תאונת דרכים בין שני כלי הרכב התרחשה כאשר פנתה ימינה לחנייה מצד ימין של הדרך: המחלוקת מתמקדת בנסיבות קרות התאונה, ובמיקום כלי הרכב לפני הפנייה אותה ביצעה הנתבעת 1. העיד בפני התובע 2 (להלן: "התובע 2") שהינו נהג רכב המבוטח אצל התובעת 1 (להלן: "רכב התובעים"), כמו כן העידה נתבעת 1 (להלן: "נתבעת 1") שהינה נהגת רכב המבוטח אצל הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעות"). עיקר טענות הצדדים: לטענת ב"כ התובעת, יש לקבל את התביעה במלואה שכן תמונות הנזק בכלי הרכב ומיקום התאונה, מדברות בעד עצמן. לשיטתה, רכב התובעים נסע בנתיב הימני, כאשר הנתבעת 1 נסעה בנתיב השמאלי, רצתה להיכנס לחנייה מצד ימין, לא ראתה את רכב התובעים, וכתוצאה מכך ארעה התאונה. לטענת ב"כ הנתבעות, יש לדחות את התביעה במלואה בהתחשב בסתירות בדברי התובע 1, והתמונות התומכות בגרסת נתבעת 1. לשיטתו, התובע 2 טען בטופס ובתביעה הקטנה שרכב הנתבעת 1 ביקש לפנות שמאלה ולא ימינה, באופן שמתיישב עם גרסת הנתבעת 1 לפיה ביקשה לבצע פנייה ימינה בקשת רחבה. כמו כן העובדה שרכב התובע 1 סיים את התאונה על המדרכה, מתיישבת עם גרסת הנתבעת 1 שהתובע 2 אמר לה שביקש לתפוס את הרמזור ולכן ניסה לעקוף אותה מימין. דיון והכרעה: השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן - מי אחראי לקרות התאונה, ומה היה מיקום כלי הרכב לפני התאונה. אין מחלוקת שמדובר בגרסה מול גרסה, אולם על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות, או בראיות חיצוניות, כדי לתמוך בגרסה זו או אחרת. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי לייחס את מירב האחריות לתאונה בשיעור של 80% לנתבעת 1, ולייחס רשלנות תורמת בשיעור של 20% לתובע 2. ראשית, הנני להפנות לתקנה 42 לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961, הקובעת בזו הלשון: "נוהג רכב המתכוון לפנות ימינה, לא יפנה אלא כשהוא נמצא עד כמה שאפשר סמוך לשפה הימנית של הכביש ואין בצדו הימני רכב אחר בתנועה, ויפנה ימינה פניה חדה, זולת אם סומן אחרת על פני הכביש". בענייננו, העיד התובע 2 כי נסע בנתיב הימני, שהנתבעת 1 פנתה מצד שמאל לצד ימין, הפתיעה אותו וגרמה לתאונה. התובע 2 הציג באמצעות הפלאפון הנייד את מיקום התאונה, וניתן היה לראות כי במקום אכן שני נתיבים, ושבימין הדרך מצויה חנייה. בטופס הודעתו נכתב: "הייתי בנתיב הימני, רכב צד ג' הייתה בנתיב השמאלי (נוטה לאמצע), לפתע פנתה שמאלה פגעה ברכבי". כשנשאל בחקירתו הנגדית לעניין טופס ההודעה מטעמו, ששם נכתב כי הנתבעת 1 פנתה שמאלה, ולא ימינה, הסביר באופן משכנע כי הטופס נכתב על-ידי סוכנת הביטוח, ובעצם הנתבעת 1 היא זו שפנתה ימינה. מה גם, שהסתבר שאין חולק כי הנתבעת 1 פנתה ימינה, ועל כך גם היא העידה. וישאל השואל - אם אכן הנתבעת 1 הייתה בנתיב הימני, והחלה את הפנייה ימינה מימין, אזי מהיכן הגיח רכב התובעים? הנתבעת 1 בעדותה סיפרה שהיא זו שנסעה בנתיב הימני, ושכדי לפנות ימינה היה עליה לבצע פנייה בקשת רחבה. יובהר, גרסת "הקשת הרחבה", לא בא זכרה לא בטופס הודעתה, ולא בהודעתה במשטרה. לדידי, ב"כ הנתבעות הרחיק לכת כאשר ביקש להסיק מהטעות בטופס ההודעה כי הנתבעת 1 פנתה שמאלה לשם ביצוע ה"קשת הרחבה". כמו כן, ציינה כי הסתכלה במראות, לא הבחינה ברכב התובעים, והתאונה התרחשה כאשר היא הייתה כבר במהלך הפנייה ימינה. מהאמור עולה כי הנתבעת 1 ביקשה לפנות ימינה מבלי שנתנה דעתה לנעשה בדרך. היא עצמה טענה כי לא ראתה קודם להתרחשות התאונה את רכב התובעים, הגם שבשום שלב לא אמרה כי אותתה בעת הפנייה ימינה. לאור האמור והמפורט, בהתחשב באופי הנזקים בשני כלי הרכב, מיקומן ומיקום התאונה העדפתי את גרסתו של התובע 2 על פני גרסתה של הנתבעת 1. יחד עם זאת, בנסיבות העניין מצאתי לנכון לייחס לתובע 2 רשלנות תורמת בשיעור של 20%, וזאת בהתחשב בטופס הודעתו ששם ציין כי רכב צד ג' הייתה בנתיב השמאלי "נוטה שמאלה". משכך, לטעמי היה עליו להיות ער לנעשה בדרך. משקבעתי לעניין האחריות לתאונה, עתה יש לבחון את הנזקים הנטענים על ידי התובעים. התובעים תמכו את נזקיהם בחוו"ד שמאית המעידה על שומת הנזק, חוו"ד זו לא נסתרה, ולא הועלו טענות כנגד הנזקים הנטענים. סוף דבר לאור המקובץ לעיל ישלמו הנתבעות לתובעים סך של 18,400 ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, ואגרת בית משפט ששולמה. הוצאות התובע 2 כפי שנפסק במהלך הדיון, ושכ"ט עו"ד בסכום של 3,500 ₪. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים. רכבתאונת דרכיםחניה