שניתן על ידי המשיב 2 (להלן: "המשיב"), מיום 17/6/12 (להלן: "הצו לסילוק פולש"), בהתאם לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), תשמ"א - 1981, (להלן: "חוק מקרקעי ציבור") בעניין מקרקעין הידועים כחלק מחלקות 3 ו-31 בגוש 6642, הממוקמים ברחוב הלח"י 10 בבני ברק (להלן: "המקרקעין"), אינו תקף ועל כן מבוטל. עוד מבוקש להורות למשיבים להשיב למבקש את החזקה במקרקעין, ובתוך כך להשיב למקומה את המכולה בה הפעיל מזנון אוכל (להלן: "המכולה"), מכולה אשר הוצבה על המקרקעין ופונתה על ידם. רקע: המבקש בתובענה שבפניי הוא אדם פרטי אשר החל בשנת 1994 הפעיל מזנון אוכל (להלן: "מזנון האוכל") ברחוב הלח"י 27 בבני ברק, על חלקת קרקע שהייתה בבעלות מנהל מקרקעי ישראל. טוען המבקש כי בשנת 2005 נתבקש על ידי נציגי המשיבים לפנות את מזנון האוכל, וכי במסגרת משא ומתן שנערך בין הצדדים, הוסכם ביניהם כי יציב מכולה, על שטח של 18 מ"ר, במקרקעין וכי מדי שנה תחדש עימו המשיבה 2 (להלן: "המשיבה") את ההסכם. עוד טוען המבקש, כי על רקע האמור נחתם בין הצדדים ביום 20/6/05, הסכם הרשאה לתפעול מזנון האוכל על המקרקעין, מקרקעין אשר לכשעצמם מהווים מדרכה, לתקופה של שנה אחת (להלן: "הסכם מיום 20/6/05"). לאחר האמור ובמשך שנתיים הפעיל המבקש את מזנון האוכל ועמד בתשלומים הנדרשים על פיו. עם זאת בשנה השלישית (כך טוען המבקש) סירבו המשיבים לקבל ממנו את התשלום האמור הגם שאפשרו לו להמשיך להפעיל את מזנון האוכל, כרגיל. לא רק זאת אלא שסירבו להנפיק לו רישיון עסק כנדרש במשך כל התקופה האמורה. (אבהיר כי למעשה מעולם לא ניתן למזנון האוכל רישיון עסק.) בהמשך וביום 1/5/07 נמסרה למבקש "התראה בגין הריסת בנייה בלתי חוקית" (להלן: "ההתראה מיום 1/5/07"). עוד ובהמשך, הוציאה המשיבה, ביום 17/4/12, צו הפסקה מנהלי, כנגד פעילות המבקש במזנון האוכל, בחתימת המשיב ובהתאם לסעיף 20 לחוק רישוי עסקים התשכ"ח - 1968. ביום 22/5/12 הגיש המבקש בקשה לביטול צו ההפסקה המנהלי מטעמים שונים. צו זה עוכב בהסכמת הצדדים, עד למתן החלטה אחרת, וזאת במסגרת דיון שהתקיים ביום 24/5/12 בבית המשפט לעניינים מקומיים, ובו הותר למעשה למבקש להמשיך להפעיל את מזנון האוכל. עם זאת ביום 6/6/12 מסרה המשיבה 2 למבקש, במכתב הנושא תאריך 4/6/12, דרישה לפינוי המקרקעין. על רקע האמור ובלילה שבין 18/6/12 לבין 19/6/12, החל ביצועו של הצו לסילוק פולש. הפעולה הושלמה ביום 24/6/12. בתוך כך הגיש המבקש, ביום 21/6/12, בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט. במקביל הוגשה גם התביעה שבפני וזאת ביום 26/6/12. ההליכים המשפטיים בבקשה לסעד הזמני בד בבד עם הגשת כתב התביעה שבפניי, הגיש המבקש בקשה לסעד זמני, שיורה למשיבים להשיב את המכולה למקומה על המקרקעין. לחילופין נתבקש בית המשפט להורות למשיבים לשמור על שלמות המכולה עד לבירור התביעה בהליך העיקרי. ביום 8/7/12 נדחתה הבקשה להורות על השבת המכולה למקרקעין. עם זאת הורה בית המשפט (כב' השופט א' צימרמן) למשיבים לשמור על שלמות המכולה. בתוך כך נקבע כי על פניו לא נראה שלמבקש קיימות זכויות במקרקעין, אך גם שנראה כי המשיבים פעלו בניגוד לדין, שכן היה עליהם לפעול לסילוק המבקש מהמקרקעין בדרך של הגשת תביעה לפינוי. בלשונו של בית המשפט נקבע כי: "על כפות המאזניים עומדות אפוא, לכאורה, שתי רעות חולות: ישיבה שלא כדין של בעל עסק בעיבורה של העיר, ומולה פעולה בלתי חוקית של הרשות המקומית שהביאה לפינויו של תופס המקרקעין תוך עקיפת החובה לפנות לערכאות משפטיות לשם קבלת הסעד... האיזון בין שני אלה אינו פשוט..." על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות הערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב (תיק 19977-07-12), אשר נדחתה ביום 26/7/12 (להלן: "החלטת בית משפט המחוזי בסעד הזמני") (נספח 2 לתשובת המשיבים להמרצת הפתיחה). על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט העליון, בתיק רע"א 5812/12. ביום 13/8/12 ואף מבלי לקבל את עמדת הצד שכנגד, נדחתה הבקשה, לאחר שבית המשפט (כב' השופט נ' הנדל), קבע כי אין הצדקה ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי "כאשר שתי הערכאות קמא התמודדו עם הקשיים, כנדרש" (להלן: "החלטת בית משפט העליון בסעד הזמני") (נספח 3 לתשובת המשיבים להמרצת הפתיחה). טענות הצדדים טוען המבקש כי מלכתחילה לא היה מקום להוציא כנגדו את הצו לסילוק פולש ממקרקעי ציבור, בעת שלא הוגשה כנגדו תביעה רגילה לסילוק יד ממקרקעין, וזאת משום שצו לסילוק פולש מהווה אמצעי חריג, אשר נקבע שיש להשתמש בו במשורה ולפרשו באופן מצומצם ודווקני. עוד טוען המבקש כי בצו לסילוק פולש נפלו פגמים שונים ובהם: לא הוכח שמדובר במקרקעי ציבור; לא נערך דין וחשבון על ידי פקח שביקר במקרקעין; לא פורט במכתב האזהרה שנשלח למבקש כי מי מהחתומים על הצו עיין במסמך כלשהו לעניין זכויותיו במקרקעין; לא ניתנה למבקש זכות לטעון טענותיו כנגד הפינוי לפני ביצועו; לא הוכח באופן מוחלט כי למבקש אין זכויות במקרקעין; המשיבה 2 לא עמדה במועדים המפורטים בחוק לביצוע הצו לסילוק פולש ואף לא צרפה לו כל נסח רישום כנדרש; הצו האמור לא נחתם על ידי היועץ המשפטי כנדרש; הצו לא נערך בנוסח המפורט בתוספת לתקנות מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) (טופס צו ומסירתו) תשס"ה - 2005. פגמים חמורים אלה, כך לטענת המבקש, מעידים על פעולותיהם הדורסניות של המשיבים, הנוגדות את החלטות בית המשפט השונות ומצביעות על התעמרות מכוונת בו. לא רק זאת אלא שהם מעידים גם על התנהלותם חסרת תום הלב של המשיבים, הנוגדת את עקרונות היושר וההגינות המוגברת בהם מחויבת רשות מנהלית. מנגד טוענים המשיבים כי בכתב התביעה שבפניי תובע למעשה המבקש שני צווי עשה: להשיב לו את החזקה בקרקע ולהשיב את המכולה למקומה (להלן: "צווי העשה"). לטענתם, בניגוד לסעד הצהרתי, צו עשה אינו יכול להתברר במסגרת המרצת פתיחה. משכך מבקשים הם להורות על מחיקת סעדים אלה מכתב התביעה. לגופו של עניין טוענים המשיבים כי המקרקעין משמשים כמדרכה ציבורית וכי המבקש מחזיק בהם ללא כל זכות. עוד טוענים הם כי פינו את המבקש כדין, ועל פי חוק, וכי כעת אין להשיב את המצב לקדמותו. על האמור מוסיפים המשיבים כי המבקש מחזיק במקרקעין ללא כל זכות שבדין, בעת שגם לשיטתו, אם ניתנה לו רשות להחזיק במקרקעין הרי שהיא הסתיימה, בין היתר לאחר שהפר את התחייבויותיו כלפיה (התחייבויות המבקש כלפי המשיבה). כן טוענת היא כי המקרקעין נדרשים לה לצורך פיתוח המתחם ורווחת הציבור. מעל כל אלה טוענים המשיבים כי גם אם לא פעלו באופן דווקני בהתאם לחוק, הרי שמדובר במעשה עשוי, וכי לאחר ששלוש ערכאות כבר דנו בסעד הזמני, יש לפעול על פי תורת הבטלות היחסית, לפיה גם אם נפל פגם בהתנהלות המשיבה, עומדת לבית המשפט הסמכות לדון בתוצאותיה של ההחלטה הבטלה, בנפרד, תוך התחשבות בנסיבות המקרה הנתון ובחינת ההשלכות האפשריות של ביטול ההחלטה וחלופותיה. דיון דיון בתביעה בעלת סעד של צו עשה במסגרת המרצת פתיחה ראשית לכל יש לדון בטענת המשיבים לפיה לא ניתן לדון בתובענה בעלת סעד של צו עשה בדרך של המרצת פתיחה. תקנה 258 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") מפרטת עניינים הניתנים לדיון בדרך של המרצת פתיחה. בעניין זה מקובלת עלי עמדת המבקש לפיה מדובר ברשימה שאינה סגורה ומכל מקום כי יש לשים לדגש על מורכבות ההליך ומורכבות השאלות העובדתיות הדורשות הכרעה. השאלה האם יש לדון בתובענה שבפניי בדרך של המרצת פתיחה נדונה על ידי כב' המשנה לנשיאה מ' בן פורת, בר"ע 207/87 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה נתניה נ' לוטקר ואח', פ"ד מ"א (2), 304, פסקה 2, ולפיה: "המבחן העיקרי, שעל פיו קובעים אם תביעה פלונית ראויה לבוא בתחום המרצות הפתיחה, הוא, אם בירורה בדרך זו נוח ויעיל. ההוראות, הכלולות בתקנות סדרי הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, והמגדירות אילו נושאים ניתן לברר בהמרצת-פתיחה, אינן רשימה סגורה: ... אדרבא, אפשר להוסיף עליהן כהנה וכהנה לאור המבחן העיקרי שציינתי לעיל. אכן, אם כבר ניתן לתבוע סעדים סופיים (כגון, פיצויים בשל הפרת חוזה), יהא זה שיקול רב ערך לא לדון בתובענה בהמרצת-פתיחה, שכן סעד הצהרתי גרידא בנסיבות כאלה (כגון שהחוזה הופר) הוא אז אך שלב אחד בסכסוך מתמשך. ... היעילות והנוחות הן המהוות את המבחן הקובע הכמעט בלעדי כמבואר, ועל-פי מבחן זה שוקל בית המשפט את דרך הדיון המתאימה למקרה שלפניו. אין גם כל רע בחלוקתן של תובענות לשני סוגים: אלה שבירורן קל ופשוט ועל-כן הן ראויות להידון בהמרצת-פתיחה, ואלה שבירורן מסובך ומצריך שמיעת ראיות במידה המצדיקה הליך בסדר דין רגיל." (ראו גם: דברי כב' השופט מ' חשין בע"א 2106/91 מזור נ' וחידי, פ"ד מז 788, 793). זאת ועוד ברע"א 4447/07 מור נ' ברק אי. טי. סי [1995] החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ [מיום 25/3/10], קבעה כב' המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין, כי משמדובר בדיון שאינו כרוך בבירור עובדתי נרחב ומורכב, ניתן גם להגיש תובענה למתן צו עשה בדרך של המרצת פתיחה. (כן ראו: ה"פ (מחוזי ת"א) 250/08 חברת ברוקרטוב בע"מ נ' חברת גוגל ישראל בע"מ, [7.1.09]). בענייננו, נסוב הדיון בתביעה שבפניי סביב שאלה משפטית וזאת בלבד. הרקע העובדתי פשוט למדי ועל רובו גם אין מחלוקת. בהתאם גם איש מן הצדדים לא נזקק להבאת עדים. היעילות והנוחות מצדיקות איפוא דיון בדרך המבוקשת. בנוסף לא נטען כי בדיון בדרך של המרצת פתיחה, יהיה כדי קיפוח המשיבים. בנסיבות אלה אני דוחה את טענת המשיבים לפיה לא ניתן לדון בתביעה שבפניי בדרך של המרצת פתיחה. הצהרה על בטלותו של הצו לסילוק פולש סעיף 4 (א) לחוק מקרקעי ציבור קובע כדלקמן: "תפס אדם מקרקעי ציבור, ושוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום ועל סמך מסמכים לענין הזכויות במקרקעי הציבור ולאחר שנתן לתופס הזדמנות לטעון את טענותיו לפניו, כי תפיסתם היתה שלא כדין, רשאי הממונה, בתוך שישה חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה היתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה, לתת צו בחתימת ידו, הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם, כפי שקבע בצו ועד למועד שקבע בו (להלן - מועד הסילוק והפינוי), ובלבד שהמועד האמור לא יקדם מתום שלושים ימים מיום מסירת הצו. ...". סעיף 4א לחוק מקרקעי ציבור קובע כי: "לענין חוק זה, יראו תפיסה של מקרקעי ציבור שלא כדין, גם אם אותו אדם החזיק בהם לאחר מועד סיומו או פקיעתו של חוזה שהתיר את החזקתם, ובלבד שמשך תקופת ההחזקה מכוח חוזה לא עלתה על שבע שנים רצופות, ונשלחה הודעה לתופס מקרקעי הציבור, ולפיה הסתיים החוזה ואין כוונה להאריכו או שפקע החוזה, לפי הענין, וכי על התופס לפנות את מקרקעי הציבור". מטרת הוראות חוק זה הינה לכונן כלי יעיל אשר יאפשר למדינה להיאבק בפולשים למקרקעי הציבור. תופעה זו של פלישה למקרקעי ציבור אף הוגדרה בעבר כ"מכת מדינה" המצריך טיפול יעיל ומהיר (ראו: עו"ד ע' קן, "חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) - בין עשיית דין עצמית לאכיפה מנהלית", מקרקעין ד/5 24 (ספטמבר 2005), בעמ' 28). החוק, בנוסחו המתוקן, קובע את זכותה של מדינת ישראל להגן על מקרקעי ציבור מפני פולשים. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופטת ע' ארבל בבג"צ 2887/04 אבו מדיגם ואח' נ מנהל מקרקעי ישראל (מיום 15/4/07) לפיהם: "חוק סילוק פולשים הרחיב באופן משמעותי את זכותה של המדינה להגן על מקרקעיה בדרך של עשיית דין עצמית ... בראשיתו, הקנה החוק לרשות המוסמכת על-פיו סמכות להוציא צו סילוק יד כנגד פולש, הדורש מהתופס לסלק ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם, ודינו של צו זה היה כדין פסק דין שניתן לבצעו באמצעות רשויות ההוצאה לפועל. ואולם, ברבות השנים הסתבר כי גם סמכות זו אינה מספקת. רשויות האכיפה נתקלו בקשיים משמעותיים בהתמודדות עם בעיית הפלישה למקרקעי ציבור, ושוב התעורר צורך בשינוי החקיקה הקיימת על מנת ליתן בידי הרשויות כלים משופרים לטפל בפלישות ובפולשים..." עם זאת לצד האינטרס הציבורי שבסילוק פולשים ממקרקעי ציבור, עומדת זכותו של המחזיק במקרקעין להליך הוגן. לצורך כך, קובע סעיף 4 כי בטרם הוצאת הצו לסילוק פולש, נדרש הממונה לפעול לשם מניעת טעות ולצורך הגנה על זכות הקניין, ובין היתר לאפשר למחזיק לטעון את טענותיו לפניו וכן לעיין בדו"ח פקח שביקר במקום ובמסמכים נוספים, והכל כדי לוודא כי הפלישה נעשתה בניגוד לדין. מכל מקום יש לזכור כי מדובר בצו המקנה לרשות כוח חד צדדי וכי הוא מהווה חריג לכלל המחייב את בעלי המקרקעין להגיש תביעת פינוי. יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 4311/00 מדינת ישראל נ בן שמחון, פ"ד נח (1) 827 (להלן: "פסק הדין בעניין שמחון"), עמ' 838 לפיהם: "היקף עשיית הדין העצמית של הרשות הציבורית לסילוק פולשים ממקרקעי הציבור הינו חריג בתפיסה המשפטית המקובלת שלפיה ההגנה על החזקה בקרקע מן הדין שתמומש באמצעות ערכאות המשפט. הוא חריג גם בדין הכללי המוכן להכיר אך בגבולות צרים בתופעת עשיית הדין העצמית מקום שהיא בבחינת תגובה טבעית למעשה התנכלות "טרי" לחזקה בקרקע, ומקום שהמשתמש בכוח עצמי הינו מחזיק כדין ובפועל בנכס. ... ההצדקה הניתנת לחקיקת חוק סילוק פולשים ולהבחנה שהוא יצר בין זכויות בעל הקרקע הפרטי לבין זכויותיה של המדינה בקרקע ציבור, היא בכך שבעשיית השימוש בסמכותה להוציא צווי סילוק לפולשים דואגת המדינה לקרקעות הציבור ולנכסי הכלל, ובכך משרתת פעולתה את טובת הציבור הרחב. ... ההיקף הגדול של הקרקעות שלגביהן ניתן להפעיל את סמכות סילוק היד בדרך האמורה, מאפשר החלה נרחבת של אמצעי עשיית דין עצמית כתחליף להליכים משפטיים רגילים של פינוי וסילוק יד, וקיים חשש כי שימוש בלתי מבוקר באמצעי זה עשוי להופכו למעשה של שיגרה במקום לפעולה שהיא בבחינת חריג לכלל." חריגתו של ההליך בנוף המשפט הישראלי מחייבת, אפוא, הקפדה יתרה על תנאיו. בענייננו, טוען המבקש כי הוא מפעיל את מזנון האוכל החל בשנת 1994, וכי בשנת 2005, על פי הצעת המשיבה, עבר למקרקעין נשוא התביעה שבפניי. על יסוד האמור, כך הוא טוען, נכרת ההסכם מיום 20/6/05 אשר הכשיר החזקה זו של המבקש במקרקעין. מנגד, טוענים המשיבים כי ההסכם מיום 20/6/05 אינו תקף שכן המשיבה אינה חתומה עליו. עוד טוענים הם כי בשנת 2012 פנה נציג המשיבה, אבי סילסי, המשמש בה כפקח בניה, למבקש, בעל פה, מספר פעמים, בדרישה לפינוי המקרקעין. עם זאת ומשלא נענה המבקש לבקשת הפינוי בעל פה, נמסרה לו ביום 6/6/12 דרישה לפינויים, בכתב. כפי שהובהר לעיל, בטרם הוצאת הצו לסילוק פולש, היה על המשיבים לעמוד בתנאים שונים ובהם: לעמוד במגבלת הזמן המחייבת הוצאת הצו בתוך שישה חודשים מיום שהתברר כי התפיסה היתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה. הגבלת הזמן נועדה להמריץ את המנהל לעקוב אחר מצב המקרקעין ולדאוג לסילוק הפולש קרוב ככל הניתן לתחילת הפלישה (ראו: ע' קן, "חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) - בין עשיית דין עצמית לאכיפה מנהלית", מקרקעין ד/5 24 (ספטמבר 2005) בעמ' 33). בענייננו, טוען המבקש כי החזיק במקרקעין עוד משנת 2005. המשיבה, מנגד, מאשרת כי פעלה לסילוק המבקש מהמקרקעין, בעל פה, רק בשנה שקדמה להוצאת הצו, ובכתב, במועד הוצאת הצו (4/6/12). עם זאת יש לזכור כי המשיבה פעלה כנגד המבקש גם בהליכים שננקטו כנגדו בהתאם לסעיף 20 לחוק רישוי עסקים, וכי במסגרת הליכים אלה הסכימה לאפשר לו להמשיך להפעיל את מזנון האוכל, תוך שביצוע צו ההפסקה המנהלי עוכב עד למתן החלטה אחרת. לדברים אלה יש להוסיף כי עיון בנספחים אשר צורפו לתגובת המשיבים מעלה כי ביום 1/5/07 הוצאה למבקש "התראה בגין הריסת בנייה בלתי חוקית" (ראו נספח ב' לתצהיר פקח הבניה סילסי אשר צורף לתשובת המשיבים להמרצת הפתיחה). לפיכך לא יכולה להיות מחלוקת כי המשיבים ידעו על תפיסת המקרקעין על ידי המבקש כבר בשנת 2007. כן לא נטען כי המשיבים פעלו לסילוק המבקש מהמקרקעין קודם לשנת 2012. בנסיבות אלה ברי כי המשיבה לא עמדה במגבלת הזמן להוצאת צו לסילוק פולש, שכן לא פעלה בתוך התקופה של 6 חודשים מהמועד בו התברר לה כי התפיסה איננה כדין כטענתה. גם בהסתמכותם של המשיבים על סעיף 4א לחוק מקרקעי ציבור אשר קובע כי יראו תפיסה של מקרקעי ציבור שלא כדין גם אם אותו אדם החזיק בהם לאחר מועד סיומו או פקיעתו של חוזה שהתיר את החזקתם, ובלבד שמשך תקופת ההחזקה מכוח חוזה לא עלתה על שבע שנים רצופות, אין כדי להושיעם: כך באשר ראשית אין המשיבה מכירה בהסכם מיום 20/6/05 כהסכם לכל דבר ועניין. קיומו של ההסכם וההכרה בו מהווה תנאי לתחולת הסעיף האמור. שנית, גם אם אקבל את טענת המבקש לפיה מדובר בהסכם, הרי שעיון בו מעלה כי נערך בדיעבד ולאחר שהמבקש כבר החזיק במקרקעין. מנגד המשיבים נקטו בהליכי הוצאת הצו רק בחודש מאי 2012, קרי מדובר בתקופה של למעלה משבע שנים רצופות (כאשר כאמור נזכור כי המבקש החזיק במקרקעין קודם לחתימת ההסכם). שלישית וזה העיקר, המשך הסעיף קובע כי על המשיבה לשלוח למבקש הודעה על סיום ההסכם ועל כך שאין בכוונתה להאריכו. שעה שהמשיבה לא מכירה בהסכם מיום 20/6/05 כהסכם לכל דבר ועניין, המקובל גם עליה, ברי כי לא שלחה למבקש כל הודעה כמפורט בחוק. מטעמים אלה נשמטת הקרקע תחת תחולתו של סעיף 4א לחוק מקרקעי ציבור, בענייננו. אם לא די בדברים אלה אוסיף עוד כי לא הוכח בפניי כי ניתנה למבקש הזדמנות כנה ואמתית, ולמעשה הזדמנות בכלל, לטעון בפני המשיבים את טענותיו באשר לזכויותיו להחזיק במקרקעין, וזאת בטרם הוצאת הצו האמור, וכנדרש. זאת ועוד, כפי שכבר נקבע (וראו להלן) הרי משמחזיק אדם במקרקעין במשך תקופה משמעותית, אין בעל המקרקעין זכאי לפנותם בדרך של עשיית דין עצמית, קרי בכוח, ובהתאם לחוק מקרקעי ציבור, אלא שעליו לפנות לערכאות המשפטיות הרלוונטיות. יפים בעניין זה דברי כב' השופט ח' מלצר בברמ 5118/10 יוזמות חינוך ימין אורד (ע.ר) נ' אסתר דגמפור [מיום 26/1/11] סעיף 18 לפסק הדין, לפיהם: "צדק איפוא בית המשפט הנכבד [..] בקובעו כי דרך המלך לפינויים של ... בנסיבות המקרה דנן, ונוכח חלוף הזמן הרב מאז השיגו לכאורה את גבולו של המינהל, הוא בפנייה מתאימה לבית המשפט המוסמך." די בכך כדי לקבוע שהצו לסילוק פולש שהוצא על ידי המשיבים אינו תקף. עוד יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה בפסק הדין בעניין שמחון (אשר צוטטו גם בהחלטתו של בית משפט העליון בסעד הזמני), בעמ' 850 לפסק הדין, לפיהם: "משהוצא צו סילוק פולש, והעניין הגיע לבירור בבית-המשפט ביוזמת התופס שנגדו ניתן הצו, אם העלה התופס טענה בדבר חוקיות הצו, על בית-המשפט לבחון טענה זו, ובמסגרתה לבדוק אם נתקיימו במצטבר כל התנאים הנדרשים להוצאת הצו על-פי סעיף 4 לחוק. לא נתקיים תנאי מתנאים אלה, יבוטל תוקפו של הצו, ושאלת מהותן של זכויות הצדדים לקרקע תבורר, במידת הצורך, במסגרת דיונית רגילה." לפיכך, אני סבורה כי בהפעלת הסמכות על פי סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור נפלו פגמים מהותיים. המשיבה לא העניקה למבקש הזדמנות לטעון, לא בחנה את מלוא המסמכים הרלבנטיים לעניין זכויותיו ולא עמדה במגבלת הזמן כנדרש. למעלה מן הצורך אעיר כי התנהלותה של המשיבה אינה ברורה בעת שבחרה לנקוט כנגד המבקש פעולה חד צדדית לסילוקו מהמקרקעין וזאת מספר שבועות לאחר שהסכימה לאפשר לו להמשיך להפעיל את מזנון האוכל בהם. גם בדברים אלה יש כדי לחזק את התוצאה אליה הגעתי לפיה הצו לסילוק פולש אינו תקף. תורת הבטלות היחסית בנוסף להצהרה על בטלותו של הצו לסילוק פולש, מבקש המבקש להורות למשיבים להשיב לו את החזקה במקרקעין וכן להשיב את המכולה למקומה. אמנם כפי שקבעתי הצו לסילוק פולש הוצא שלא כדין ואינו תקף. עם זאת ומנגד טוענים המשיבים כי יש להחיל בענייננו את תורת הבטלות היחסית. ברע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה (4) 673, 685 , אליו הפנו המשיבים, קבע כב' השופט י' זמיר כי: המשמעות העיקרית של תורת הבטלות היחסית היא שבכל מקרה שבו נפל פגם משפטי, אם בפסק-דין של בית-משפט ואם בהחלטה של רשות מינהלית, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יש לבדוק את נסיבות המקרה, בראש ובראשונה את מהות הפגם, ולהתאים את הסעד שיינתן על-ידי בית-המשפט לכל הנסיבות. אשר-על-כן אפשר כי בנסיבות מסוימות פגם מסוים, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יצדיק מתן סעד מסוים, כגון הצהרה על הבטלות של פסק-הדין או ההחלטה, ואילו בנסיבות אחרות אותו פגם יצדיק מתן סעד אחר...". בהמשך קבע כב' השופט י' זמיר באותו פסק דין כי: "בדומה לכך ראוי לנהוג בטיפול משפטי: בשלב הראשון - לברר את המהות (ובעיקר החומרה) של הפגם ולאבחנו; בשלב השני - להתאים את הסעד לפגם ולנסיבות נוספות של המקרה. זוהי המשמעות העיקרית של תורת הבטלות היחסית, שהנפקות של פגם או הסעד שיינתן בגין הפגם תלויים במהות ובחומרה של הפגם ובנסיבות נוספות של המקרה הנדון. תורת הבטלות היחסית חלה, על-פי ההיגיון, התכלית והפסיקה, גם על פגם של חריגה מסמכות. אמנם מקובל לומר כי חריגה מסמכות היא פגם חמור במיוחד. אכן, כך הדבר במקרים מסוימים, אך לא בכל המקרים. יש סוגים וגוונים של חריגה מסמכות. בהתאם, יש מקרים שבהם החריגה מן הסמכות אינה אלא פגם קל, אפשר אפילו פגם טכני, שלא גרם עוול. אין זה סביר או רצוי שהנפקות של חריגה מסמכות תהיה זהה במקרה קל כמו במקרה חמור. הנפקות של פגם צריכה להיות הולמת את חומרת הפגם". (שם, בעמ' 686). בענייננו וכפי שאף הגדיר זאת כב' השופט א' צימרמן, מדובר ב"שתי רעות חולות", שכן לא הוכח בפניי כי למבקש קיימות זכויות כלשהן להחזיק במקרקעין אך מנגד נמצאה פעולה בלתי חוקית של הרשות המקומית שהביאה לפינויו של תופס המקרקעין תוך עקיפת החובה לפנות לערכאות משפטיות לשם קבלת הסעד. כך או אחרת מדובר במעשה עשוי. לא רק זאת אלא שמדובר במקרקעין המשמשים מדרכה המשרתת את כלל הציבור בעיר בני ברק. בעניין זה יפים דברי כב' השופטת י' שבח בהחלטת בית המשפט המחוזי בסעד הזמני לפיהם: "עובדת היותה של פעולת העירייה בלתי חוקית, איננה מצמיחה באופן אוטומטי את תוצאת השבת המצב לקדמותו, ויש לשקול את כלל השיקולים הרלוונטיים, כולל האינטרס הציבורי. לא מתקבל על הדעת כי ביהמ"ש יוציא תחת ידיו צו עשה המחייב רשות ציבורית להקים במו ידיה מבנה בלתי חוקי על מדרכת העיר לצורך המשך ניהול עסק ללא רשיון רק מכיוון שהיא עצמה הפרה את החוק בפנותה את המכולה ללא צו ביהמ"ש. הדעת נותנת כי פעולתה הבלתי חוקית של העירייה תהא ניתנת לריפוי, בבוא העת באמצעות פיצוי כספי או בדרך אחרת". בנסיבות אלה לא מצאתי להורות על השבת המצב לקדמותו ומכאן שלא מצאתי להורות למשיבים להשיב למבקש את החזקה במקרקעין, או להורות להם להשיב את המכולה למקרקעין. בסיכומיהם טוענים המשיבים כי בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי בסעד הזמני, ככל שפינוי המבקש נעשה בניגוד לדין הרי שיש לקבוע סעד במישור הכספי ולא במישור של צווי העשה. על רקע האמור ולאחר שקבעתי כי הצו לסילוק פולש הוצא בניגוד לדין, אני קובעת כי תחתיו ישלמו המשיבים למבקש פיצוי כספי בסך של 15,000 ₪. למען הסר ספק אבהיר כי אין בקביעה זו כדי למצות את טענותיו של המבקש ביחס לנזקים שנגרמו לו כתוצאת הוצאת הצו כפי האמור. עם זאת יתכן שיהיה בקביעה זו כדי לייתר הליך נוסף. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה. הצו לסילוק פולש שהוצא על ידי המשיבים - הוצא בניגוד לדין ועל כן אינו תקף. הבקשה למתן צווי העשה להשבת החזקה במקרקעין ולהשבת המכולה למקומה - נדחית. תחת האמור ישלמו המשיבים למבקש סך של 15,000 ₪. בנוסף ישלמו המשיבים למבקש הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 45 יום החל מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. המרצת פתיחהמקרקעיןצו פינויצו הצהרתיצוויםפינוי