הוגשה תביעה בסדר דין מהיר, שעניינה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שארעה ביום 24/1/2011, בין קטנוע בו נהג התובע לבין רכב בו נהג הנתבע 1 והמבוטח על-ידי הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים"). התובע העיד, כי רכב הנתבעים חתך בפראות ימינה, מבלי לאותת לתוך הנתיב שלו, הוא נאלץ לבלום חזק על מנת לא להיתקע בו למרות זאת הוא הצליח לפגוע בגלגל הקדמי של הקטנוע מצד שמאל בחלק האחורי ימני של הרכב. הקטנוע החליק מצד שמאל, הוא עצמו "נשפך" על הכביש. בחקירה הנגדית שב התובע והעיד הוא, כי נסע במרכז הנתיב האמצעי ורכב הנתבעים סטה אליו מהנתיב שמשמאלו נכנס בתוך הנתיב שלו מבלי לאותת ובלי לראות אותו. כאשר נשאל אם כלי הרכב שנסעו בעקבותיו ראו את התאונה, השיב שהם היו באיזה שתי מכוניות אחריו ועצרו אחרי התאונה. כאשר עומת עם דבריו למשטרה, לפיהם: "אני נסעתי בנתיב הימני ליד הרכב טיפה מאחוריו ופתאום מהנתיב שלו הוא חתך ימינה לנתיב שלי" (שורות 15,16), השיב כי התכוון שנסע בנתיב הימני לרכב ולא בנתיב הימני. בהודעתו במשטרה, שנמסרה באותו היום, מסר התובע, כי נסע בנתיב המרכזי מבין שלושה נתיבים במרכז הנתיב במהירות של 80 קמ"ש לערך לפניו היו רחוק ממנו כלי רכב נוספים, פתאום רכב מהנתיב השמאלי חתך פנימה ימינה לתוך הנתיב שלו, ניסה לעצור אבל הפינה האחורית ימנית של הרכב פגעה בחלק הקדמי של האופנוע ואז הוא החליק, האופנוע ברח ימינה והוא נשאר שכוב במרכז הנתיב. בהמשך ההודעה השיב, כי הוא חושב שמצומת גהה נסע על אותו נתיב בו הייתה התאונה ורצה להמשיך בנסיעה לכיוון כפר סבא, לאחר מכן מסר את כבר שצוטט לעיל, כי נסע בנתיב הימני ליד הרכב טיפה מאחוריו. כמו כן, הוסיף כי מאחוריו נסעו חברים שלו בשני כלי רכב אבל הם לא ראו את התאונה. כמו כן, השיב, כי הוא והרכב נסעו באותה מהירות, אפילו הרכב טיפה יותר מהר ממנו. כאשר עימת אותו החוקר עם כך שבמקום יש ארבעה נתיבים, טען, כי נסע בנתיב השני מימין ולא סטה אלא נסע ישר. נהג הנתבעים העיד, כי מדובר בכביש בו יש שלושה נתיבים והוא נסע בנתיב האמצעי, בערך במהירות שמונים קמ"ש, בהגיעו לאזור בכביש בו יש עוד נתיב, שפונה למקום אחר, המשיך לנסוע ושמע מכה מאחורה, הסתכל במראה וראה את האופנוע מתגלגל מאחורה וגם הנהג שהיה גם כן על הכביש. הוא מהר שבר, עמד בקווים המקווקווים ויצא לראות מה שלומו. נהג הנתבעים הכחיש, כי סטה לנתיב נסיעת התובע וטען כי המשיך לנסוע ישר בנתיבו. בחקירה הנגדית השיב, כי היו כלי רכב לפניו וכלי רכב מאחוריו, הוא הסתכל במראות אבל את הקטנוע לא ראה עד שקיבל את המכה. לדבריו, נהג הנתבעים לא עקף אותו הוא שמע את המכה מאחורה. בהודעתו במשטרה, מסר נהג הנתבעים שנחקר באזהרה, כי נסע בנתיב האמצעי, במהירות של 70-80 קמ"ש ושמע מכה מצד ימין, ראה במראה אופנוע מתגלגל ימינה עצר על השטח הלבן, רחוק מהמקום בו הוא נפל. לשאלות החוקר השיב, כי נסע בנתיב השני משמאל. כאשר החוקר עימת אותו עם כך שלפני מקום התאונה ישנם 4 נתיבי נסיעה ונתיב חמישי נפתח ממש לפני מקום התאונה ונשאל האם סטה ימינה כדי להשתלב לנתיב האמצעי, השיב, כי לא סטה ימינה אלא נסע ישר. לדבריו, לא ראה את האופנוע לפני התאונה ושב וטען כי לא סטה ימינה ולא שמאלה אלא נסע ישר. מדו"ח השמאי ותמונות הקטנוע שהוצגו עולה, כי נפגע בעיקר בצדו השמאלי. דיון והכרעה מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את קרות המקרה נושא התביעה, את אופן התרחשות התאונה ואת אחריות הנהג השני לה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי. מטבע הדברים, תובע הינו בעל ענין ומעוניין בתוצאת המשפט על כן, יש להתייחס לעדותו בזהירות הדרושה ולבדוק האם יש לה תימוכין או חיזוק כלשהו. במקרה דנן, כל אחד מן הנהגים עומד על גרסתו, כי הוא נסע בנתיבו כדין, במרכז הנתיב בלא שסטה לצד זה או אחר. אם שתי הגרסאות היו נכונות, לא הייתה אמורה להתרחש התאונה. לאחר ששמעתי את העדויות, התרשמתי, כי אמנם כל אחד מן הנהגים משוכנע בנכונות גרסתו ושניהם כאחד נראו ונשמעו אנשים נורמטיביים ודוברי אמת. על אף האמור, שוכנעתי, לאחר בחינת מכלול החומר והראיות שהובאו, כי נסיבות התרחשות התאונה, כאשר החלק הקדמי של הקטנוע נפגע מחלקו האחורי ימני של הרכב במהלך נסיעה רציפה בכביש, מצדיקות את העדפת גרסת התובע על גרסת נהג הנתבעים. לא בכדי לא היה בידי נהג הנתבעים להסביר מדוע יתקל התובע סתם כך ברכבו, הנוסע בנתיב והשיב כי אולי קיבל סחרחורת. אכן, אין זה סביר שאופנוע יסטה לתוך רכב אחר הנוסע בנתיב לפניו, סתם כך. נהג הנתבעים לא ראה כלל את הקטנוע אלא לאחר התאונה ואולם העובדה היא שהקטנוע היה במקום. מיקום הפגיעה, בין החלק האחורי ימני של הרכב לבין החלק הקדמי שמאלי של הקטנוע, מלמד שהקטנוע היה מאחורי הרכב, כששדה הראיה שלו פתוח קדימה, לא מדובר בעומס מיוחד או פקק, לא נטען על ידי נהג הנתבעים שבנתיב מימינו היה רכב שנסע במקביל לו והקטנוע עבר בין שניהם, נהג הנתבעים לא טען, כי האט את מהירות נסיעתו כך שאפשר שהקטנוע לא שמר מרחק ואין כל הסבר מדוע יסטה הקטנוע בנסיבות כאלה לתוך רכב הנוסע לפניו, מה גם שכפי שהעיד נהג הקטנוע הוא הוביל כלי רכב שנסעו אחריו ומשכך נסע בנתיבו ולא ביקש לעקוף או לעבור כלי רכב שנסעו מלפניו. יצויין, כי מתוך השרטוט ששרטט הבוחן המשטרתי כמו גם השאלות ששאל את הנהגים בחקירותיהם, עולה, כי במקום היו ככל הנראה ארבעה נתיבים, כאשר בהמשך נתיב חמישי נוסף נפתח לפניה, כאשר לגרסת כל אחד מהם נסע בנתיב אחר - התובע בנתיב השני מימין ונהג הרכב בנתיב השני משמאל. יצויין, כי במסגרת הודעתו במשטרה נהג הנתבעים מסר פעמיים כי נסע בנתיב שני מימין . פעם ראשונה בשורה 25 ומיד תיקן, כי נסע בנתיב שני משמאל ופעם שניה בשורה 31, מסר כי נסע בנתיב שני מימין בין ארבעה נתיבים והמשיך לנסוע ישר בנתיב האמצעי שנפתח - הפעם לא תיקן מה שנכתב. גם מתוך דברים אלה, עולה, כי אפשר שנסע תחילה בנתיב שני משמאל וסטה לנתיב שני מימין. באשר לאמירת התובע בהודעתו שצוטטה לעיל, לפיה נסע בנתיב הימני ליד הרכב טיפה מאחוריו, נראה שקריאת הדברים בהקשרם מלמדת, כי אכן התכוון שנסע בנתיב לימין הרכב. משכך, אני קובעת, כי התאונה ארעה עקב כך שנהג הנתבעים סטה מנתיבו לנתיב נסיעת התובע מבלי שהבחין בקטנוע הנמצא במקום, יכול שעשה כן מבלי משים עקב השתנות נתיבי הנסיעה במקום. בנסיבות העניין, לא ראיתי להטיל אשם תורם על התובע, שכן התובע העיד שניסה לבלום אולם לא הצליח לעשות כן, עקב הסטייה הפתאומית. התובע הגיש חוו"ד שמאי שלא נסתרה, וקבלות על תיקון הקטנוע. על פי הקבלות, שילם התובע סך 3,805 בעבור תיקון הקטנוע (אף שחוו"ד השמאי העריכה נזק גדול יותר). משתוקן הקטנוע זכאי התובע להחזר דמי התיקון בסך 3,805 ש"ח, בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום - 27/2/2011. כמו כן, זכאי התובע, להחזר הסכום ששילם בעבור חוו"ד השמאי בסך 500 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום 24/1/2011. כן זכאי התובע להחזר דמי הגרירה, בהתאם לקבלות שהציג, בסך 439 ₪. התובע דרש עוד עוגמת נפש והוצאות בסך 1,500 ₪. סכום זה לא הוכח, אולם לא ניתן לחלוק כי תאונה מסוג זה גורמת לעוגמת נפש והוצאות יתירות. בנסיבות העניין, משלא הובאו ראיות בדבר ההוצאות, אני פוסקת לתובע סכום מינימלי של 500 ₪ בראש נזק זה. כן ישלמו הנתבעים, אגרה כפי ששולמה, ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. משפט תעבורהרכבתאונת דרכיםתאונות (חתכים)איתות