חברה למתן סיוע בבדיקה ומימוש זכויות הגישה כנגד הנתבע תביעה כספית על סכום קצוב על סך של 23,526 ₪. התביעה הוגשה ביום 7.5.2012. לטענתה, בחודש יוני 2002 או בסמוך לכך, פנה אליה הנתבע ובקש ממנה לקבל שרותי ייעוץ בקשר עם היתכנות מימוש זכויותיו במוסד לביטוח לאומי. התובעת הסכימה לסייע לו באיתור, איסוף והצגת המידע הנחוץ לשם כך ומתן ייעוץ בהתאם. לטענתה, הצדדים חתמו על הסכם למתן שירותים, על פיו התחייב הנתבע לשלם לה בתמורה לשירותיה "סכומים שונים כמפורט בהסכם" (כך במקור - א.ר.). לאחר קבלת השירותים מהתובעת, שולם לנתבע ביום 17.3.2004 על ידי המוסד לביטוח לאומי, סך של 76,300 ₪. נטען, כי על פי התחייבותו בהסכם, היה על הנתבע לשלם לתובעת בגין השירותים שספקה לו, 15% מהסכום שקבל מהמוסד לביטוח לאומי. הנתבע לא שלם לה את הסכום הנ"ל, חרף פניותיה אליו. התובעת טענה, אפוא, כי הנתבע חייב לה סך של 23,526 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. 2. הנתבע הגיש התנגדות לבקשת הביצוע, במסגרתה העלה טענה מקדמית בדבר התיישנות התביעה. עוד טען הנתבע, כי התובעת לא סיפקה לו את השירותים להם התחייבה, היא לא ייצגה אותו בוועדות המל"ל, למרות שהייתה אמורה לעשות כן, ולא הכינה אותו לדיוני הוועדה. עוד טען, כי התובעת לא טיפלה בהכנת חוות דעת רפואית עבורו וכי כל פעולותיה הסתכמו בעזרה במילוי טפסים עבורו. הנתבע טען, כי שילם לתובעת סך של 1,464 ₪ בפתיחת ההליך וכן, סך של 6,752 ₪ עבור המענק שקיבל מהמל"ל. נטען, כי מעבר לכך לא פעלה התובעת עבורו בכל צורה שמזכה אותה בתשלום. עוד ציין הנתבע, כי הודיע לתובעת באמצעות בא כוחו על עמדתו לפיה, הוא אינו חייב לשלם לה דבר. 3. ההתנגדות לביצוע התובענה נדונה בפני כבוד הרשם הבכיר ניר זיתוני, כאשר במהלך הדיון נחקר הנתבע על תצהירו. בהחלטתו מיום 7.1.2013 דן כבוד הרשם גם בטענת ההתיישנות אולם, כפי שיפורט להלן, הוא לא הכריע בה לגופו של עניין. 4. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר יוסי אנקונה, המשמש אחראי טיפול וגבייה אצל התובעת, ואילו הנתבע הגיש תצהיר עדות משלו. במהלך דיון ההוכחות שהתקיים בפני, נחקרו המצהירים על תצהיריהם והצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה. בנוסף, ניתנה להם הזדמנות להשלמה קצרה של סיכומים בכתב. דיון והכרעה 5. שתי שאלות עומדות לדיון בתיק זה, האחת - האם התיישנה תביעתה של התובעת. השנייה - במידה והתביעה לא התיישנה, האם הפר הנתבע את התחייבותו כלפי התובעת והאם עליו לשאת בתשלום נוסף, מעבר לסכומים ששילם לה. כמובן, שבמידה וייקבע כי התביעה התיישנה, יתייתר הצורך לדון בשאלה השנייה. שאלת ההתיישנות 6. טרם דיון בטענת ההתיישנות לגופה, יש לסלק את טענתה המקדמית של התובעת לפיה, עניין זה הוכרע על ידי כבוד הרשם. עיון בהחלטתו של כבוד הרשם מיום 7.1.2013 מעלה, כי הוא אכן דן בשאלת ההתיישנות אולם, בסופו של דבר לא הכריע בה. בסעיף 7 להחלטה קיבל כבוד הרשם את טענת הנתבע כי התביעה הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות הרגילה. בסעיף 10 להחלטה מיום 7.1.2013 קבע כבוד הרשם, כי "בנסיבות שכאלו אני קובע כי יש ממש בטענת ב"כ התובעת לפיה יש לראות בגרסתו של הנתבע, הן במכתב מיום 23.6.04 והן בעדותו היום, כהודאה בקיום זכות במידה המצדיקה שלא לקבל את טענת ההתיישנות". המונח "יש ממש בטענה", אינו מעיד על קביעה פוזיטיבית. בהמשך, בסעיף 11 נרשם, כי "עוד יש לזכור כי בהליך זה נבחנת למעשה רק הגרסה של הנתבע. במצב דברים זה, אין כל ספק בשאלת קיומה של התיישנות וצריך לפעול לטובת התובעת שכן דחייה על הסף היא סעד דרסטי אשר יינתן רק במקרה בו אין כל אפשרות להגיע למסקנה לפיה התביעה לא התיישנה". לכאורה, האמור בסעיפים 7 ו - 11 להחלטה הנ"ל סותר את האמור בסעיף 10. מכל מקום, כבוד הרשם בחר בסופו של דבר לא להכריע בשאלת ההתיישנות ומשכך נדחתה ההכרעה בעניין זה, לפסק הדין. 7. לצורך דיון בשאלת ההתיישנות, אפרט בקצרה את השתלשלות העניינים, שבבסיס המחלוקת בין הצדדים. א. אין מחלוקת כי במהלך חודש יוני 2002 (ההסכם אינו נושא תאריך אולם, הצדדים אינם חלוקים על כך) הצדדים התקשרו בהסכם שכותרתו "הסכם למתן שירותים", במסגרתו התחייבה התובעת לסייע לנתבע לברר ולבחון היתכנות למימוש זכויותיו במוסד לביטוח לאומי. הובהר במסגרת ההסכם כי התובעת אינה עוסקת במתן שירותים משפטיים וכי במידה והיא תזהה צורך בייעוץ כאמור, היא תהיה רשאית להציע לו ייצוג משפטי על ידי עורכי דין חיצוניים, עצמאיים, שאינם יועציה, ותעביר לידיהם את כל החומר שאספה לצורך הטיפול בעניינו. עוד הוסכם, כי התובעת תבחן את עניינו של הנתבע תוך היוועצות במומחים רפואיים, תבחן את גובה הנזק שנגרם לו, את החומר המוכיח את הנזק, את היקף הפיצוי שניתן לדרוש עבורו ותסייע לו בהערכות לקראת הליכים משפטיים והכנת חומר לשם כך. בתמורה, התחייב הנתבע לשלם לתובעת סך של 1,464 ₪ במועד חתימת ההסכם (אין חולק כי סכום זה שולם) וכן, שיעור של 15% בצירוף מע"מ מהכספים ו/או הגמלאות שיקבל, וזאת תוך 30 ימים מיום שתקבע זכאותו. בסעיף 7 להסכם נקבע, כי במידה והנתבע ימנה עורך דין על פי המלצת החברה לטפל בעניינו, כי אז שכר טרחתו של עורך הדין ישולם לו ישירות כמפורט בנספח עקרונות שכר הטרחה שצורף להסכם. ב. נספח א' שכותרתו "עקרונות שכר טרחת עורך דין" קובע מנגנון לתשלום שכר טרחת עורך הדין, במידה והנתבע יפנה לקבל שירותיו. ג. התובעת ערכה עבור הנתבע את טופס התביעה למוסד לביטוח לאומי והגישה אותו עבורו (עמ' 1, שורות 27 - 28 לפרוטוקול בפני כבוד הרשם מיום 7.1.2013). טרם כינוסה של הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, שוחח נציג התובעת עם הנתבע טלפונית על מנת לרענן את זיכרונו ולהכין אותו לוועדה (עמ' 2, שורות 2-4 לפרוטוקול הדיון מיום 7.1.2013). אין חולק, כי הוועדה הרפואית מדרג ראשון של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי נותרה לנתבע נכות בשיעור של 5%. הנתבע קיבל תגמולים בסך של 38,150 ₪ ושילם לתובעת סך של 5,280 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה, בצירוף סך של 1,464 ₪ (כולל מע"מ), מהווה 15% מסכום התגמולים, בדיוק על פי ההסכם. ד. בהמשך, הוגש ערעור על החלטתה של הוועדה מדרג ראשון של המוסד לביטוח לאומי. בניגוד לטענתו של הנתבע לפיה, הוא שטיפל בנושא הערעור לבדו, הוכח כי מי שהכין את הערעור עבור המערער הינו עו"ד גבריאל צדוק (עמ' 15, שורה 1 לפרוטוקול מיום 6.6.2013). מנגד, לא נסתרה טענתו של הנתבע לפיה, מעבר לניסוח כתב הערעור, לא ביצע עורך הדין פעולה נוספת, הוא לא נפגש עם הנתבע, לא שוחח עמו ואף לא הנחה אותו לקראת כינוסה של הוועדה לעררים. בנוסף, לא נסתרה טענתו של הנתבע לפיה, מעבר להעברת המסמכים לעו"ד צדוק, התובעת לא ביצעה פעולה כלשהי בקשר להגשת הערעור, נציגיה לא שוחחו עם המערער ולא הנחו אותו. ה. הוועדה לעררים של המוסד לביטוח לאומי קבעה בהחלטתה מיום 17.3.2044, כי נותרה לנתבע נכות בשיעור של 10% והוא קיבל מענק נכות נוסף בסך של 76,300 ₪ (ראה נספח ג' לתצהירו של העד אנקונה). ו. ביום 8.6.2004 בישרה התובעת לנתבע על החלטת הוועדה לעררים ודרשה ממנו שכר טרחה בשיעור של 17.5% (ולא 15%, כפי שמגיע לה על פי החוזה, אף לשיטתה), בצירוף מע"מ. במכתבו מיום 23.6.2004 השיב הנתבע לתובעת, באמצעות בא כוחו. מפאת חשיבות הדברים, תפורט התשובה כלשונה: "בהמשך למכתבכם מיום 8.6.04 למרשי, מר יעקב אורון. 1. לא ברור לי מהיכן נובעת דרישתכם זו. א. מרשי ייצג את עצמו ללא עזרתכם ו/או השתתפות נציגכם בערעור. ב. מרשי שילם לכם בגין הסכומים שקיבל בעקבות תביעתו הבסיסית ואין הוא צריך לשלם לכם כל תשלום נוסף. ג. לא ביצעתם כל פעולה ו/או הליך משפטי ו/או ייצוג משפטי המצדיק דרישת תשלום בגובה של - 15,662. ₪. ד. תמיהה נוספת היא דרישתכם ל- 17.5% שכ"ט לעומת 15% שכ"ט כפי שדרשתם בהגשת התביעה. ה. עלי לציין כי גם הקביעה הראשונה של 5% היתה ברורה ומוסכמת גם עליכם עוד לפני הפניה למל"ל ומרשי היה מקבל אחוזים אלו גם ללא עזרתכם ולמרות זאת שילם לכם שכר טרחה. 2. לאור האמור לעיל דוחה מרשי את דרישתכם". ז. 4 שנים לאחר מכן, ביום 28.8.2008 נשלח לנתבע מכתב התראה על ידי ב"כ התובעת, במסגרתו נדרש לשלם לתובעת סך של 23,453 ₪. ב"כ הנתבע השיב לב"כ התובעת במכתבו מיום 10.9.2008 כדלקמן: "1. כבר בשנת 2004 העברתי למרשתך את מכתבי - מצ"ב מסומן נספח א'. 2. מאז לא השתנה כל דבר בעמדות מרשי. 3. מרשי דוחה את תביעת מרשתך, מאחר ולא הגיע לה כל תשלום מעבר למה ששולם". ח. בסופו של דבר, הוגשה תביעתה של התובעת ביום 7.5.2012. 8. המסגרת הנורמטיבית לבחינת שאלת ההתיישנות קבועה, בשלב הראשון, בסעיפים 5(1) ו - 6 לחוק ההתיישנות (תשי"ח - 1958). סעיף 5(1) אשר קובע כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, בשאינו מקרקעין, הינה שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". המונח "עילת התביעה" במשפט אינו נושא משמעות אחידה לכל דבר ועניין ותוכנו משתנה בהתאם להקשר הדברים ולהסדר המשפטי שבגדרו הוא עולה (ע"א 217/86 שכטר נגד אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846. עילת התביעה, בהקשר של התיישנות, הינה מסכת העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב הנתבע (ע"א 242/66 יעקובסון נגד גז, פ"ד כא(1) 85). היום בו נולדה עילת התביעה הינו היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב של הנתבע והחל מיום זה, מתחילה לרוץ תקופת ההתיישנות (ראה ע"א 115/52 ולירו נגד ליפשיץ, פ"ד ז 567, ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נגד טיפול שורש, ניהול ושירותים, פ''ד נד(1) 529, 84 ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נגד ISRAELI BRITISH BANK (LONDON) (IN LIQUIDATION), פ"ד מד(2) 265, 271, ע"א 3319/94 יובב פפר נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה, פ"ד נא(2) 581). לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע, אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולזכות בסעד, ככל שיעמוד בנטל ההוכחה (ראה רע"א 2368/08 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נגד מדינת ישראל, (10.7.2011), ע"א 1650/00 זיסר נגד משרד הבינוי, פ"ד נז(5) 166, ע"א 244/81 פתאל נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673 וע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית בע"מ נגד חן גל השקעות ומסחר בע"מ (24.5.2010). 9. בענייננו, הועדה לעררים של המוסד לביטוח לאומי, הודיעה לתובע על דבר קבלת ערעורו וזכאותו לקבל מענק חד פעמי נוסף בסך של 76,300 ₪, במכתבה אליו מיום 17.3.2004. אם נלך לפי שיטת התובעת, על פי סעיף 6(ב) להסכם בין הצדדים, היה על הנתבע לשלם לה שיעור של 15% מסכום התגמול החד פעמי לו היה זכאי בעקבות החלטת הועדה לעררים של המוסד לביטוח לאומי, בתוך 30 ימים מיום קביעת הזכאות, קרי - עד ליום 17.4.2004. לכל המאוחר, היה על הנתבע לשלם לה, לפי שיטתה, את הסכום האמור, עד ליום 8.7.2004, 30 ימים לאחר דרישתה מיום 8.6.2004. במועד זה, לכל המאוחר, התגבשו העובדות המהותיות אשר זיכו את התובעת בקיום החיוב של הנתבע והחל מיום זה, מתחילה לרוץ תקופת ההתיישנות. התובעת הגישה תביעתה רק ביום 7.5.2012, למעלה מ - 8 שנים לאחר המועד בו היה על הנתבע לשלם לה את שכר טרחתה על פי סעיף 6(ב) להסכם, כלשונו (לפי שיטת התובעת) וכ - 7 שנים ועשרה חדשים, על פי החלופה השניה. כך או כך, על פי כל אחת מהחלופות, התביעה הוגשה באיחור ולכן, התיישנה. הטענה בדבר "הודאה בזכות" 10. התובעת טענה, כי יש לראות במכתביו של ב"כ הנתבע מהתאריכים 23.6.2004 ו - 10.9.2008, כמו גם בדבריו של הנתבע, הן בחקירתו הנגדית בפני כבוד הרשם והן בחקירתו הנגדית במהלך הדיון בתובענה שהתקיים ביום 6.6.2013, משום "הודאה בקיום זכות", כהגדרת מושג זה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות ולכן, יש למנות את תקופת ההתיישנות, החל ממועד זה ואילך. 11. סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "הודאה בקיום זכות", קובע כדלקמן: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". 12. הפסיקה קבעה, כי סעיף 9 לחוק ההתיישנות דורש שהודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע", דהיינו בקיום הזכות שאותה הוא תובע בבית המשפט. לשם כך, לכל הפחות "צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות" (ע"א 1017/91 פסח נגד הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול (1.4.1996), ע"א 8542/06 עיזבון המנוח יוסף שלומיאן ז"ל נגד המועצה המקומית פרדס חנה - כרכור (24.3.2010) רע"א 9041/03 בטחיש נגד מדינת ישראל - משרד הביטחון, 16.8.2005) ע"א 9413/03 אלנקווה נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים (22.6.2008)). בע"א 8438/09 רבואב חברה לנכסים בע"מ נגד אחים דוניץ בע"מ, עליו בקש ב"כ התובעת לבסס טיעוניו, דן בית המשפט העליון באריכות בהוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות וקבע כדלקמן: "ה"זכות" בה עוסק סעיף 2 לחוק היא הזכות המושגית, ו"תמונת הראי" של אותה זכות, היא הזכות בה מדבר סעיף 9 לחוק. במילים אחרות: הכוח לתבוע את הזכות המושגית עשוי להתיישן לפי סעיף 2 לחוק בחלוף תקופת ההתיישנות (הכוח אך לא הזכות המושגית עצמה), אך מירוץ ההתיישנות של הכוח לתבוע מתחיל מחדש מקום בו הנתבע מודה בזכותו המושגית של התובע לפי סעיף 9 לחוק. כאשר פלוני מודה בכך שהפר את חובתו לקיים את החוזה, הוא מודה מיניה וביה בזכותו של הנפגע להפעיל את הכוחות הנובעים מזכותו הראשונית לקיום החוזה, לרבות תרופת הפיצויים. לשון אחר, הפגיעה בזכות מקימה את הסעד. הזכות היא שהחוזה יקויים והיא מקימה את הסעד של פיצויים...". בהמשך, סכם בית המשפט העליון דבריו וקבע כדלקמן: "סיכומו של דבר, כי הנתבע אינו חייב להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסוים לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ודי לו שיודה בעובדות המבססות את זכותו הקונקרטית של התובע. כאשר נתבע מודה כי הפר את חוזהו עם התובע, הריהו מודה מניה וביה בזכותו הקונקרטית של התובע לקבל את הסעד בו הוא חפץ, וממילא מודה הוא בעובדות המבססות אותה". סעיף 9 קובע, כי הודאתו של בעל הדין צריכה להיעשות בכתב או בפני בית המשפט. הודאה במשמעות סעיף 9 לחוק ההתיישנות גורמת לחידוש תקופת ההתיישנות, אף אם נעשתה לאחר תום תקופת ההתיישנות (ראה ע"א 1533/08 יהודית לחמן, בשמה כמנהלת עזבונו של המנוח אברהם לחמן נגד עו"ד אליקים הררי ואח' (27.8.2012), ז. יהודאי, דיני ההתיישנות בישראל (1991), כרך א, עמ' 220 - 221). 13. עוד ראוי לחזור ולהדגיש את הסיפא לסעיף 9 לחוק ההתיישנות הקובע כי "בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". הוראה זו קובעת, כי אם נעשתה הודאה כאמור ברישא לסעיף 9, תוך כדי העלאת טענת התיישנות, אין רואים בה הודאה בהתאם לסעיף 9 הנ"ל. משמע, גם אם הודה נתבע בזכותו של תובע, משעה שהועלתה על ידיו טענת התיישנות בצד הודאתו, הרי שהוראות סעיף 9 רישא לא יחולו ותקופת ההתיישנות לא תחל מחדש. נתבע רשאי להודות בפה מלא כי הוא חייב לתובע אולם, למזלו החוב התיישן. אף אם מדובר בטענה שאינה מוסרית, היא מספיקה לצורך הדיפת התובענה, לאור הוראת הסיפא של סעיף 9 לחוק התיישנות. היטיב לתאר זאת בית המשפט בע"א 270/59 בורנשטיין נגד אדגר עוזר, פ"מ כ"ד 120, בפסק הדין שניתן בסמוך לחקיקת חוק ההתיישנות: "ההגדרה של "הודאה" בס' 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, חוללה מהפכה באותו שטח של תורת ההתיישנות שאותו הסדיר עד כה הס' 1674 של המג'לה. על פי סעיף זה יכול ראובן, שנגדו הוגשה אחרי גמר תקופת ההתיישנות תביעה לתשלום 1,000 ל"י, לומר בבית המשפט: 'נכון שהייתי חייב סכום זה ועוד אני חייב אותו, ולא שלמתי אף פרוטה, ואין לי ולא היתה לי כל הגנה, אבל אינני רוצה לשלמו, כי התביעה התיישנה', וכתוצאה מזה נדחית התביעה. אין אני יודע אם השכיל לעשות המחוקק, כאשר מחק וביטל, בהוסיפו לס' 9 של חוק ההתיישנות את ההגדרה הנדונה, את העקרונות שהתפתחו בשפיטה הישראלית לגבי הפירוש הנכון של הס' 1674 של המג'לה ואשר התאמצו לאזן - לא בלי הצלחה - את האי-צדק, שעלול להיגרם ע"י הגשת תביעה באיחור רב, ואת האי-צדק, שעלול להיגרם ע"י השמעת טענת ההתיישנות. המחוקק ביטל את הס' 1674 ואת השפיטה שהתבססה עליו, ואין להרהר אחרי התוצאות" (ראה בעניין זה גם רע"א 9041/03, לעיל, פסקה 5 לפסק הדין). 14. מן הכלל אל הפרט. עיון במכתבו של ב"כ הנתבע מיום 23.6.2004 מעלה, כי אמנם, הנ"ל לא כפר בעצם קיומו של הסכם בין הצדדים אולם, הוא כפר באופן מפורש בזכותה של התובעת לקבל מהנתבע כספים כלשהם. אין במכתב זה, ולו רמז להודאה בזכות כלשהי של התובעת. הנתבע לא הודה במכתב זה בהפרת ההסכם ואין לראות בו משום הודאה ב"זכות מושגית" של התובעת לקבל ממנו תשלום כלשהו. בדומה, אין לראות במכתבו של ב"כ הנתבע מיום 10.9.2008, החוזר על האמור במכתבו הקודם, משום הודאה בזכות של התובעת. לפיכך, לא חלות בענייננו הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות ולכן, אין למנות את תקופת ההתיישנות החל מיום 23.6.2004 או מיום 10.9.2008. 15. ב"כ התובעת טען בסיכומיו, כי במהלך חקירתו בפני כבוד הרשם זיתוני, הודה הנתבע במערכת ההתקשרות בין הצדדים, אשר כרוך בה תשלום שכ"ט וכי בתצהיר ההתנגדות הודה כי התחייב לשלם לתובעת 15% מהסכומים שיקבל. בנוסף, נטען כי במהלך דיון ההוכחות הודה הנתבע כי מגיע לתובעת 15% מהסכומים שקבל, במדה והוגש ערעור על ידי עורך הדין שייצג אותו. אין בידי לקבל טענות אלו. עיון בפרוטוקול הדיון מיום 7.1.2013 מעלה, כי אמנם הנתבע אשר את דבר קיומו של הסכם בין הצדדים אולם, הוא כפר לאורך כל חקירתו בזכותה של של התובעת לקבל כספים, שעה שלשיטתו לא קבל ממנה שירות, לא הוגשה בשמו חוות דעת רפואית והוא לא קבל ייעוץ טרם כינוסה של הועדה בעניינו. עצם העובדה שהנתבע אשר כי קיים הסכם בין הצדדים, אין בה משום "הודאה בזכות", כהגדרת מושג זה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות והפסיקה שהוצאה מכוחו. בדומה, במהלך דיון ההוכחות אשר הנתבע את הוראות ההסכם בין הצדדים אולם, טען כי היה עליו לשלם, רק אם היה מקבל ייצוג מעורך הדין אליו הפנתה התובעת. הנתבע אשר כי התובעת העבירה את התיק לעו"ד צדוק. עם זאת, טען הנ"ל כי לאחר שראה שאין מענה מצידה של התובעת, פנה בעצמו למוסד לביטוח לאומי ונמסר לו כי הועדה אמורה להתכנס בעניינו בעוד יומיים. הנתבע פנה לתובעת ונציגיה מסרו לו כי עורך הדין מטעמם נמצא במילואים ולכן, יאלץ הנתבע להגיע לוועדה בעצמו. עוד טען הנתבע, כי מעולם לא דבר עם עורך הדין, הוא לא ידע מה כתוב בכתב הערעור והדבר הובא לידיעתו רק לאחר הערעור (עמ' 14, שורות 30 - 32 ועמ' 15, שורות 1 - 8 לפרוטוקול). גם בדברים אלו של הנתבע, אין משום הודאה בזכות ואף לא ב"זכות מושגית" שלה. גם אם אשר הנתבע את פרטי ההסכם, אין בכך משום "הודאה בזכות", מאחר והוא כפר בכך שהפר את ההסכם בין הצדדים. ודוק, אף אם הנתבע טעה בפרשנותו באשר למצב הדברים, אין בכך כדי להוריד או להעלות ואף אם משפטית הוא הפר את ההסכם (ומובהר, כי אין בכך משום קביעה שהנתבע אכן הפר את ההסכם), אין לראות בדבריו משום "הודאה בקיום זכות". 16. יתירה מזאת, גם אם הייתי קובע כי הנתבע הודה בזכותה של התובעת לקבל ממנו את התשלום הנטען, אין בכך כדי להועיל לתובעת, לאור הוראות הסיפא של סעיף 9 לחוק ההתיישנות הקובעת כי "בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". הנתבע העלה טיעון בדבר התיישנות התביעה החל מכתב ההתנגדות הראשון שהוגש על ידיו ובהמשך, בדיון בהתנגדות בפני כבוד הרשם, בתצהיר עדותו הראשית ובדיונים בתביעה העיקרית. חקירתו הנגדית מהווה המשך לעדות שניתנה על ידיו בתצהירו והיא כפופה לטיעון ההתיישנות שהועלה על ידיו לאורך כל הדרך. משעה שהנתבע העלה טיעון בדבר התיישנות התביעה, הרי שגם אם היה מודה בזכותה של התובעת לקבל ממנו כספים, הרי שהודאה זו אינה נחשבת ל"הודאה בזכות" לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. 17. לאור האמור לעיל, תביעתה של התובעת התיישנה ולכן, דינה להידחות. לאור התוצאה אליה הגעתי, מתייתר הצורך לדון בשאלה הנוספת, האם הפר הנתבע את התחייבותו כלפי התובעת והאם היה עליו לשאת בתשלום נוסף, מעבר לסכומים ששילם לה. סיכום 18. לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה, מחמת התיישנותה. 19. התובעת תשלם לנתבע את הוצאות התביעה בסך של 5,000 ₪. הסכום הנ"ל ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל. חברה למימוש זכויות רפואיותחוזהרפואהחוב