תביעה זו עניינה נזקי רכוש שנגרמו לרכב בבעלות התובעת בתאונת דרכים שארעה ביום 27/6/11. אין מחלוקת, כי רכב התובעת עמד בצד הדרך עקב תקלה ורכב הנתבע 1, מסוג איסוזו די-מקס המבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: " רכב הדי-מקס") פגע ברכב התובעת. אין גם מחלוקת, כי קודם לפגיעת רכב הדי-מקס ברכב התובעת, התרחשה תאונה בין רכב הדי-מקס לבין משאית מרצדס פתוחה בה נהג הנתבע 3 (להלן: " המשאית"). המחלוקת היא, על מי מן הנהגים – נהג הדי-מקס או נהג המשאית - מוטלת האחריות לתאונה , אם בכלל. הראיות שהוגשו ונשמעו גרסת נהג התובעת נהג התובעת העיד, כי עצר את רכבו בצד, הדליק אורות מצוקה, בא לפתוח את מכסה המנוע ופתאום שמע מכה של תאונה ממרחק וצעק לחבר שהיה איתו שיברח, במקביל הסתכל וראה רכב ש"דוהר" בזיגזג לכיוון שלו, הרכב הגיע, פגע בקיר מגן נתן מכה והעיף את הרכב שלהם שמאלה 40 מטר. בחקירה הנגדית, העד אישר, כי היה איתו אדם נוסף, אשר שמע אותו צועק וברח הצידה, כמו כן הבהיר העד, כי היה בקדמת רכבו פתח את מכסה המנוע והביט אל הרכב שלו, ברגע ששמע את המכה הרים את הראש וראה רכב בא לכיוון שלהם. לשאלות בית המשפט השיב העד, כי רכב הדי-מקס פגע במשאית ואחר כך הגיע אליהם. המשאית עפה לצד השני, כאשר לאחר התאונה הלך לכיוון של נהג המשאית והוא אמר שנהג אחר פגע בו והוא נזרק. העד העיד כי למשאית נגרם נזק בצד של גלגל ימני אחורי. העד אישר שיחה עם אשתו של נהג הדי-מקס, אולם לא זכר את תוכנה, העד אף אישר, כי יכול והיה עם האשה אדם נוסף. על אף האמור העד הכחיש, כי אמר לאשה שהמשאית היא זו שסטתה לעבר הדי-מקס. בהודעתו במשטרה מסר נהג התובעת, כי עצר את הרכב מכיוון שהתגלתה תקלה, הדליק אורות מצוקה וירד מהרכב או אז שמע מכה חזקה, הביט וראה רכב מגיע לכיוון שלהם בזגזג, אמר לחבר שלו לברוח והרכב פגע ברכבם מאחור וגרר אותו 40 מטר. גרסת נהג הדי-מקס (הנתבע 1) הנתבע 1, נהג הדי-מקס, העיד, כי חלק גדול מהתאונה אינו זוכר. הוא זוכר, כי נסע מכיוון יד מרדכי לכיוון אשקלון, כביש עם שני נתיבים, לפני הצומת בנתיב לידו נסעה משאית והייתה בשלב של עקיפה, המשאית עקפה אותו מצד שמאל. ברגע מסוים שם לב שהיא נוטה ימינה רוצה לגמור את העקיפה אבל כנראה זה היה מאוחר, באותו רגע הוא זוכר שפרמדיק בודק לו את הדופק בצד ימין. העד העיד, כי הפגיעה שלו הייתה בצד שמאל של הרכב ואחר-כך הייתה מקדימה והוא נכנס בפ'יגו אחורה ישר עם האף קדימה ולא עם הדופן. בחקירה הנגדית השיב העד, כי הוא זוכר את הסטייה ההיצמדות של המשאית אליו כשנהג המשאית סטה ימינה. כאשר הוצגה בפניו ההודעה לחברת הביטוח בה טען שאינו זוכר דבר, השיב, כי לא חשב שהוא יידרש לכתוב בפרטי פרטים את ההודעה אבל זה מה שהוא זוכר ומעיד עליו. נהג הדי-מקס מסר בהודעתו במשטרה, כי איננו זוכר מה קרה. הוא נסע מכיוון יד מרדכי לכיוון אשקלון, כביש דו-מסלולי ללא בעיות והזיכרון הראשון שלו כאשר מד"א וכיבוי אש החלו בחילוץ שלו מהרכב. לחברת הביטוח מסר נהג הדי-מקס, כי נסע מכיוון יד מרדכי צפונה לכיוון אשקלון בכביש דו מסלולי, כאשר בכיוון הנסיעה שלו אין שום תמרור לאחר מכן אינו זוכר כלום. כמו כן, הוסיף, כי היתה מעורבת משאית קטנה ורכב של לפידות שעמד בצד הכביש. במשבצת המתאימה בטופס סימן כי נהג רכב צד ג' הוא אשם, אך לא פרט כל נימוק. עדות אשתו של נהג הדי-מקס אשתו של נהג הדי-מקס, העידה, כי הגיעה למקום לאחר התאונה, הלכה לדבר עם האנשים שהיו בעלי רכב התובעת, שאלה מה קרה והם סיפרו לה שהמשאית פגעה בו והעיפה אותו קדימה לעבר הרכב שלהם, הם ראו שהרכב שלו טס בחוסר שליטה והם ברחו לתעלה. גרסת נהג המשאית (הנתבע 3) הנתבע-3, נהג המשאית, העיד, כי נסע ליד יד מרדכי בנתיב השמאלי ובשלב מסוים הגיח רכב פגע בו מאחור הרים את המשאית מהפגוש הימני פגע בגלגל, העיף אותו לצד השני והוא עלה על המדרכה בצד השני של הכביש והרכב המשיך ישר ופגע ברכב נוסף שעמד בצד ימין. לדבריו, הודיע לחברת הביטוח על התאונה. העד העיד, כי ראה את רכב הדי-מקס רק לאחר התאונה ורכב הדי-מקס נסע מהר, נכנס מתחת לגלגלים של המשאית. העד השיב, כי רכב הדי-מקס פגע בו כאשר היה בנתיב השמאלי ואמנם בדרך כלל הוא נוסע בנתיב הימני, אך יצא מישוב והוא פגע בו לפני שפנה ימינה. העד הכחיש, כי פגע ברכב הדי-מקס בשעה שניסה לעבור לנתיב הימני. העד סיפר, כי למשאית נגרם נזק והוא תיקן אותה בחברון, החליף את כל הארגז וזה עלה לו 15,000 ₪, הוא לא עשה דבר ולא תבע מכיוון שאינו מכיר את הפרוצדורה. לדבריו, הביא את התביעה לחברת הביטוח, חשב שהוא לא אשם ולא ידע שהוא יכול לקבל כסף. גם כאשר הוצגו בפני העד תמונות של משאית דומה ונטען בפניו כי רכב הדי-מקס אינו יכול להכנס מתחת למשאית, עמד על גרסתו, כי הרכב הגיע מהצד ומעוצמת הפגיעה הרים את המשאית מהפגוש הימני אחורי פגע בגלגל והעיף אותו לצד. בהודעה במשטרה מסר נהג המשאית, כי נסע בכביש 4 בצומת גברעם בין יד מרדכי לאשקלון, תוך שהוא נוסע בכביש משתלב, עבר את נתיב ההשתלבות אחרי הצומת 250 מטרים פתאום הרגיש מכה חזקה מאחורה. הרכב שלו, עף קדימה לנתיב הנגדי. הנהג האחר המשיך בנסיעה ופגע ברכב נוסף שהיה בשוליים. מצב רכב הדי-מקס יצויין, כי בהתאם למסמכים שהוגשו בנוגע לרכב הדי-מקס הוא הוכרז כאובדן כללי ובהתאם לתמונות שחור-לבן שהוצגו הרכב נפגע באופן קשה בחזית, עד כדי קיפול מכסה המנוע, וככל הנראה גם בדופן השמאלית, אף שלא הוצגה תמונה ברורה של הדופן השמאלית ולא ניתן היה להתרשם מטיב הפגיעה. לא הוצג דו"ח שמאי מלא שסקר את הנזקים ואת החלקים הטעונים תיקון. דיון והכרעה מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה גם אם גרסה זו אינה עולה כדי וודאות מוחלטת: "מה שנדרש מבעל דין להוכיח... ובדרך כלל יספיק .. שהגרסה.. היא קרובה לאמת מזו העולה מהעובדות שהוכחו ע"י הצד שכנגד" (כב' השופט י' אגרנט ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' מלכיאל גרינוולד , פ"ד יב(2) 2017, 2063ב (1958)). "באורח ציורי נוהגים לומר שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%... די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את ביהמ"ש ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת לצאת ידי חובתו, ואין נפקא מינא שנותרים 49% של אי וודאות ... ולא למיותר יהא להזכיר כי ביהמ"ש אינו מנוע לקבוע, כי בעל דין עמד בטל השכנוע במידה הדרושה, גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות" (י' קדמי, על הראיות (חלק רביעי, תש"ע-2009) עמ' 1764), ראה גם: תאמ (י-ם) 18301/08 ליסינג בע"מ נ' צביה פישר), שם צוטטו הדברים. לא ניתן להמנע מלציין, שבמקרה דנן, הצדדים לא סייעו בידי בית המשפט למלא את החללים. תיק המשטרה לא הוצג במלואו ולא הוצגו דו"חות פעולה של שוטרים שהגיעו למקום, אף שכל המעורבים טענו, כי אכן הגיעו שוטרים למקום. התובעת נמנעה מלהעיד עד נוסף שהיה עם נהג התובעת. אמנם נטען שהעד חולה ואף הוצגה תעודה רפואית, אך לא שוכנעתי שהעד לא היה מסוגל להתייצב בבית המשפט. הנתבעים 1 ו- 2, לא עשו מאמץ לשכנע בדבר סבירות גרסתם, אפילו דו"ח השמאי המתייחס לרכב הנתבעים לא הוצג במלואו, תמונות הרכב הוצגו רק בשחור לבן, לא הוצגה תמונה ברורה של הדופן, שלא לדבר על כך שלא הוצגה חוות דעת המתייחסת למיקום הפגיעות ברכב הדי-מקס בהתייחס לגרסה לפיה הרכב נפגע קודם על ידי המשאית תוך מיקוד מיקום הפגיעה של המשאית. עד נוסף שהיה עם אשת נהג הדי-מקס ושוחח עם נהג התובעת והאדם הנוסף שהיה במקום לא הובא להעיד. הגדיל לעשות הנתבע 3, והגיע כלאחר יד כשהוא לא מיוצג ומלבד גרסתו הפרונטלית לא תמך את דבריו בדבר, לא בתמונות הנזק במשאית, לא בראיות על תיקונה. אף אחד מן הצדדים לא טרח להביא צילומים אוטנתיים של האזור והכבישים הרלוונטים על מנת שניתן יהא להתרשם מסבירות הגרסאות בהתאם למתווה הדרך. הכלל הוא, במקרה הרגיל, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא דרך כלל בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה ואת אחריות כל אחד מן הנתבעים. השאלה האם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי. במקרה דנן, טוענת התובעת, כי לא יכול להיות ספק שרכב הדי-מקס פגע ברכבה שעמד בצד הדרך וכי אינה יודעת ולא יכולה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה ובשל כך יש להחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] התשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין") ונטל השכנוע עובר לכתפי האחראים לרכב הדי-מקס להוכיח, כי לא הייתה התרשלות מצדם. על מנת להוכיח התקיימות הכלל "הדבר מדבר בעדו", נדרש מן התובע להוכיח תחילה קיומם של שלושה תנאים מצטברים שנקבעו בסעיף 41 לפקודת הנזיקין: תנאי ראשון: הנסיבות הממשיות של האירוע אינן ידועות לתובע. תנאי שני: כי הנזק שנגרם - נגרם על ידי נכס שבשליטתו המלאה של הנתבע. תנאי שלישי: כי ההנחה שהארוע ארע כתוצאה מרשלנות כלשהיא - תהא מסתברת יותר מההנחה שזו נגרמה ללא כל התרשלות של הנתבעים. נטל השכנוע לעניין קיומם של שלושת התנאים רובץ על שכם התובע, ועליו להרימו על-פי המבחן של עודף ההסתברויות: ערעור אזרחי מס' 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' רחל הינדלי (להלן: "פרשת ישראליפט"). במקרה דנן, נקל להכריע, כי בתאונה מסוג זה, שעיקרה בפגיעה ברכב חונה בלא כל מעורבות של נהג הרכב החונה במעורבות בתאונה או בגרימה לה (אפילו הנהג היה בסמוך) מקיימת את התנאים הראשון והשני. באשר לתנאי השלישי אכן סביר לקבוע, כי מי מן הנתבעים או שניהם כאחד התרשלו בנהיגתם, שכן לא יכול להיות ספק שנהיגה סבירה ומיומנת לא הייתה אמורה להוביל לתאונה מסוג זה משמע בנסיבות תאונה זו, עובר הנטל אל נהג הדי-מקס שהיה מעורב בתאונה שגרמה לפגיעה ברכב החונה להוכיח כי לא התרשל. אבחן איפוא האם הנתבעים עמדו בנטל. טוענים הנתבעים 1 ו- 2 כי הם לא התרשלו והאשם הוא הנתבע-3. את הטענה הם מבססים על: עדותו של הנתבע 1 בין כותלי בית המשפט ואמרת החוץ הנטענת של נהג התובעת לאשתו של הנתבע-1 כמו גם על חולשת גרסתו של הנתבע-3. כזכור, הנתבע-1, טען בעדותו, כי התאונה נגרמה עקב כך שהמשאית עקפה אותו מצד שמאל וחזרה לנתיבה בשלב מאוחר מדי, דא עקא שמדובר בגרסה כבושה, הנוגדת את הודעתו לחברת הביטוח והודעתו במשטרה לפיהן הוא אינו זוכר דבר. זאת ועוד, כפי שעולה מן המיילים שצורפו לכתב התביעה נימוק הדחייה של דרישת התובעת היה שהמשאית פנתה שמאלה בצומת דהיינו גם חברת הביטוח לא ידעה על גרסה זו. כך כתב עו"ד יואב יצחקי קנצלר ביום 19/2/12: "אנו סבורים מהאמור בתיק המשטרה, כי האחריות לתאונה מוטלת על רכב כלל שפנה שמאלה בצומת והפריע למבוטחנו". כזכור תיק המשטרה לא הוצג במלואו, לא ברור, מה בתיק המשטרה הביא את הנתבעת-2, למסקנה שהמשאית פנתה שמאלה בצומת. בכתב ההגנה, של הנתבעים נכתבה גרסה אחרת, לפיה המשאית סטתה ימינה ופגעה בדי-מקס והתאונה ארעה עת סיימה המשאית את נתיב ההשתלבות. גם כאן לא מדובר על עקיפה משמאל שבוצעה על ידי המשאית כפי שטען נהג הדי-מקס. כאמור, הנתבעים לא טרחו להציג תמונות של מתווה הכביש, במקום התאונה על מנת שניתן יהא להתרשם ממבנה הצומת ומתי בדיוק מסתיים נתיב ההשתלבות. הנה כי כן, ריבוי הגרסאות שהציגו הנתבעים 1 ו- 2, מביא לידי מסקנה שלא ניתן לקבל אף אחת מהן. נהג הדי-מקס, בזמן אמת לא זכר דבר מן התאונה וגרסתו, כי מדובר בעקיפה שלא הושלמה נמסרה לראשונה על דוכן העדים. לא שוכנעתי כי מדובר בגרסה הנמסרת מזיכרונו והמתארת את אשר ארע, סביר יותר לקבוע, כי מדובר בגרסה מאוחרת שגיבש לעצמו כתוצאה מדברים ששמע בדיעבד מאחרים. באשר לאמרת החוץ של נהג התובעת עליה העידה אשתו של נהג הדי-מקס. כזכור, העדה העידה, כי אחרי התאונה עברו דרך הרכב, היא הלכה לדבר עם בעלי הרכב והם סיפרו לה, כי משאית פגעה בו והעיפה אותו קדימה לעבר הרכב שלהם, הם ראו את הרכב טס בחוסר שליטה. כפי שפורט לעיל, נהג התובעת הכחיש, כי אמר את הדברים ומן התאור שמסר עולה, כי לא ראה כלל את התאונה, אלא שמע את הפגיעה הרים את הראש וראה את הרכב מגיע לעברם במהירות. לאחר ששמעתי את עדות נהג התובעת והתיאור שנתן לגבי האופן והשלב בו ראה את התאונה, לא שוכנעתי, האמירה המיוחסת לו כאילו המשאית פגעה ברכב הדי-מקס והעיפה אותו, אכן מהווה תיאור מהימן של מה שארע בתאונה. כל שראה נהג התובעת, הוא את רכב הדי-מקס טס בחוסר שליטה, לאחר המפגש בינו ובין המשאית. לא התרשמתי, כי נהג התובעת ראה את המפגש קודם לכך ששמע את המכה שנגרמה כתוצאה מן המפגש, גם לא סביר שנהג התובעת והאדם שהיו עמו, שהיו מרוכזים בתקלה ברכבם, יבחנו את הכביש בלא דבר מיוחד שיסב את תשומת ליבם. קול התאונה שהתרחשה בין רכב הדי-מקס ובין המשאית הוא זה שגרם להם להסתכל לכיוון. אמנם האדם הנוסף שהיה עם נהג התובעת לא הובא להעיד, אך שעה שהנטל מוטל על כתפי הנתבעים, לו סברו שיש צורך בעדותו, היה עליהם לעמוד על כך שיעיד, דבר שלא נעשה. כאמור, גם האדם שהיה עם אשת התובע לא זומן להעיד על מנת לחזק את דבריה שאכן הדברים נאמרו. הנתבעים 1 ו- 2 נותרו, איפוא, עם ריבוי גרסאות, ובלא גרסה מהימנה שניתן לסמוך עליה ממצאים. יש לבחון איפוא, את גרסתו של הנתבע-3 והאם די בחולשתה הנטענת כדי לקבוע שהוא זה האחראי לתאונה. כמפורט לעיל, הנתבע-3, הגיע לא מיוצג, לא הגיש כתב הגנה למעט כך שהחזיר את כתב התביעה לבית המשפט וכתב על גביו בכתב יד שאינו אשם. הנתבע-3, לא הביא כל ראיה להגנתו מלבד עדותו לפיה הוא נפגע מאחור מרכב הנתבעים 1 ו- 2, גרסה אותה מסר גם במשטרה. מהגרסה שמסר במשטרה, ניתן להסיק שהתאונה ארעה בסמוך לנתיב ההשתלבות אולם גם שם טוען הנתבע, כי סיים כבר את ההשתלבות וקיבל מכה מרכב הדי-מקס מאחור. בבית המשפט הגדיל ותאר שרכב הדי-מקס נכנס מתחת לרכבו כתוצאה מן המכה, כאשר מוקד המכה היה ליד החלק האחורי ימני בסמוך לגלגל. מיקום הפגיעה נתמך על ידי נהג התובעת אשר העיד, כי המשאית נפגעה בצד הגלגל האחורי ימני (עמ' 3, שורה 31). שמעתי את עדות הנתבע-3, בחנתי את מהימנותו ועל אף התמיהות העולות מחוסר המעש שנקט מאז התאונה ואגב התביעה שהוגשה נגדו, לא מצאתי יסוד לקבוע כי גרסתו משוללת יסוד. ממכלול הנתונים שהוצגו לעיל, ניתן להסיק ברמת סבירות של מאזן הסתברויות, כי הנתבעים 1 ו-2 לא הצליחו להרים את הנטל ולשלול את אחריותם להתרחשות התאונה ולפגיעה ברכב התובעת. מעדות נהג התובעת, כי רכב הדי-מקס הגיע לכוון רכבו במהירות רבה תוך אובדן שליטה ניתן להסיק, כי מלכתחילה נסע רכב הדי-מקס במהירות גבוהה מאוד, עד כדי כך שהפגיעה במשאית גרמה לו לאבד באופן מוחלט שליטה על הרכב. יודגש, כי לא נשמעה כל טענה בין מנהג התובעת ובין מנהג הדי-מקס, כי רכב הדי-מקס ניסה לבלום טרם הפגיעה ברכב התובעת, אלא ניתן היה להתרשם, כי נסע במהירות גבוהה בחוסר שליטה מוחלט. גם אם אניח, כי המשאית היא זו שפגעה ברכב הדי-מקס בפגיעה הראשונית, הרי שהטענה הייתה שהמשאית פגעה בדופן השמאלית של הדי-מקס. בלתי סביר לקבוע, כי מדובר בפגיעה כה משמעותית שאמורה הייתה לגרום לנהג הדי-מקס לאבד את הכרתו ואת השליטה על הרכב. הפגיעה המשמעותית יותר הייתה ללא ספק זו של רכב הדי-מקס ברכב התובעת. מתוך מכלול הראיות עולה סבירות לא מבוטלת, כי נהג הדי-מקס איבד את השליטה עוד קודם לפגיעה במשאית, בין משום שנרדם, ובין משום ארוע בריאותי כלשהו. יצויין, כי הן נהג התובעת והן נהג המשאית העידו, כי המשאית נהדפה לצד השני, דהיינו שמאלה, לו הייתה המשאית בנטייה ימינה, סביר לקבוע, כי הייתה נהדפת לצד ימין כתוצאה מן התאונה ולא לשמאל. יתירה מזו, על אף מחדלו של נהג המשאית להביא ראיות כלשהן בנוגע למקום ואופן הפגיעה במשאית, ניתן לקבוע במאזן הסתברויות, כי המשאית נפגעה בחלקה האחורי, בסמוך לגלגל האחורי ימני (גרסה שאושרה על ידי נהג התובעת), מכאן, שבעת התאונה, כל גוף המשאית עד לגלגל האחורי ימני כבר היה בנתיב, כך שהמשאית נסעה לפני רכב הדי-מקס, שחייב היה להבחין בה ולהתאים את נהיגתו. אכן, התנהלותו של נהג המשאית תמוהה, הנהג לא הגיש כתב הגנה כהלכתו, התייצב בבית המשפט רק לאחר שזומן במסירה אישית כך שלא טרח לברר מה עלה בגורל התביעה, לא הביא כל ראיות על הפגיעה במשאית, לא טרח לברר את זכויותיו ולתבוע את הנזק שנגרם לו, שעה שמדובר, לטענתו, בסכום לא מבוטל של 15,000 ₪. על אף האמור, לא התרשמתי, כי בכל אלה יש כדי להביא למסקנה הגוררת את אחריותו לתאונה. לא הובאה ראיה מספקת על מנת לסתור את גרסתו, הגרסה היחידה שנשמעה בנוגע לנסיבות תאונה, שרכב הדי-מקס פגע בו מאחור. בנסיבות אלה, אני קובעת, כי האחריות לפגיעה ברכב התובעת מוטלת במלואה על רכב הנתבעים 1 ו- 2. התובעת הגישה חוות דעת שמאי שלא נסתרה, על פי סכום הנזק שנגרם לרכב כולל מע"מ הוא 16,842 ₪, כמו כן נשאה התובעת בשכר טרחת שמאי בסכום של 812 ₪ והוצאות גרירת הרכב בסכום של 259 ₪. מדובר ברכב של חברה בע"מ ועל כן אין מקום לכלול את סכום המע"מ בנזקי התובעת. על כן מערך הרכב (כפי שנרשם בדו"ח השמאי) 18,442, יש להפחית את המע"מ הרלוונטי לאותה תקופה 16% ובסה"כ ערך הרכב עומד על 15,491, מסכום זה יש להפחית את שווי השרידים בסך 1,600 ₪, ומכאן שערך הרכב בגינו יש לפצות עומד על 13,891, כמו כן ישלמו הנתבעים 1 ו- 2 את שכ"ט השמאי ללא מע"מ בסך 700 ₪ וכן את הוצאות גרירת הרכב בסך 259 ש"ח ובסה"כ 14,850 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום התאונה. כן ישאו הנתבעים בהוצאות משפט בסך 300 ₪, סכום האגרה כפי ששולמה, שכר העדים כפי שנפסק ושכ"ט בשיעור של 15% מהסכום שנפסק בתוספת מע"מ כדין. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן ישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל. בנסיבות העניין, התביעה נגד הנתבע-3 נדחית ללא צו להוצאות. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 30 יום. רכבהתנגשות