סוגיית המעוול העקיף, להבדיל מהישיר, בעת שמדובר בנזקי רכוש שנגרמו לרכב צד ג', הינה חריג בנוף דיני הנזיקין שכן כלל ידוע הוא כי אדם אחראי לעוולתו שלו בלבד ואינו אחראי לעוולות הזולת. בהתאמה, כאשר מתרחשת תאונת דרכים, האדם אשר נהג ברכב המעורב בתאונה, הוא על פי רוב הגורם אליו יש לפנות בטענות לגבי הדרך בה עשה שימוש ברכב ותוצאותיה. [ ת.א (ת"א) 18497/04 סיגנלור בע"מ נ' מ.כ.ת אוטו רנט בע"מ, (16.11.14)]. לכלל זה יוצאי מן הכלל הטמונים בין היתר בסעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), כאשר רואים באשמו של אדם אחר את הסיבה המכרעת לנזק ובסעיף 13 לפקודה על פיו יהא מעביד חב על מעשה שעשה עובד שלו אם הוא הרשה או אישרר את המעשה ועובדו עשה את המעשה תוך כדי עבודתו. חריגים אלה אינה נכונים לענייננו, שכן הסיבה המכרעת לנזקו של התובע הינה התאונה בעטייה ניזוק האופנוע ובין הנתבעים לא התקיימו יחסי עובד מעביד. חריג נוסף טמון בסעיפים 14 ו-15 לפקודה הדנים בחבותו של שולח ובחבותו של בעל חוזה ואולם גם המה אינם נכונים למקרה שבפנינו, עת הוכח וממילא גם לא נטען, כי בין הנתבעים התקיימו יחסי שליחות, וממילא אין ביניהם חוזה לעשיית עבודה (הגם שבהתאם לסעיף 15 לפקודה החוזה מקנה חסינות לטובת עושה החוזה שתופר במידת התקיימותם של אחד או יותר מהתנאים המנויים בסעיף). עם זאת קיים חריג נוסף, הקרוב לכאורה לעניין שבמחלוקת. זה טמון בסעיף 27ב' לפקודת התעבורה [נוסח חדש] הקובע כי ניתן לייחס אחריות פלילית, כנגד בעליו של רכב בו בוצעה עבירת תעבורה, זולת אם הוכיח זה: "מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב ...., או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו." רוחה של תקנה 24 ב' זלגה לפסיקה האזרחית אשר יישמה את הדברים במקרים בהם נגרם נזק לרכושו של אדם בידי רכב, אך לא ניתן לדעת מי היה זה אשר נהג ברכב וגרם לנזק. על כן במרוצת השנים החילו לא פעם בתי המשפט את החזקה העובדתית לפיה, בהעדר ראייה אחרת, הנוהג ברכב והזהות הרלוונטית לפיצוי, הינו בעליו של הרכב או מורשה מטעמו לנהוג בו. [ לעניין זה ראו בין היתר: ת"א 57783/05 אי איי גי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן שוקי ויוסי בע"מ ( 20.4.06), מג (2) 81, 87; ע"א 20/64 הפניקס חברה לביטוח נ' מדינת ישראל, פד"י יח (3) 426, 435; ע"א 259/63 אפרים חיים נ' יעקב קלקשטיין ואח', פד"י יח (3) 662, 666; ת.א. (ת"א) 1401/73 זהרי נ' משרד הבטחון, פ"מ תשל"ה (2) 150]. חזקה זו אף הוחלה בפסיקה בעניינן של חברות השכרה וזאת בין היתר בכדי למנוע מצב שבו הניזוק יאלץ לתור אחר הנוהג ברכב שהינו לרוב תייר על מנת לפרוע את נזקיו ממנו [ת.א. 12085/03 ניו קופל בע"מ נ' יעקב ואח' ( 26.9.04); ת.א. 24200/04 איילון נ' שקלר ואח' ( 2.8.05); ת.א. 124755/00 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' דהן ואח' ( 1.11.04), ת.א. 35178/04 אריה נ' אורן ואח', 12.12.05]. האמור אף הוכרע על ידי בית המשפט העליון, במסגרת ע"א 31/85 בדיר נ' טסה, פ"ד מג(2) 81, שם סיכם כ"ה מלץ את תכלית החזקה באלו הדברים: " מימצא זה עומד בניגוד לחזקה עובדתית המוכרת בפסיקתו של בית-משפט זה, הקובעת, כי בהעדר הוכחה סותרת, הרי שהנוהג ברכב הוא בעליו או נוהג ברשותו. כך ביטא זאת כבוד השופט לנדוי בע"א 20/64 [3], בעמ' 435: "... בתי-המשפט באנגליה פיתחו כלל ראיות במקרים כגון אלה, שמן הראוי שנאמצו לנו: משהוכיח התובע שהיתה רשלנות בנהיגת מכונית ושהנתבע היה בעל המכונית, מותר להסיק שהנהג הרשלן היה בעל המכונית עצמו או עובדו או מורשו, אלא אם הוכחו עובדות הסותרות הנחה זו...". את ההיגיון הנעוץ בקיומה של חזקה זו הסביר השופט זילברג הנוח, בע"א 259/63 [4] בעמ' 666: "יסוד החזקה הנ"ל הוא, כי בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו או ברכבו של מישהו אחר שהירשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא, כי הנהג השתמש בכלי הרכב שלא ברשות בעליו, הרי הוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר". עוולהרכבנזקי רכוש