו של הצד מנגד, וזאת כאמור בתא (נצ') 5561/03 קיבוץ צבעון נ' ליאת גנון, כהאי לישנא: "אשר להעלאת שיעור דמי השכירות באופן חד צדדי על ידי התובע: אכן העלאת שיעור דמי שכירות יש בה משום שינוי מהותי בהסכם שבין הצדדים, וככזה מחייב הוא הסכמה של הנתבעים. עם זאת, אין מניעה כי שינוי כזה יעשה מכוח התנהגותם של הצדדים, כפי שנעשתה גם הארכת תקפו של הסכם השכירות עצמו. ר' בענין זה את ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, תק-על 92(2), 2411... ...במהלך כל אותה תקופה שילמו הנתבעים את דמי השכירות ללא אומר ודברים, ולמעשה הסכימו בהתנהגותם להעלאת דמי השכירות. בשתיקתם גרמו הנתבעים לתובע להבין שהם מסכימים להודעתו". 12. במקרה דנן, כאמור, לא הוכחה ידיעה בפועל של הנתבעים באשר להעלאת דמי השכירות שכן, לא הוכח, כי המכתב מיום 21.6.11 נמסר לנתבעים. יתרה מכך, אף לו קיבלו הנתבעים את הודעת התובעת לידיהם הרי שלא הוכח, כי הסכימו וקיבלו את ההצעה החדשה בכתב או בהתנהגות. בהיעדר ראיות בעניין זה הרי שבמישור החוזי חלים תנאי השכירות כפי שהוסכמו על הצדדים. מהראיות שבאו לפני עולה, כי הצדדים אף המשיכו ונהגו בתקופה הרלוונטית בהתאם לתנאים אלה. כך, הנתבעים המשיכו לשלם את דמי השכירות הקבועים והתובעת מצידה המשיכה לקבל לידיה כל אותה תקופה (כ- 22 חודשים) שיקים לידיה בשיעור דמי השכירות המופחתים ושיגרה לנתבעים קבלות עבור דמי השכירות מבלי שטרחה לשלוח אליהם מכתבי דרישה לתשלום יתרת דמי השכירות, זאת, עד למשלוח בא כוח התובעת מיום 9.2.12 כשנה תמימה לאחר העלאת דמי השכירות הנטענת. אף עדותו של מנהל התובעת, כי בישוב ידעו על כך כאשר דמי השכירות הועמדו על סך של 2,000 ₪, וזאת כאשר "הגיעו מים עד נפש וכלו כל הקיצין" כי שוכרים רבים התרעמו על כך, הועמדו דמי השכירות על 2,000 ₪ ולא 2,150 ₪ כפי שתוכנן. אין בה כדי להוכיח ידיעה והסכמה בפועל של הנתבעים בתקופה הרלוונטית. עוד אציין, כי אף אם דמי השכירות הועלו בשנים הקודמות בהתאם להסכמת הצדדים בהתנהגותם, לא הוכח כדבעי, כי הדברים עולים כדי נוהג מחייב כמשמעותו בסעיף 3 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971. 13. לאור המקובץ מעלה, סבורני, כי דין התביעה להידחות. עם זאת, לא מצאתי להשית הוצאות על התובעת, זאת, נוכח המחדלים הפרוצדוראליים של הנתבע במהלך ההליך המשפטי וההסכמות אליהן הגיעו הצדדים באשר לחיובים החלקיים בהם הודו הנתבעים במסגרת הליך זה. חוזה שכירותחוזהמסמכיםשכירותדמי שכירות