תשלום דמי שימוש ראויים על כך שהחנתה רכבים שהיו מיועדים למכירה, בשטח בבעלותה של התובעת, אשר אותו היא ייעדה לחניית הציבור הרחב, ללא תשלום. מבוא הנתבעת היא חברה שעיסוקה במכירת רכבים. לטענת התובעת, הנתבעת החנתה באופן קבוע רכבים שהיו מיועדים למכירה, בשטחי חניה שבבעלות התובעת ואשר אותם ייעדה התובעת לשימוש הציבור הרחב, ללא תשלום (להלן: "מקומות החניה"), כדלקמן: בתקופה מ- 06/2009 עד 6/2010 (להלן: "התקופה הראשונה") החנתה הנתבעת רכבים במקומות חניה שברחוב האורגים שבאשדוד; ובתקופה מ- 10/2011 עד 4/2012 (להלן: "התקופה השנייה") החנתה הנתבעת רכבים במקומות חניה שברחוב הטיילת באשדוד. התובעת מוסיפה וטוענת כי בפגישה אשר התקיימה ב- 25.5.10 התחייבה הנתבעת לפנות את מקומות החניה ולשלם דמי שימוש ראויים עבור השימוש שעשתה בהם. התובעת צירפה לכתב התביעה חוות דעת שמאית על פיה דמי השימוש הראויים למ"ר חניה לחודש הם בשיעור 7 ₪ בתוספת מע"מ. נוכח זאת, תבעה התובעת שהנתבעת תסלק ידה ממקומות החניה וביקשה שבית המשפט יחייב את הנתבעת לשלם לה סכום של 40,970 ₪, כדמי שימוש ראויים עבור השימוש שעשתה בהם, לפי הפירוט הבא: סכום של 21,125 ₪ בתוספת מע"מ עבור התקופה הראשונה (לפי 13 רכבים, 25 מ"ר לרכב, לפי 5 ₪ למ"ר לחודש: 13 (רכבים) x 25 (מ"ר) x 5 (₪ לחודש) x 13 (חודשים) = 21,125 ₪), וסכום של 12,250 ₪ בתוספת מע"מ עבור התקופה השנייה (לפי 10 רכבים, 25 מ"ר לרכב, לפי 7 ₪ למ"ר לחודש: 10 (רכבים) x 25 (מ"ר) x 7 (₪ לחודש) x 7 (חודשים) = 12,250 ₪). הנתבעת טענה שעד לחודש 12/2011 עשתה שימוש במקומות החניה, שמדובר בשטח חניה המצוי בסמוך לבית העסק שלה, אשר נועד לשרת את המרכז המסחרי המצוי בסמוך למגרש החניה. לטענת הנתבעת, התובעת קבעה שהחניה במקומות החניה תהיה ללא תשלום, כך שהתובעת ויתרה על זכותה לתשלום עבור החניה ואינה זכאית לתשלום כלשהו. עוד טוענת הנתבעת כי הסכומים שקבע השמאי, מופרזים. בדיון אשר התקיים ביום 23.4.13 הגיעו הצדדים להסכמה בעניין סעד הפינוי, על פיה במקום סעד הפינוי תירשם הצהרת הנתבעת שלא תעשה שימוש במקומות החניה. ב- 12.5.13 התקיים קדם משפט מורחב בו נשמעה עדותם של נציגת התובעת- גב' דבורה זיו ומנהל הנתבעת- מר גיל מויאל. בסיום הדיון הגיעו הצדדים להסכמה על פיה בית המשפט יפסוק לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, עם נימוקים קצרים, בין סכום של 0 ₪ ל- 17,500 ₪, כולל שכ"ט והוצאות. נקבע שפסה"ד יינתן לאחר שמיעת עדויות מטעם הגב' דבורה זיו, מר יוסי כהן ומר גיל מויאל ואת סיכומי הצדדים. ביום 12..11.13 העידו העדים בחקירה ראשית ונגדית ולאחר מכן, סיכמו באי כוח הצדדים בכתב. העובדות המוסכמות הנתבעת ניהלה עסק למכירת מכוניות משומשות בעיר אשדוד. התובעת העמידה רכבים, אותם הציעה למכירה, במקומות החניה, השייכים לתובעת ומיועדים לשמש את הציבור ללא תשלום. המחלוקות אני מסכים עם הנתבעת כי הנקודות העיקריות שבמחלוקת הן: (1) האם התובעת מוסמכת לגבות דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשתה הנתבעת במקומות החניה; (2) מה דינה של הסכמה לתשלום דמי שימוש (כאמור, התובעת טוענת שהנתבעת הסכימה לשלם דמי שימוש ראויים עבור מקומות החניה); ו- (3) ככל שחלה חובה על הנתבעת לשלם דמי שימוש ראויים, מה הסכום. נימוקי החלטתי, בקצרה לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בחומר אשר הוגש לי, הגעתי למסקנה שעל הנתבעת לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים עבור השימוש שעשתה במקומות החניה. בהתאם להסכמת הצדדים, אפרט להלן, בקצרה, את נימוקיי. אני מקבל את עמדת התובעת שהנתבעת לא הייתה רשאית להחנות רכבים המיועדים למכירה במקומות החניה, באופן קבוע. זאת, בעיקר, בהסתמך על ס' 6(ו) לחוק עזר לאשדוד (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א-1991 (להלן: "חוק העזר"), הקובע - "לא יחנה ולא יעמיד אדם ברחוב רכב המוצע למכירה או רכב שרישיונו פקע". לטענת הנתבעת, סעיף 6(ו) לחוק העזר אינו חל על מקומות החניה, משום שהם אינם "רחוב". זאת מסיקה הנתבעת מע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קריית ביאליק, שם קבע בית המשפט ששטחים ציבוריים של קניון (המעברים, החניה והגינון של הקניון) אינם "רחוב" כמשמעותו בהגדרת "נכסים" שבסעיף 269 לפקודת העיריות (נוסח חדש). בע"א 9368/96 קבע בית המשפט כפי שקבע תוך שהוא מפרש את תכליתו של סעיף 269 לפקודת העיריות, וקבע: "אכן, ככלל, רצוי כי ביטויים המופיעים בחיקוקים שונים, ולא-כל-שכן באותו חיקוק עצמו, יהיו בעלי פירוש זהה או למיצער דומה. ... עם זאת, הנחה זו ניתנת לסתירה. בין השאר, ההנחה עשויה להיסתר מקום בו לכל אחת מן ההוראות שבהן מופיע המונח יש תכלית נפרדת ושונה. ... תכליתה של ההוראה הראשונה (שבסעיפים 235(3) ו-250 לפקודת העיריות, ע.כ) היא לאפשר למועצה להסדיר את מעבר הציבור בשלום וללא פגע במקומות שבהם הציבור נוהג לעבור, ואילו תכליתה של ההוראה השנייה (שבסעיף 269 לפקודה, ע.כ) היא לאפשר למועצה להסדיר באופן צודק ויעיל את גביית הארנונה.". על פי הגדרת המונח "רחוב" בחוק העזר (סעיף 1 לחוק העזר) ותכליתו של סעיף 6(ו) לחוק העזר, אשר נועדה לאפשר לציבור לעשות שימוש בשטחי חניה ולמנוע שימוש קבוע בהם, יש לפרש את המושג "רחוב" שבסעיף 6(ו) ככולל את מקומות החניה. מעבר לדרוש- בע"א 9368/96 הנ"ל קבע בית המשפט: "שחרור המחזיק ב"רחוב" מתשלום ארנונה מותנה איפוא בזהותו של הנהנה מן הנכס ומן השירותים שמספקת הרשות המקומית לנכס. אכן, אם הנהנה הוא המחזיק בנכס, אין מדובר "ברחוב". ואם הנהנה הוא ציבור בלתי-מסוים, הרי שהנכס הוא בגדר "רחוב", ...", לכן נראה שגם לפי הפרשנות שנתנה למונח "רחוב" בע"א 9368/96 הנ"ל, מקומות החניה הם "רחוב". לכן אני סבור שהוראות סעיף 6(ו) לחוק העזר חלות על מקומות החניה, ואוסרות את השימוש שעשתה הנתבעת במקומות החניה. הצדדים מסכימים, ואני מסכים איתם, שהתובעת לא הייתה רשאית להשכיר את החניות לנתבעת. אולם, אני מקבל את עמדת התובעת כי למרות זאת, היא רשאית לחייב את הנתבעת בתשלום עבור השימוש שעשתה במקומות החניה, בדיעבד. אני סבור שעל הנתבעת לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים, בין השאר, בשל התעשרותה מהשימוש שעשתה במקומות החניה שלא כדין. אני דוחה את טענת הנתבעת שהתובעת זכאית לדמי שימוש ראויים רק אם הנתבעת עשתה עושר ולא במשפט "על חשבון" התובעת, בשעה שזו יכלה להפיק הכנסה ממקומות החניה, ומאחר ומדובר בחניה ללא תשלום, אין התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים. חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר") דחה את הרעיון שתנאי לחיוב הזוכה הוא הפסד של המזכה [ראו: דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, מהדורה שנייה, 1998, עמ' 87], תוך שהוא מתיר לבית המשפט לפטור את הזוכה, אם הזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה (סעיף 2 לחוק עשיית עושר). בעניינו אין לדעתי מקום לפטור את הנתבעת מתשלום דמי שימוש ראויים, אפילו אם לא הייתה התובעת סובלת מחסרון. אולם, אני סבור שהתובעת סבלה מחסרון, בהפחתת מספר מקומות החניה שעמדו לרשות הציבור. בנוסף, אני סבור שהנתבעת חייבת בתשלום דמי שימוש ראויים, עקב התחייבותה לשלם דמי שימוש ראויים עבור התקופה שעשתה שימוש במקומו החניה. אני מקבל את טענת התובעת שהנתבעת התחייבה לשלם דמי שימוש ראויים עבור מקומות החניה. בהסתמך על התרשמותי מעדויות העדים והמסמכים אשר הוגשו, כולל מכתבה של הנתבעת מיום 25.5.10 (סומן "ת/2"), השתכנעתי שיוסי כהן ייצג את הנתבעת בפגישה אשר התקיימה ביום 25.5.10 והתחייב, בשמה, לפנות את מקומות החניה ולשלם דמי שימוש ראויים עבור השימוש שעשתה בהם הנתבעת. לכן, על הנתבעת לשלם דמי שימוש ראויים עבור התקופה הראשונה. בתקופה השנייה ידעה הנתבעת שהתובעת מתנגדת לשימוש שהיא עושה במקומות החניה, והפרה את התחייבותה להפסיק את השימוש שהיא עושה במקומות החניה, לכן חייבת הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים גם עבור התקופה השנייה. חישוב דמי השימוש הראויים התובעת הוכיחה שהנתבעת עשתה שימוש בחניות בתקופה הראשונה. ביחס לתקופה השנייה, הוכח שימוש עד ליום 15.1.2012. על כן, השתכנעתי שהנתבעת עשתה שימוש במקומות החניה במשך תקופה של 16.5 חודשים. במכתבו של ב"כ התובעת מיום 2.6.10 דרשה התובעת תשלום לפי 5 ₪ למ"ר לחודש. בכתב התביעה נתבע סכום של 5 ₪ בתוספת מע"מ עבור התקופה הראשונה ו- 7 ₪ בתוספת מע"מ עבור התקופה השנייה. למרות שהנתבעת לא הגישה חוות דעת שמאית נגדית, אני סבור שמאחר והתובעת דרשה במכתבה מיום 2.6.10 סכום של 5 ₪ למ"ר לחודש (כולל מע"מ), יש לקבוע סכום זה כדמי שימוש ראויים (ולא כפי חוות הדעת- 7 ₪ בתוספת מע"מ למ"ר לחודש). נוכח האמור, הסכום שהיה על הנתבעת לשלם לתובעת עולה על הסכום המקסימאלי שהותר לי לחייב את הנתבעת. למרות האמור, נוכח העובדה שהצדדים הסמיכו אותי לפסוק בהתאם לסעיף 79א' לחוק בתי המשפט, וכאשר אני מביא בחשבון שנוהל הליך מזורז, בו לא הציגו הצדדים את מלוא ראיותיהם ויכול שלא טענו את מלוא טענותיהם, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת, על דרך הפשרה, סכום של 15,000 ₪, כולל הוצאות ושכ"ט. התוצאה נוכח האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 15,000 ₪. הסכום האמור ישולם תוך 30 יום, ואם לא יישא בתוספת הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. רכבדמי שימושחניה