תביעה שעניינה חוזה לעריכת והפצת ספרי לימוד רקע כללי ועובדות מוסכמות - התובע, מר עידו מרבך (להלן: "התובע"), מהנדס חשמל בהשכלתו, עוסק זה שנים בכתיבת ספרי לימוד והכנה לבחינות הבגרות במתמטיקה ופיזיקה. הנתבעת מס' 1, רכס פרויקטים חינוכיים בע"מ ומנהלה, מר עמוס בהט (להלן: "הנתבעת" ו-"הנתבע" בהתאמה, וביחד "הנתבעים") עוסקים בהוצאה לאור, שיווק ומכירה של ספרי לימוד לרבות ספרי הכנה לבחינות הבגרות. אין מחלוקת כי במהלך השנים 2005 עד 2010 התקיימו קשרים עסקיים בין התובע לבין הנתבעת, כאשר התובע עדכן בכל שנה עבור הנתבעת ספרי לימוד המכונים "ספרי מיקוד" להכנה לבגרות במתמטיקה, ספרים בהם עשו שימוש התלמידים בהתאם לשיטת הלימוד הנוהגת באותה העת. החל משנת 2010, בוטלה על ידי משרד החינוך שיטת המיקוד והנתבעת החלה להוציא לאור ספרים חדשים, המכונים ספרי "פוקוּס", המשמשים כספרי לימוד, תרגול והכנה כלליים לבחינות הבגרות (להלן: "ספרי פוקוּס"). אלו הספרים בהם עסקינן בתביעה זו. מוסכם כי בחודש מרץ 2011 נחתם חוזה בין הנתבעת לבין התובע (להלן: "החוזה") בכל הנוגע לספר פוקוּס במתמטיקה שמתייחס לשאלון מספר 806 (להלן: "ספר 806" או "הספר"). "שאלון 806" הינו הכינוי לבחינה אותה עוברים התלמידים שלומדים 5 יחידות לימוד במתמטיקה. קיים בנוסף "שאלון 804" לגביו נבחנים תלמידים שלומדים 4 יחידות לימוד. בחוזה הוסכם כי הנתבעת תוציא לאור ותפיץ את ספר 806 והוסכם מה תהא התמורה שיקבל התובע מאת הנתבעת (15,000 ₪ לאחר הוצאת הספר לאור (סעיף 14.1 לחוזה) וכן 15% ממחיר המכירה של כל ספר אשר יימכר (סעיף 16.1.1)). עוד הותנה בחוזה כי זכויות היוצרים לגבי הספר יהיו של הנתבעת ושל התובע במשותף (50% כל אחד - סעיף 3.2), וכי התובע לא יוכל להפיץ את הספר שלא באמצעות הנתבעת (סעיף 3.9). סעיף אחרון רלבנטי קובע כי על הנתבעת (המוגדרת בחוזה בכינוי "המו"ל") לעשות כל שביכולתה כדי לשווק את הספר, לרבות באמצעות "שימוש בכל הידע, הניסיון והכלים הנתונים בידיו, לשיווק, קידום מכירות והפצת הספר במערכת החינוך בארץ" (סעיף 12.1). לאחר חתימת החוזה, פעלו שני הצדדים מכוחו במשך תקופה מסוימת. ביום 1.5.2012 (שנה וחודשיים אחרי חתימת החוזה) פנה התובע, באמצעות בא כוחו, במכתב רשום אל הנתבעת, וטען שהיא הפרה את החוזה עמו, ועל כן הוא מודיע על ביטול החוזה (להלן: "מכתב הביטול"). עוד דרש התובע במכתבו כי יושבו לו זכויותיו לגבי הספר, וכי הנתבעת תשלם לו פיצויים בכל הנוגע להפרה הנטענת. הנתבעת השיבה במכתב מיום 9.5.2012 (להלן: "מכתב התשובה") ובמסגרתו דחתה את כלל טענותיו של התובע. טענות הצדדים - התובע טוען כי הנתבעת הפרה את החוזה בכך שלא העבירה לידיו את כל התמלוגים המגיעים לו וכי הפרה את חובתה להפיץ את הספרים ולשווקם. לטעמו הנתבעת לא עשתה דבר על מנת להפיץ את הספר וזאת בניגוד להתחייבויותיה בסעיף 12.1 אשר צוטט מעלה. עוד טוען התובע כי למרות שהחוזה נחתם רק בנוגע לספר 806, הרי שבפועל היתה הסכמה בין הצדדים לגבי כך שהוא יחול גם לגבי ספר פוקוּס נוסף שכתב התובע לגבי שאלון 804 (להלן: "ספר 804"), וכי לא שולמו לו חלק מהתשלומים אשר הגיעו לו בגין ספר זה. באשר לנתבע נטען (בסעיף 16 לכתב התביעה) כי הנתבע חייב אף הוא אישית לפצות את התובע בהיותו מנהל הנתבעת ובשל שפעל בחוסר תום לב ועוול כלפי התובע בעוולת גרם הפרת חוזה ועוולת הרשלנות. התובע מסביר בכתב התביעה מהו החוסר לגבי התשלום שקיבל בגין הכנת ספר 804 ועותר לתשלום פיצוי בגין התמלוגים שהיה יכול לקבל בגין שני הספרים (ספר 804 וספר 806) לוּ היתה הנתבעת פועלת בהתאם להתחייבויותיה בכל הנוגע למאמצי השיווק וכן פיצוי בגין פגיעה במוניטין העסקי שלו. עוד ביקש התובע בכתב התביעה שיינתן צו הצהרתי לגבי כך שמלוא זכויות היוצרים בשני הספרים שייכות לו בלבד וכי אין הוא חייב ליתן לנתבעת זכות סירוב ראשונה באשר להפצתם בעתיד. התובע העמיד את התביעה על סך 295,000 ₪ לצרכי אגרה. במהלך ניהול התיק, בהמלצת בית המשפט, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה מלוא זכויות היוצרים בשני הספרים יושבו לתובע, במובן שאין עוד תוקף לתניה החוזית בכל הנוגע לכך שזכויות היוצרים שייכות לשני הצדדים בחלקים שווים ואף אין תוקף לתניה לגבי מתן זכות סירוב ראשונה לנתבעת לגבי הפצת הספרים או לגבי כל ספר אחר אשר יחבר התובע בעתיד. לכן, מתייתר הצורך לדון בדרישת התובע למתן סעד הצהרתי ויש לדון רק בסעדים הכספיים. הנתבעים בכתב הגנתם הכחישו את מכלול טענותיו של התובע. הנתבעים טענו כי פעלו על פי הוראות החוזה ורוח החוזה, ועשו מאמצים לשיווק הספרים כמקובל וכנהוג. עוד טוענים הנתבעים כי מלוא התמורה הכספית שולמה לתובע. הנתבעים מכחישים כי החוזה חל גם לגבי ספר 804, וטוענים כי ההסדר הכספי לגבי ספר 804 היה שונה מההסדר לגבי ספר 806, ולכן יש לדחות את טענת התובע לגבי כך כי לא שולמו לו כל הכספים לגבי ספר 804. עוד טוענים הנתבעים כי התובע לא הוכיח את נזקיו וכי הערכותיו לגבי התמלוגים שהוא יכול היה לקבל אינן מבוססות, כמו גם טענתו לגבי הפגיעה במוניטין. עוד נטען כי יש לדחות את התביעה כנגד הנתבע באופן אישי, בהעדר עילה. מסכת הראיות - לפניי העידו הגב' שרה רוט, אשת טלמרקטינג ומכירות אצל הנתבעת (להלן: "רוט"), אשר העידה בחקירה ראשית; התובע, לגבי תצהירו ת/1; הנתבע לגבי תצהירו נ/2; ומר רפי גורדון, אחראי מערך השיווק אצל הנתבעת (להלן: "גורדון"), לגבי תצהירו נ/3. כן הוגשו מסמכים ומוצגים נוספים, לרבות תמליל שיחות, תכתובות ופרסומים שיווקיים של הנתבעת וכיו"ב. דיון והכרעה - לאחר ששקלתי את התשתית הראייתית ואת טענות הצדדים, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל, אם כי בחלקה הקטן, וזאת מחמת הנימוקים המצטברים שיפורטו להלן. ההסכמה החוזית לגבי ספר 804 בנושא עלות ההקלדה- אזכיר, כי על פי החוזה התחייבה הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,000 ₪ + מע"מ בגין "החזר עלויות הקלדת החומר" (סעיף 14.1 לחוזה, להלן: "החזר ההקלדה"), וכן תמלוגים בגובה 15% ממחיר המכירה של הספר, כהגדרתו בחוזה (להלן: "התמלוגים"). עוד אזכיר, כי בכל הנוגע לספר 804 לא קיים בנמצא חוזה חתום. אציין, כי התובע התייחס להחזר ההקלדה במונח "סכום חד פעמי" (סעיף 6 לכתב התביעה), ורמז כי מדובר היה על "דמי קדימה", אך לשיטתי מנוסח החוזה עולה כי התשלום האמור אכן נועד לכסות את העלויות הראשוניות של הכנת הספר להדפסה (גרפיקה, שרטוטים, הדפסה וכהנה הכנות טכניות), ובהקשר זה אני מקבלת את טענת הנתבעת כי לא מדובר במקדמה על חשבון או בנוסף לתמלוגים, אלא בתשלום שמהותו החזר הוצאות ההקלדה והעריכה. אין חולק כי הנתבעת שילמה לתובע את הסך של 15,000 ₪ + מע"מ בגין ספר 806 (ראו עדות התובע בעמ' 13 שורות 15-16). לשיטת התובע על הנתבעת לשלם לו את הסך האמור גם לגבי ספר 804, כאשר בפועל שולם לו בגין ספר 804 סך של 2,848 ₪ בלבד (כולל מע"מ, סעיף 10 לכתב התביעה) - כלומר, שלטענת התובע על הנתבעת לשלם לו את ההפרש בסך 14,552 ₪ (להלן: "ההפרש", סעיף 13 לתצהיר התובע). אבהיר כאן כי התובע מתייחס לדרישה זו בכתב התביעה ובתצהירו באופן מפורט, אם כי בסיכומיו ההתיחסות לפריט זה מועטה ואגבית. עם זאת, מצאתי שאין בכך כדי ללמד על זניחת הטענה או זניחת הדרישה - ונמשיך בדיון לגביה. לטענת הנתבעת היא אינה חייבת לשלם את ההפרש לתובע, שכן לשיטתה בכל הנוגע לספר 804 ההסכמות הכספיות היו שונות, ולטענתה לגבי ספר זה ההסדר היה שיושבו לתובע הוצאות ההקלדה בפועל (בסך 2,848 ₪, כולל מע"מ) ולא סכום כולל כללי בסך 15,000 ₪ + מע"מ. לגבי השאלה אם היתה התקשרות בין הצדדים גם לגבי ספר 804 - ברי שהתשובה חיובית. שני הצדדים מסכימים כי התובע ביצע עבודה גם לגבי ספר 804 ומוסכם כי המדובר בחוזה בעל-פה, כיון שלא נחתם חוזה בכתב לגבי ספר 804. נשאלת השאלה מהו תוכנו של החוזה בעל-פה לגבי ספר 804, ובמיוחד - מה הוסכם לגבי עלות ההקלדה. לשיטת התובע - שני החוזים זהים בעיקרם, כלומר שההסדרים לגבי ספר 804 היו כמו ההסדרים לגבי ספר 806. לשיטת הנתבעים - הם שונים ובמיוחד לגבי נושא החזר ההקלדה. במחלוקת זו - אני מעדיפה את עמדת התובע, ומוצאת שיש לשלם לו חלק מעלות ההקלדה לגבי ספר 804. ראשית, יש לראות כי במכתב התשובה הנתבעת מפנה לסעיפים פרטניים בחוזה הכתוב, אשר לשיטתה מהווים חלק משני החוזים (ולדוגמא: בסעיף 2 למכתב התשובה מציינת הנתבעת כי: "אנחנו לא הפרנו את ההסכמים בינינו לבין מרשך, עידו מרבך, לגבי הספרים: שאלון 806 ושאלון 804 (להלן: "ההסכמים")" ובסעיף 4 למכתב התשובה צוין על ידי הנתבעת : "אנו מפנים את תשומת ליבך לסעיף 18 להסכמים אשר נותן לנו זכות סרוב ראשונה לגבי כל יצירה של מרשך בתחום המתמטיקה לבגרות" (ההדגשה הוספה)). יש לראות בעמדה זו של הנתבעת כהודאת בעל דין באשר לכך שקיימים שני הסכמים ושתוכנם זהה, כלומר - שגם לגבי ספר 804 חלות ההוראות החוזיות שחלות לגבי ספר 806 ואשר מפורטות בכתב בחוזה. קשה לקבל גרסה לפיה היתה הסכמה לגבי זהות בתוכן החוזים בנושאים מסויימים ושוני בנושאים אחרים. אפשרות זו בוודאי שקיימת עקרונית - אך לא שוכנעתי שכך היה, ולשיטתי הגרסה של התובע, לפיה ההסכמות לגבי שני הספרים היו אמורות להיות זהות בעיקרן, מסתברת יותר מאשר גרסת הנתבעים, לפיה לגבי ספר 804 היה הסדר לגמרי שונה. שנית, הנתבעת טענה במכתב התשובה כי הוראות החוזה לגבי החזר ההקלדה לא חלות על ההקלדה של ספר 804, אך לא פרטה כיצד, מתי ואיך הושגה אותה הסכמה נטענת לתשלום הנמוך יותר לגבי 804, מה הרקע להבדל הנטען בהסכמות וכיצד הגיעה למסקנה שעלויות ההקלדה לגבי ספר 804 הן בסך של 2,848 ₪ בדיוק (סעיף 12 למכתב התשובה). את השוני בין שתי ההסכמות האמורות, הסבירה הנתבעת רק בכתב הגנתה, וטענה כי לאחר חתימת החוזה התברר לה שהחזר ההקלדה עליו הוסכם לגבי ספר 806 גבוה מאוד ביחס לעלות של העבודה הנדרשת בפועל (סעיפים 10-11) ולכן לא הסכימה לשלם סכום זה גם לגבי ספר 804. בחקירתו של הנתבע, כאשר הוא נשאל האם לא היה מודע לעלות בפועל טרם חתימת החוזה עם התובע, השיב (עמ' 25 שורות 8-10): "לא הייתי ער לעלויות של הגרפיקה, היינו עסוקים בהרבה מאוד פרוייקטים ורק לאחר הספר הראשון נוכחתי שזה עולה לנו ... לכן לא סגרנו לגבי הספר השני." כלומר, שההסכמה לגבי ספר 806 הושגה טרם בירור יסודי מצד הנתבעת וכי הכוונה להגיע להסדר לגבי ספר 804 היתה אחרי שהתברר בדיעבד שלגבי ספר 806 העלויות היו גבוהות מדי. עם כל הכבוד, לא אוכל לקבל הסבר זה. הנתבעת מעידה על עצמה כי היא חברה ותיקה ומקצועית בתחום, עוסקת מזה שנים רבות בהוצאת ספרי לימוד כגון הספרים בהם עסקינן, והיא מהמובילות בתחומה. לא מתקבל על הדעת בעיני, כי לנתבעת לא היתה הערכה מבוססת, כבר עובר לחתימת החוזה לגבי ספר 806, של העלויות הראשוניות של הכנת הספר להדפסה, וכי העלות הנטענת בפועל התבררה לה רק לאחר חתימת החוזה - ובמיוחד שנטען לפער של פי 5 (בין 15,000 ₪ לבין כ-3,000 ₪). אם אכן המדובר בהחזר של ההקלדה בפועל - כפי שטוענת הנתבעת, לא יתכן שהיא טעתה טעות כה גסה בהערכת עלות ההקלדה (וכי אחרי גילוי הטעות לא הסכימה לחזור על הטעות שוב לגבי ספר נוסף). מה גם שלא הוכח שהיה פער משמעותי בין מועד ההסכמות לגבי ספר 806 לבין מועד ההסכמות לגבי ספר 804. שלישית, הוכח כי התברר שישנה אי ההסכמה לגבי עלות ההקלדה לגבי ספר 804 אחרי שהתובע כבר ביצע את העבודה לגבי ספר זה, או לפחות את חלקה העיקרי. בהקשר זה התובע העיד כי הצדדים התכוננו לחתום על חוזה בכתב גם לגבי ספר 804, אך הנתבעת לא הסכימה לחתום בשל הסעיף שמתייחס להחזר ההקלדה - וכי כל זה התרחש אחרי שהעבודה כבר בוצעה, לאמור (עמ' 13 שורות 17-22): "ש. זה נכון שלגבי 804 לא נחתם חוזה ביניכם? ת. אני לא חתמתי עליו. ש. מדוע? ת. בגלל שעמוס התקשר ואמר שהוא לא מוכן לשלם את ה-15,000 ₪. ש. ולמה הוא אמר את זה? ת. כי בדיעבד הוא גילה שזה יקר לו מדי, אחרי שהעבודה שלי בוצעה כבר על הספר." נכון הוא כי אי חתימת החוזה בשל המחלוקת מלמדת על כך שלא היתה גמירות דעת בשלב הזה של ההתקשרות - אך לשיטתי כן היתה גמירות דעת לגבי כך ששני החוזים יהיו זהים בשלב קודם מבחינה כרונולוגית. על הנחה זו התבסס והסתמך התובע שעה שהחל לבצע את העבודה לגבי ספר 804, ויש לתת לאינטרס ההסתמכות משקל משמעותי. מן המקובץ לעיל עולה, כי הוכח שההבנה הראשונית בין הצדדים היתה להחיל את הוראות החוזה גם לגבי ספר 804, אלא שהנתבעת חזרה בה מהבנה זו, וביקשה לשנות באופן חד צדדי את תנאי תשלום החזר ההקלדה כי התברר לה בדיעבד שהמדובר בתשלום "גבוה מדי". לכן, יש מקום לשלם לתובע סכום נוסף לגבי עלות הקלדת ספר 804. עם זאת, לא אורה על תשלום מלוא הסכום הנתבע - הן כיון שיש לזקוף לחובת התובע אשם תורם חוזי מסוים בשל שהחל לעבוד על ספר 804 ללא שהסדיר חוזה בכתב לגביו והן כיון שלא הוכח כמה עבודה בוצעה בפועל עד שהסתבר שהנתבעת מבקשת לחזור בה מההסדר. התובע דורש את ההפרש בין 15,000 ₪ + מע"מ לבין הסכום ששולם בפועל, 2,848 ₪ כולל מע"מ, כלומר 14,552 ₪. אני סבורה שמתוך סכום זה יש לשלם 8,000 ₪. האם הוכחה ההפרה בנוגע למאמצי השיווק - אזכיר, כי בכל הנוגע למאמצי השיווק, קובע החוזה בסעיף 12.1 לאמור: "המו"ל [הנתבעת] מתחייב לעשות כל שביכולתו תוך כדי שימוש בכל הידע, הניסיון והכלים הנתונים בידיו, לשיווק, קידום מכירות והפצת הספר במערכת החינוך בארץ." מלשון הסעיף עולה כי המדובר בחיוב מסוג "חיוב השתדלות", ואין עסקינן בחיוב תוצאתי במהותו - כלומר, הנתבעת לא התחייבה לתוצאה מסוימת (כגון מינימום מכירות, מינימום פעולות שיווק, סוגי פעולות שיווק ועוד כהנה אפשרויות), אלא התחייבה לעשות "כל שביכולתה" כדי לקדם ולמכור את הספרים של התובע. כידוע, חיוב ההשתדלות משמעו חיוב לנקוט במאמצים סבירים להשגת תוצאה מסוימת (במקרה הנדון - שיווקם של הספרים בהצלחה), ורק אם יוכח כי המתקשר לא עשה את המאמצים הנדרשים הוא ייחשב כמי שהפר את חיוביו. באשר להבחנה בין "חיובי השתדלות" ולבין "חיובי תוצאה" ראו את ספרם של ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים, עמ' 388-387 כרך ג' (2003). לעמדת התובע, החיוב של הנתבעת כלל פעולות מוגדרות (על אף שהללו לא הוגדרו בחוזה), והללו פורטו בתצהירו (ת/1): משלוח ספרים לדוגמא לרכזי מקצוע ומורים; ביצוע שיחות טלפון יזומות לרכזי מקצוע; משלוח מסרונים והודעות דואר אלקטרוני לרכזי מקצוע ומורים; העברת מלאי ספרים לחנויות הספרים; הדפסת קטלוגים, פוסטרים ו"פלאיירים"; הגעת נציגי מכירות לבתי ספר; השתתפות בירידי מכירות; קידום המכירות ברשת האינטרנט וייצור מוצרי לוואי פרסומיים (סעיף 14). בחקירתו ציין התובע, כי לשיטתו התחייבותה של הנתבעת כללה גם התחייבות "לבדל" את ספריו לעומת ספרים מקבילים שהוציאה הנתבעת בתחום המתמטיקה (עמ' 17 שורות 23-24). הנתבעת מצידה פרטה בתצהירו של גורדון את פעולות השיווק בהן נקטה, לרבות פרסום בירחון ארגון המורים, הדפסת עלוני פרסום שונים, לוחות שנה, עטים, צמידים, בלונים וחולצות. לטענת הנתבעת בשנת 2011 אף הרחיבה את הפצת עלוני הפרסום והללו חולקו לכ-250,000 בתי אב באזור גוש דן. עוד טענה הנתבעת כי בוצע פרסום ברשתות החברתיות, ובדיוור ישיר למורים ורכזי המקצוע. כן נטען כי נשלחו עותקי הספרים לכ-73 רכזי מקצוע, ולעשרות מורים נוספים (וראו את הפירוט בסעיף 9 לתצהיר גורדון - נ/3). בחקירתו נשאל גורדון לגבי פעולות השיווק השונות, והבהיר את האופן בו פעלה הנתבעת לגביהם. עוד טען גורדון (וטענה זו חזרה בעדויותיהם של כל עדי הנתבעת), כי הספרים שחיבר התובע שווקו באופן זהה לאופן בו שווקו יתר הספרים שהוציאה הנתבעת, ולא "הופלו לרעה" על ידי הנתבעת, מבחינת מאמצי השיווק. בחקירת התובע הוא הודה כי אינו יודע אילו פעולות שיווק נעשו בפועל על ידי הנתבעת, אך העיד שהוא עצמו (שמשמש גם כרכז מקצוע) לא קיבל מסרונים או שיחות טלפון. התובע הודה גם כי ספריו פורסמו גם באתר האינטרנט של הנתבעת, וכן אישר בחקירתו שספריו פורסמו על גבי עלוני הפרסום השונים (נ/1) - עמ' 13 שורה 33, עמ' 14 שורות 1-14 וראו את העלונים שהוגשו לתיק בהמ"ש כדוגמא). התובע לא הוכיח כי הנתבעת התחייבה כלפיו במסגרת החוזים לשווק את ספריו "ביתר שאת" ולא התחייבה "לתעדף" או "לבדל" את ספריו של התובע על פני מחברים אחרים שאת ספריהם הוציאה לאור. יתרה מכך. התובע גם לא הוכיח כי ספריו "הופלו" לרעה ביחס למחברים אחרים מבחינת פעולות השיווק שננקטו. לא הוכח כי ספרים של מחברים אחרים נשלחו לכמות יותר גדולה של רכזים או כי ספריו הופיעו בעלוני הפרסום באופן פחות בולט. התובע אף הודה כי חלק מפעולות השיווק שטען כי היתה חובה לבצע, אכן בוצעו על ידי הנתבעת. בנסיבות הללו, שוכנעתי כי הנתבעת לא הפרה את התחייבותה החוזית לפעול לשיווק הספרים של שנת 2011. גרסתה של הנתבעת לגבי פעולות השיווק הראשוניות בהן נקטה, לא נסתרה ושוכנעתי כי עשתה מאמצעים סבירים לשיווק ספריו של התובע בשנת 2011 מיד עם הוצאתם לאור, וקיימה בכך את התחייבויותיה מכוח החוזים. יש עוד לזכור כי לא יעלה על הדעת שבשנת 2011, אחרי שהנתבעת השקיעה כספים רבים בעלות ההקלדה - היא תמנע מלעשות מאמצי שיווק לגבי הספרים של התובע. התובע אמור היה לקבל 15% מהתקבולים והנתבעת 85%, והיה לה אינטרס כלכלי ראשון במעלה לשווק במלוא המרץ את הספרים אשר לגביהם נחתם החוזה במרץ 2011. אם הנתבעת לא היתה סבורה שיש בספרים "פוטנציאל", היא לא היתה מתקשרת בחוזה מלכתחילה - ולכן אין כל הגיון בטענה שהנתבעת לא קיימה את חיובי ההשתדלות בסמוך לאחר החתימה על החוזה, ואני דוחה את הטענה בדבר ההפרות לגבי שנת 2011. אך מה עם שנת 2012? לשיטתי, במהלך התקופה שמתחילת שנת 2012 ועד לביטול החוזה במאי 2012, הנתבעת חדלה ממאמצי השיווק של ספריו של התובע במידה מסויימת, ואבהיר את הנימוקים לעמדתי זו. אזכיר, כי ספר 806, שכותרתו היתה "פוקוס 2011", יצא לאור לראשונה בחודש מרץ 2011 וספר 804 (שכותרתו זהה), יצא לאור ככל הנראה סמוך לאחר מכן. מהעדויות עולה, כי "הקרע" בין הצדדים החל לקראת סוף שנת 2011, כאשר על פי טענת התובע, במהלך שנת 2011 התברר לו שספריו לא שווקו כנדרש (טענה שדחיתי לעיל). התובע הצהיר שעל רקע האמור פנה לנתבע (סמוך לסוף 2011 - עמ' 15, שורות 17-18), הלין בפניו על כך שספריו אינם משווקים כראוי וביקשו לבטל בהסכמה את החוזה (סעיף 16 ל-ת/1); אם כי בחקירתו של התובע נמסרה גרסה מעט שונה לגבי הפנייה לנתבע, והתובע מסר כי נושא השיווק כלל לא עלה באותה השיחה (עמ' 15, משורה 23). מכל מקום, מהעדויות עולה כי לאחר אותה שיחה חל נתק מסוים בין הצדדים והפסיק שיתוף הפעולה במטרה להביא להמשך קיום החוזה בשנת 2012 (ראו עדות התובע עמ' 15 שורות 10-13; עדות הנתבע עמ' 20 שורות 30-32; עדות גורדון עמ' 26 משורה 23, ועמ' 27 שורות 1-6). בהקשר זה, עלתה מחלוקת עובדתית בשאלה האם היה צורך בעדכון הספרים (והכוונה היא לעדכון מהבחינה המקצועית) לקראת הוצאתם מחדש בשנת 2012, אם לאו. התובע טען לא היה צורך בעדכון ספר 806, וכי בספר 804 לא היה צורך לבצע עדכון למעט שינוי שאלה אחת בלבד. לשיטת הנתבעת, היה על התובע לעדכן את הספרים, ומאחר והוא לא עשה כן, הנתבעת לא הוציאה מהדורה עדכנית לשנת 2012 של הספרים. אומר, כי במחלוקת זו שוכנעתי שלא הוכח שהיה צורך לשנות את הספרים בשנת 2012 (מבחינה מקצועית), למעט השינוי שאותו ציין התובע לגבי ספר 804. הוכח כדבעי, כי בניגוד לספרי המיקוד, שתוכנם השתנה בכל שנה בהתאם לקביעות משרד החינוך, ספרי פוקוּס הם ספרי לימוד כלליים, שאין צורך לשנותם, אלא אם חל שינוי בתוכנית הלימוד הכללית. ראו בהקשר זה את עדותה של רוט, בעמ' 9 שורות 25-26, שם הסבירה כי ספרי הפוקוּס אינם מתעדכנים כל שנה, וכי: "הפוקוּס מיועד כספר תרגול לכל השנה ולא רק לתקופה של לקראת הבגרות לכן העדכונים נעשים רק אם יש שינויים בתכנית הלימודים עצמה", אמירה המהווה הודאת בעל דין לצורך העניין. בשים לב לאמור, הוכח, כי התובע לא היה חייב לשנות מהותית את הספרים והיה על הנתבעת להמשיך ולשווק את אותם הספרים גם בשנת 2012. אלא שהנתבעת לא פעלה כלל לשיווק ספרו של התובע בשנת 2012 - וראו כי הנתבע בעדותו מסר כי: "אני טוען ששיווקנו את הספר שלו בצורה הטובה ביותר מ-2005 עד 2011. ברגע שהוא הפסיק לשתף פעולה לא היה מה לשווק כי כבר לא דרשו את הספר הזה..." (עמ' 20, שורות 30-32). כלומר, שמבחינת הנתבע, בשנת 2012 הספרים של התובע לא שווקו כי "הוא לא שיתף פעולה", ואי-שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי באי-עדכון. כאשר נשאל הנתבע אם הנתבעת פנתה לתובע לגבי עדכון הספרים לקראת שנת 2012 הוא מסר כי הוא לא פנה באופן אישי, אך היו "גורמים" מטעם הנתבעת אשר פנו לתובע. כאשר נשאל מדוע "גורמים" אלו לא הגיעו לבהמ"ש למסור עדות, ומדוע הטענה לא נכללה בתצהירו - לא ניתנה תשובה עניינית (עמ' 23 שורות 9-12). אף גורדון בעדותו הודה כי ספריו של התובע לא יצאו במהדורה לשנת 2012, והוסיפו להימכר רק ללקוחות שביקשו ספציפית לרכוש ספרים של שנה קודמת (עמ' 26, שורות 23-26). כלומר - הוכח שלא היה צורך בעדכון מקצועי של הספרים (פרט לעדכון שאלה אחת בספר 804), ולמעשה כל שנדרש הוא עדכון כותר הספרים לשנת 2012 והוצאתם מחדש בשנת 2012. עוד הוכח, כי הנתבעת לא פעלה לעדכן את כותר הספרים לשנת 2012, וכן לא הוכח כי פנתה לתובע לגבי העדכון של הספרים. יתרה מכך. מהראיות שהוצגו עולה כי בשיחות עם נציגות המכירות של הנתבעת, לרבות רוט, שהתקיימו במהלך חודש אפריל 2012, לא הוצג ספרו של התובע כאחד מהספרים שהוציאה לאור הנתבעת. המדובר בשיחות טלפון שביצע התובע, בעילום שם, ואותן הקליט - ובהן ביקש לדעת אילו ספרים יש לנתבעת לצורך הכנה לבחינות הבגרות במתמטיקה וביקש לדעת אם הנתבעת מוכרת ספרים "של מרבך". תשובת נציגות הנתבעת שענו לטלפון לא כללה התייחסות לספרים של התובע וגם כאשר נשאלו נציגות המכירות באופן מפורש לגבי ספריו של התובע, נמסר כי הללו אינם נמכרים עוד על ידי הנתבעת לגבי הבחינות של שנת 2012 (וראו תמלילי השיחות שהוקלטו, נספחים ז1' עד ז3' לתצהיר התובע - ת/1). אין לי ספק כי יחסי הצדדים עלו על שרטון כבר בתחילת שנת 2012, וכי "נותק" הקשר בין הצדדים. עם זאת, אף אחד מהצדדים לא הודיע בשלב זה על ביטול החוזה, והוראות החוזה הוסיפו לעמוד בתוקף לכל הפחות עד לתחילת חודש מאי 2012, שעה שהתובע ביטל את החוזה. כלומר, גם חיוב ההשתדלות של הנתבעת, לפעול לשיווק הספרים, עדיין עמד על כנו. הנתבעת הייתה חייבת להמשיך "ולהשתדל" לשווק את הספרים, גם בשנת 2012 - אך לא עשתה כן. להשלמת התמונה יצוין כי סעיף 15.1 לחוזה קובע כי "המו"ל [הנתבעת] יחליט לגבי הדפסה והוצאה של מהדורות נוספות של הספר ותנאי חוזה זה יחולו עליהם בשינויים המחויבים"; וסעיף 15.2 קובע כי במידה ולא תפרסם הנתבעת מהדורה עדכנית במשך 3 שנים, תעמוד לתובע זכות לבטל את החוזה ולקבל את זכויות היוצרים חזרה לידיו. אמנם, מסעיפים אלו ניתן ללמוד שלנתבעת יש שיקול דעת לגבי השאלה אם להדפיס מהדורות של 2012, אך אינני סבורה שיש בהוראות אלו כדי לשנות ממסקנתי, לגבי חובת "ההשתדלות" גם במהלך 2012, כל עוד לא בוטל החוזה. אפנה לכך שהמונח "מהדורה" לא הוגדר בחוזה, ואינני בטוחה שכוונת הצדדים היתה לגבי עדכון (טכני) של השנה המופיעה בכותר הספר. פרשנות מעין זו אף מתנגשת עם סעיף 23 לחוזה הקובע כי החוזה תקף כל תקופת קיומה של זכות היוצרים בספר, ועם הסעיפים הנוספים המסדירים את אפשרות עדכון הספר בהתאם לשינויים בתוכנית הלימוד ובדרישות משרד החינוך (כגון סעיפים 3.6, 12.4 ו-10). מהחוזה עולה כי כוונת הצדדים לא היתה להפיק ולהוציא לאור ספר "חד פעמי" לתקופת הבחינות של שנת 2011 בלבד. מכאן, שאם הנתבעת עצמה מודה כי הספר אינו דורש עדכון אלא אם כן שונתה תוכנית הלימוד - הרי שהיה עליה להדפיס ספרים עם עדכון השנה, גם לגבי שנת 2012, וכל עוד החוזה היה בתוקף. זאת היא כאמור לא עשתה. אומר עוד, לגבי הצורך בתיקון (המקצועי-מהותי) של ספר 804, כי אני סבורה שיש לייחס לתובע אשם תורם מסוים בכל הנוגע לניתוק שיתוף הפעולה בין הצדדים ובכל הנוגע לעובדה שהתיקון לא בוצע (ואזכיר כי היקפו המדויק של התיקון שהיה צריך לעשות בספר 804 לקראת שנת 2012 לא הוכח במדויק וכי בחוזה מעוגנת החובה של התובע לשתף פעולה עם הנתבעת לצורך קידום שיווקו של הספר - סעיפים 12.2 ו-12.4). משקבענו את שקבענו לעיל, לגבי אי-ההשתדלות בתחילת שנת 2012 ולגבי התיקון הנדרש בספר 804, יש לעבור עתה ולבחון את טענות התובע בכל הנוגע לנזקיו. הפסד התמלוגים - אקדים ואומר כי התובע לא הוכיח באופן מדויק את הסכומים בהם נקב ולא את הבסיס לאופן ביצוע התחשיבים מטעמו, אך מצאתי לפסוק לזכותו סכום מתון על דרך האומדנה. בתצהירו כלל התובע תחשיבים שונים שערך בכל הנוגע לתגמולים אשר לשיטתו היה יכול לקבל לולא הפרה הנתבעת את החוזה, כדלקמן: הוא היה צפוי למכור 4,000 ספרים בכל שנה מכל סוג (ספר 806 + ספר 804), כלומר 8,000 ספרים בשנה, כלומר 16,000 ספרים בשנתיים. כל ספר היה אמור להמכר ב-55 ₪, כלומר - מכירות בסך של 880,000 ₪. מתוך סכום זה היה זכאי התובע לתגמולים בשיעור של 15%, משמע - 132,000 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית 156,000 ₪. לא הוגשה חוות דעת בתמיכה לטענות אלו, והתובע ביקש לסמוך טענותיו הן על נתוני מכירות של הספרים הקודמים שלו (ספרי המיקוד) והן על נתוני מכירת ספריהם של כותבים אחרים בהוצאות ספרים אחרות. עם כל הכבוד, לא אוכל לבסס קביעות עובדתיות כלשהן על הצהרותיו האמורות של התובע בלבד. במיוחד אפנה לכך שנקודת המוצא של התובע לגבי מכירות של 16,000 ספרים ש"נמנעו" ממנו בשל שהנתבעת לא עשתה די בכדי לשווק את הספרים, הינה נקודת מוצא שלא הוכחה ואינה הגיונית. ראשית, כיון שקבעתי שההפרה היתה רק בשנת 2012 ואין מקום לדבר על הפסדים לגבי 2011. שנית, אפילו מהנתונים שמציג התובע לצורך ההשוואה עולה שהמכירות האופטימליות היו יכולות להיות הרבה יותר נמוכות. הוא מפנה לכך שמספרי המיקוד שהוא הכין לפני ספרי הפוקוס נמכרו כ-2,500 ספרים בכל שנה. הוא מפנה לכך שספרים שהוא מכין לגבי הבחינות בפיזיקה נמכרים בשיעור של כ-2,500 ספרים בשנה. הוא מפנה לכך שקולגה שלו בשם ארז כהן מכר באמצעות חברת אנקורי כ-2,300 ספרים דומים בשנה. לכן, ההנחה של התובע לפיה כל אחד משני הספרים היה נמכר ב-4,000 עותקים "לו היו מתבצעות פעולות שיווק כנדרש", הינה טענה שאין לה כל בסיס. בנוסף, יש לראות כי המחיר של כל ספר היה 45 ₪ ולא 55 ₪, כיון שהנתבעת ראתה שהוא לא נמכר במחיר הגבוה והורידה את המחיר. לכן, התחשיב של התובע הסומך על "אובדן" של 16,000 ספרים במחיר של 55 ₪ לכל ספר לא הוכח. בנסיבות הללו, ובהעדרם של נתונים עובדתיים רלבנטיים לביסוס תחשיב הנזק, דומה שמן הראוי יהיה לפסוק לטובת התובע סכום פיצוי מתון מסוים, על דרך האומדנא, אשר ישקף את נזקיו בשל הפסקת מאמצי השיווק בשנת 2012. באשר לסמכותו של בית המשפט לפסוק פיצוי על דרך האומדנא, מקום בו לא הונחו לפניו נתונים עובדתיים מספקים באשר לגובה הנזק שנגרם, ובסוג הנזקים בהם עסקינן, אפנה לע"א 8588/06 דוד דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ (11.11.2010), פסקה 27, לאמור: "בהלכה הפסוקה התעוררה מחלוקת ביחס לסוגיית היקף ההוכחה הנדרשת לצורך חישוב גובה הפיצויים בהליכים אזרחיים. בע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, פ"ד לה(2) 800 (1981) (להלן: ענין אניסימוב) סברה דעת המיעוט (השופט ח' כהן) כי די בהוכחת קיומו של נזק לצורך פסיקת פיצוי על פי האומדן (שם, בעמ' 804). חלקו עליו שופטי הרוב (השופטים א' ברק וי' כהן), אשר קבעו כי כשם שמוטלת על התובע חובת ההוכחה על קיום נזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים עליהם יש לבסס את היקף הפיצוי הראוי בגין נזק זה, ואין להשאיר ענין זה לאומדנו של השופט. דעה זו של הרוב התקבלה ... נטל ההוכחה בדבר שיעור הנזק אינו אחיד בכל הנסיבות, והוא מותאם למידת הקושי האובייקטיבי בהבאת ראיות אמינות ומדויקות על היקף הפגיעה שספג הנפגע. "על פי עיקרון זה, את שיעור הנזק - כמו את עצם גרימתו - יש להוכיח בדרגת ודאות סבירה" (ענין אניסימוב, בעמ' 809), כלומר, באותה מידת הסתברות שהגיוני וסביר לדרוש מן הנפגע בנסיבות המקרה הנדון (ע"א 8958/96 שוסטר בע"מ נ' ציון חברה לביטוח בע"מ ( 16.9.2001); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פסקה 69 ( 5.10.2006)). קיימת הכרה שיפוטית בדבר קיום שיקול דעת שיפוטי בהיקף מסוים לפסיקת פיצוי על פי האומדנא. הנטייה להשתמש בשיקול דעת כזה בולטת כאשר נהיר כי הנפגע סבל נזק של ממש, וכאשר הפער בין הערכה בדרך של אומדן ובין הערכה על פי ראיות מוצקות אינו פער גדול במיוחד (ע"א 769/86 רובינשטיין ושות', חברה קבלנית בע"מ נ' זמרן, פ"ד מב(3) 581, 589-590 (1988)). השימוש באומדנא נעשה, דרך כלל, "כאשר בית המשפט נתקל בבעיה קשה הנוגעת לכימות הנזק, בין אם בתחום הנזיקין או בענף משפטי אחר... השימוש באומדנה על ידי בית המשפט לא נעשה כחלק מכלל משפטי מרכזי, אלא בא בעיקר כדי ליתן תשובה ראויה במקרים קונקרטיים" (דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, פסקה 16 לפסק דינו של השופט גרוניס ( 29.8.2010); ע"א 1716/09 יעקובי נ' בנק דיסקונט לישראל ( 28.6.2010)). נזק מסוג אובדן רווח נמנה על סוג הנזקים שהערכתם קשה במיוחד. קביעת הפיצויים בראש נזק זה כרוכה בהערכות והשערות, ולכן ניתן לנקוט גישה מקילה עם נפגע המבקש לפסוק לו פיצויים בגינו (ע"א 153/04 רבינוביץ נ' רוזנבוים, פסקה ז(8) ( 6.2.2006) ...". בנסיבות המקרה הנדון, שוכנעתי שניתן היה לעשות מאמצים לגבי ספריו של התובע טרם ביטול החוזה, בחודשים הראשונים של שנת 2012 (עד מאי 2012, שאז התובע ביטל את החוזה). קשה עד מאוד להעריך כמה ספרים היו נמכרים גם אם היו עושים מאמצים עילאיים לצורך השיווק שלהם, במיוחד בשים לב לעובדה שספר 804 לא עודכן, כי היו בשוק ספרים של מתחרים רבים, ושהוכח שהפתרונות לשאלות שבספריו של התובע לא היו בספר עצמו אלא שהיה צורך להכנס לאתר אינטרנט על מנת למצוא שם את הפתרון (דבר שעשוי להוות חסרון יחסית למתחרים). יש עוד לראות כי התובע היה זה אשר ביטל את החוזה במאי 2012 ובוודאי שלא ניתן לצפות מהנתבעת להמשיך את מאמצי השיווק אחרי שהתובע ביטל את החוזה. לכן, עסקינן בחמישה חודשים בלבד. היות ואין אפשרות לביצוע חישוב אריתמטי לגבי ההפסד והיות והתובע לא הניח תשתית לביצוע חישוב מדויק - אני מוצאת לפסוק לטובת התובע פיצוי בסך של 10,000 ₪ בשל ההפרה של החוזה על ידי הנתבעת, על דרך האומדנה. הפגיעה במוניטין - התובע טוען בנוסף לפגיעה במוניטין בסך של 150,000 ₪. עמדתי היא כי טענה זו לא הוכחה. בתצהירו של התובע הוא טוען כי המוניטין שבנה החל משנת 2005 כמחבר של ספרי לימוד בתחום המתמטיקה "התרסק לחלוטין" בשנת 2011 בעקבות כישלון המכירות של הספרים, וכי סיכוייו "לחזור לשוק" - קלושים. התובע מבסס את תחשיב נזקיו על רווחיו ממכירות ספרי המיקוד בשנים 2006-2007, ולשיטתו - המדובר בחישוב "על הצד הנמוך" (סעיף 22(ב) לת/1). לשיטתי, התובע לא הרים את הנטל להוכיח את הפגיעה הנטענת במוניטין ובוודאי שלא את שיעורה. כידוע, ההלכה היא כי בעל דין המעלה טענה בדבר פגיעה במוניטין ושוויה של פגיעה שכזו, חייב לתמוך הטענה בראיות מתאימות, וראו כי בע"א 945/06 General Mills Inc. נ' משובח תעשיות מזון בע"מ (1.10.2009) צוין כי "הגדרתו המדויקת של המושג מוניטין אינה פשוטה והיא נדונה באריכות בספרות ובפסיקה. עוד נפסק כי מוניטין הוא "תדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות בכוח, אשר מעוניינים ברכישתו"", תוך הפנייה לפסיקה קודמת בנושא (וראו ההפניות שם). בע"א 2634/09 רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ (6.1.2011) צוין כי "על הטוען לפגיעה במוניטין להוכיח את הפגיעה ואת שיעור הנזק שנגרם לו כתוצאה ממנה". בת"א (שלום-ת"א) 54861/07 בקעת תמר בע"מ נ' ל.ל. קרן ייזום בע"מ (25.12.2011) צוין כי "חרף היותו של המוניטין נכס בלתי מוחשי, הרי לא ניתן לטעון באופן כוללני לפגיעה בו, מבלי להוכיח קיומה מלכתחילה, ומבלי להצביע על הנזק שנגרם לו תוך תמיכת הטענה לנזק בראיות מוחשיות". התובע לא הביא ראיות כלשהן לקיומו של מוניטין או לגבי שוויו לפני ההפרה הנטענת או לגבי שוויו אחרי ההפרה הנטענת. אין די בהבאת נתוני הכנסותיו ממכירות ספרים בשנים 2006-2007, והשוואתם למצב כיום - שהרי הפסד בהכנסות אינו שווה ערך לגריעה ממוניטין. מעבר לכך, התובע עצמו מודה כי ניכרה ירידה משמעותית במכירות ספריו עוד טרם פרסומם של ספרי הפוקוּס נשוא החוזה בו עסקינן, וזאת בתקופה בה הנתבעת שיווקה רק את ספרי המיקוד שהתובע עדכן עבור כל שנה (וראו את סעיף 10 לתצהיר התובע שם הוא טוען כי בשנת 2007 נמכרו 15,538 ספרים, בשנת 2008 - 11,896 ספרים, בשנת 2009 - 7,897 ספרים ובשנת 2010 - 3,124 ספרים בלבד. כלומר - ירידה מ-15,000 ספרים בערך לכדי 3,000 ספרים לערך, והכל עוד לפני שנחתם החוזה נשוא תיק זה והרבה לפני ההפרה של הנתבעת). לכן, התייחסותו של התובע למכירות בשנים 2006-2007 כאל מדד לגבי המוניטין שלו שגויה ומטעה. עוד אוסיף, כי בקשר לירידה זו במכירות של ספרי המיקוד טוען התובע כי היא נגרמה בשל שהנתבעת החלה בשיווק ספרי מיקוד של מחברים מתחרים. אלא שגם אם נכונה הטענה (והיא לא הוכחה), אזי שאין בכך כל פסול שכן התובע לא טען, וממילא לא הוכיח, כי הנתבעת הפרה כלפיו התחייבות לבלעדיות בשיווק ספרים בתחום המתמטיקה (לא בספרי המיקוד ולא בספרי הפוקוּס). הנתבעת היתה רשאית להוציא לאור ספרים של מחברים שונים מתחרים על פי שיקול דעתה, וכך עשתה, קודם לפרסום הספרים הנדונים ולאחריהם. אין בעצם פעולתה זו כדי להוות הפרה או עוולה, ולכן - אין "להאשים" את הנתבעת בירידה הדרסטית של המכירות של הספרים בשנים 2007 עד 2010. לכן, אין כל רלבנטיות להיקף המכירות בשנים 2005-2007 ואשוב על הקביעה לפיה לא הוכחה פגיעה במוניטין, לא הוכח מה היה המוניטין לפני ההפרה ולא הוכח מהו שוויו אחרי ההפרה. לכן, הדרישה לפיצוי בגין פגיעה במוניטין נדחית. סיכום לגבי הסעדים הכספיים והתייחסות לעילת התביעה כנגד הנתבע אישית - מהאמור עד כה עולה כי שוכנעתי שיש לפצות את התובע בסכום של 18,000 ₪. לגבי עילת התביעה כנגד הנתבע אישית - לא שוכנעתי כי היא קיימת. לא הוכח שהיתה התחייבות חוזית מצד הנתבע, לא הוכחה כל עוולה נזיקית אישית שהוא ביצע, לרבות רשלנות, לא הוכח חוסר תום לב מצדו, לא הועלו כל טענות לגבי הרמת מסך, ולמעשה הטענה היחידה שמופיעה בתצהירו של התובע לגבי הנתבע הינה בשתי שורות באמצע עמ' 8 לתצהירו, לאמור: "על סמך כל האמור לעיל ועל סמך העילות החוקיות שבתביעתי והיותו של עמוס המנהל והבעלים של רכס ... הנני טוען כי לעמוס יש גם אחריות אישית לכל נזקי והפסדי הנתבעים". ברי כי בכך אין די - ויש לדחות את התביעה נגד הנתבע. סוף דבר - התביעה כנגד הנתבעת מתקבלת באופן חלקי, ועל הנתבעת לשלם לתובע 18,000 ₪, בתוספת החזר אגרה (חלקי) בסך של 3,000 ₪ והוצאות משפט בגין שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ (כולל מע"מ). הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום. התביעה כנגד הנתבע נדחית - ללא צו להוצאות. חוזהספרי לימוד