בקשה בהמרצת פתיחה למתן פסק דין המצהיר כי הינו הבעלים היחיד של חנות ו/או עסק תכשיטים זהב "אלאמאם" ושירותי המרת מטבע, המנוהל בחנות המצויה ברח' 300 מס' 80 בכפר יפיע 16955 (להלן: "החנות") וכי למשיב מס' 2/החייב אין כל זכות בחנות. 2. בד בבד, עתר המבקש לביטול העיקול על תכולת החנות או לחילופין לעיכוב ביצוע עיקול מיטלטלין שהוטל על תכולת החנות, במסגרת תיק הוצל"פ מספר 10-05127-08-6 (להלן: "תיק ההוצל"פ") בו מנהלת המשיבה 1 הליכי גבייה כנגד החייב/המשיב 2 (להלן: "החייב" ו/או "המשיב 2"). רקע עובדתי והליכים קודמים: 3. המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") פתחה כנגד החייב בהליכי הוצל"פ לביצוע פסק דין שניתן ביום 26.12.99 בבית המשפט המחוזי (סומן נ/10), בגין חוב בסך 2,847,072.78 ש"ח, נכון ליום 10.5.12. המבקש הינו בנו של החייב, והוא, לטענתו, בעל החנות מאז הקמתה בשנת 2004. המשיבה פעלה במסגרת תיק ההוצל"פ לעיקול ברישום על תכולת החנות, כשלטענתה החייב הוא בעל הזכויות בחנות. 4. ביום 24.5.12 פנה המבקש במסגרת תיק ההוצל"פ בבקשה לעיכוב ביצוע הליכי העיקול, ולחילופין, עתר למתן שהות של מספר ימים לצורך המצאת מסמכים ואישורים להוכחת בעלותו הבלעדית בחנות ובעסק התכשיטים, אך בקשתו נדחתה בהחלטת כב' הרשמת מירי ברטהולץ, מיום 28.5.12. 5. ביום 31.5.12 ניתנה החלטתה של כב' הרשמת מירי ברטהולץ המורה על הטלת עיקול ברישום על המיטלטלין שבחנות. בעקבות החלטה זו פתח המבקש בהליך שבפניי. ביום 4.6.12 הוריתי על עיכוב זמני של הליכי הגביה כנגד החנות במסגרת תיק ההוצל"פ, עד למתן החלטה אחרת, ובכפוף לכך שהמבקש יפקיד סך של 3,000 ₪ בקופת בית המשפט. לאחר דיון במעמד הצדדים הותרתי את החלטת העיכוב על כנה, בכפוף להפקדת ערבות עצמית, ערבות צד ג' והפקדת עירבון או ערבות בנקאית בסך 50,000 ₪. 6. לאחר שמיעת העדים, הורתי על הגשת סיכומי טענות הצדדים בכתב, כאשר מאחר והמבקש והמשיבה הגישו סיכומי טענות במסגרת הליך הביניים, אפשרתי להם להגיש סיכומים משלימים קצרים. הסדר דיוני: 7. בפתח ישיבת ההוכחות מ- 12.6.13, הודיעו הצדדים על הסכמתם כי תצהירי העדות הראשית שהוגשו במסגרת ההליך העיקרי והבקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ יהוו עדות ראשית, החקירות הנגדיות שהתנהלו בהליכי הביניים יהוו חלק מהעדויות בהליך העיקרי, והראיות שהוגשו שם יהוו חלק מהראיות כאן. ואילו חקירת המצהירים ביום שמיעת ההוכחות תהא רק לצורך השלמת החקירה הנגדית שהיתה במסגרת הליך הביניים (ר' עמ' 4 לפרוטוקול הדיון, מ- 12.6.13). עיקר טענות המבקש: 8.א. המבקש הינו הבעלים היחיד של החנות ועסק התכשיטים המנוהל בה, ולחייב אין כל זכויות בחנות או כל קשר לחנות, למעט היותו עובד שכיר לשעבר בחנות. כל המסמכים הרשמיים שהופקו מאז פתיחת החנות בשנת 2004 מעידים על היות המבקש בעלים של החנות, לרבות הסכם שכירות משנת 2004, אישור רשויות המס משנת 2004, רישיון לנותן שירות מטבע משנת 2007, ופרסומים של החנות בשנת 2007 בהם צוין כי המבקש הוא בעל החנות. משכך, ביצוע העיקול בחנות יפגע במבקש פגיעה ממשית ויסב לו נזק בלתי הפיך, לרבות פגיעה במוניטין שלו. ב. נטל השכנוע להוכיח כי המיטלטלין שבחנות שייכים לחייב מוטל על שכמי המשיבה, ומדובר בנטל כבד הדומה לזה הנדרש לשם הרמת מסך התאגדות חברה. ג. העסק נפתח בשנת 2004 על שם המבקש, בעוד שתיק ההוצל"פ נפתח כנגד החייב רק בשנת 2008, כך שבעת פתיחת התיק טרם נקטה המשיבה בהליכי הוצל"פ ומשום כך, אין ממש בטענתה כי רישום העסק על שמו של המבקש נועד להבריח נכסי החייב, כאשר עוד לא נפתחו כל הליכים כנגד החייב בעת פתיחת העסק, ומשלא הוכח כי החייב היה חב כספים בשנה בה נפתח העסק. עיקר טענות המשיבה: 9.א. כנגד החייב עומד פסק דין חלוט משנת 1999 המחייב אותו לשלם לה סך של כ- 3,000,000 ₪, אולם עד ליום זה לא שולם כל סכום בגין החוב הנ"ל. החייב עסק כל חייו בעסקי התכשיטים והינו בעל ידע וניסיון בתחום, ולאחר שיצא מהמאסר פתח חנות תכשיטים אותה רשם, למראית עין, על שם בנו הקטין, אז רק בן 17, על מנת להבריח נכסיו מהנושים. אף הוצאת תלושי שכר על סך 1,400 ₪ על שם החייב, והצגת החייב כמי שעובד בעסק במשרה חלקית נעשו באופן פיקטיבי, על מנת להתחמק מנושיו. ב. גרסת המבקש כי השקעתו בהקמת העסק נעשתה מכספים שקיבל מאת סבתו, נטענה ללא כל ביסוס ראייתי, דבר הפועל לחובתו. ג. החייב הינו בעל סמכויות ניהוליות, לרבות קניה, מכירה, מתן הנחות ללקוחות וכד' והציג עצמו בפני חוקר מטעם המשיבה כבעל העסק. החייב נוכח בעסק משעת פתיחתו ועד סגירתו, כפי העולה מתשובתו לחקירת החוקר מטעם המשיבה. המבקש לא ידע לאמוד את שווי הסחורה שבעסק, ואילו החייב ידע מהי כמות התכשיטים שבעסק ומהו שוויה. עובדות אלה יש בהן ללמד על היות החייב הבעלים האמיתי של העסק. דיון והכרעה: 10. תיק ההוצל"פ נפתח לביצוע פסק דין שניתן כנגד החייב ולטובת המשיבה בשנת 1999. פסק הדין הוגש על ידי המשיבה לביצוע בלשכת ההוצל"פ בשנת 2008. החנות עליה הוטל עיקול ברישום, הוקמה בשנת 2004, כפי העולה, בין היתר, מתעודת עוסק מורשה שצירף המבקש לתביעתו, והיא על שם המבקש. 11. המשיבה סומכת גרסתה כי רישום העסק ע"ש המבקש הינו פיקטיבי, על שלושה טיעונים עיקריים: האחד - החייב הינו בעל ידע וניסיון מקצועי בתחום התכשיטנות, כאשר מאידך, המבקש שפתח את עסק התכשיטים בגיל 17 בלבד חסר ניסיון כלשהו בתחום זה. גילו הצעיר של המבקש במועד פתיחת העסק, בטרם מלאו לו 18 שנים, ללא כל ניסיון בתחום התכשיטנות, והעובדה שגרסת המבקש כי ההשקעה הראשונית בעסק נעשתה מכספים שהורישה לו סבתו, נטענה ללא כל ביסוס ראייתי, מחזקים את המסקנה כי רישום העסק על-שם המבקש הינו פיקטיבי, ונעשה לשם הברחת נכסי החייב. השני - החייב נוכח בעסק משך שעות רבות ביום, יותר ממספר השעות בהן נוכח המבקש, כפי העולה מתשובת החייב לחוקר מטעם המשיבה. החייב הינו בעל סמכויות ניהוליות, לרבות קניה, מכירה, מתן הנחות ללקוחות וכד', והציג עצמו בפני חוקר המשיבה כבעל העסק. לכן החייב אינו עובד שכיר במשרה חלקית בעסק, כפי שמנסה לצייר המבקש באמצעות תלושי שכר פיקטיביים, אלא הבעלים ומנהל העסק. השלישי - המבקש לא ידע לאמוד את שווי הסחורה שבעסק, ואילו החייב ידע מהי כמות התכשיטים שבעסק ומהו שוויה, עובדה שיש בה לתמוך בטענת המשיבה כי החייב הוא בעל העסק. נטל ההוכחה 12. בקליפת אגוז, המשיבה טוענת כי הרישום של העסק על שמו של המבקש אינו משקף נכונה את המציאות, והוא נעשה למראית עין, ואילו הבעלות האמיתית בעסק היא של החייב. סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ") מכיר בכך שבמהלך עיקול ותפיסת מיטלטלין עשוי צד שלישי לטעון לזכותו בנכס. לכן קבע המחוקק כי תרופתו של הצד השלישי היא לפנות בעתירה לבית המשפט המוסמך וכך פעל המבקש בענייננו. זכותו של צד שלישי בנכס המעוקל היא לרוב שאלה שבעובדה, אך שאלה זו מעוררת גם מספר סוגיות שבדין המהותי ובדיני הראיות, עליהם אעמוד בקצרה להלן. 13. נטל ההוכחה והשכנוע, עת עסקינן בעיקול מיטלטלין כאמור בסעיף 28 לחוק ההוצל"פ והסעיף המקביל לו - סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ לגבי עיקול מקרקעין, מוטל על הנושה הטוען כנגד רישום הבעלות במיטלטלין ולהברחת נכסים, ובמקרה דנן על המשיבה. זאת בפרט כאשר הבעלות מגובה ברישום במסמכים רשמיים, כדוגמת תעודת עוסק מורשה. כבר נקבע בפסיקה, כי נטל זה הינו נטל כבד, בדומה לנטל הנדרש בטענה כנגד רישום במקרקעין, כך שהמבקש לסתור ראיה חותכת של רישום הבעלות, צריך להוכיח בראיות ממשיות ולשכנע בצדקת טיעוניו. (ראו ע"א 1680/03 חנה לוי ואח' נ' אלי ברקול ואח', מיום 2.8.04). ברי, שבית המשפט יידרש לכך בהקפדה יתרה, שהרי מדובר בהוצאת נכס מידי בעליו הרשום, תוך פגיעה אפשרית בזכות הקניין. להלן אבחן האם עלה בידי המשיבה, שנטל ההוכחה רובץ לפתחה, להוכיח את טיעוניה לעיל. ניסיון החייב בתחום התכשיטנות אל מול היעדר ניסיונו של המבקש, גילו הצעיר במועד הקמת העסק: 14. מעדותו של החייב, אכן ניתן ללמוד כי הוא בעל ניסיון וידע של כ- 30 שנים בתחום התכשיטים, תחום בו עבד בעברו - 10 שנים כשכיר ו- 7 שנים כבעל עסק עצמאי בשוק נצרת (ראו עדותו מיום 12.6.12, עמ' 16, ש' 17-23). מאידך, עולה מעדותו של המבקש כי במועד הקמת העסק כלל לא היה לו ניסיון וידע בתחום התכשיטנות ומעולם לא עבד בתחום זה (ראו עדותו מיום 12.6.13, עמ' 6 ש' 5-7). המבקש אישר כי בהחליטו להקים עסק דווקא בתחום זה, על אף היעדר ניסיונו בתחום, סמך על ניסיונו המקצועי של אביו - החייב, אשר היה מחוסר עבודה באותם ימים, ולכן יכול לשמש לו לעזר (שם, עמ' 6 ש' 8-10). אינני רואה בעובדה זו כל פסול, או חוסר היגיון, הפועל לחובת המבקש. מעורבות החייב בניהול החנות: 15. החייב מסר הן בתצהירו והן פעמים מספר בעדותו כי אינו בעל העסק וכי העסק הוא של המבקש (ראו 11.7.12, עמ' 16 ש' 24-25 - "אני לא בעל הבית", בעמ' 17 ש' 14-15 - "זה לא העסק שלי" ובעמ' 20 ש' 13- "העסק הוא של בני"). החייב מסר עוד כי הקשר עם סוכני התכשיטים נעשה על ידי המבקש ולא ישירות עימו (עמ' 17 ש' 28-30). המבקש מסר, הן בתצהירו והן בעדותו בבית המשפט, כי העסק הוקם על ידו בשנת 2004 והינו בבעלותו (11.7.2012, עמ' 9 ש' 7-9). בעדותו מיום 11.7.12 מסר המבקש, כי "רוב העבודה שם זה תיקונים, שזה אני מתקן. אבא בתחילה כשהחל לעבוד בעסק לימד אותי לתקן זהב". לדבריו, אביו לא מתקן מאחר ו"הוא זקן. הוא בקושי רואה. הוא לא יכול לקרוא אפילו" (עמ' 14 ש' 12-15). המבקש מאשר בחקירתו כי מיום הקמת העסק עבדו בו הוא והחייב (11.7.12, עמ' 10 ש' 1-2), וכי החייב החל לעבוד אצלו בעסק בשנת 2004. (12.6.13, עמ' 9 ש' 14, ועמ' 10 ש' 16-17)): "ש. אתה אומר שתקופת ההעסקה של אבא שלך היתה משנת 2004 עד שנת 2009 עד שהסתכסכת עם אבא שלך, נכון? ואז פיטרת אותו לכמה חודשים וחזר. ת. כן, עד היום הוא עובד אצלי". (12.6.13, עמ' 8 ש' 1-3). המשיבה הצהירה בסעיף 6 לתצהירה כי היא יודעת שהחייב הוא הבעלים של חנות התכשיטים. עם זאת, בחקירתה, עת נשאלה ממתי היא יודעת על כך, היא השיבה - "מזמן אני יודעת שמאז שהשתחרר מהכלא פתח מקום עסק תכשיטים. אני יודעת שזמן מה לאחר שהשתחרר מהכלא הוא פתח את העסק. כולם דיברו על זה. אני אף פעם לא ראיתי, אבל דיברו על זה שעאטף עטיה פתח עסק תכשיטים". (12.6.13, עמ' 12 ש' 14-18) ובהמשך: "את עצמך ביקרת פעם בחנות, ניסית ללכת לשם ולבדוק באם עאטף באמת הוא הבעלים של החנות? ת. לא, אף פעם לא הגעתי לשם ולא התקרבתי לשם. ש. כלומר, הידיעה שלך היא רק מאנשים שסיפרו לך? ת. נכון. אני שומעת זאת גם מהסוחרים כי אני בעסקי התכשיטים". (שם, עמ' 12 ש' 31-32 עד עמ' 13 ש' 1-3). הגם שלא נשמעה התנגדות לעדות זו בהיותה עדות שמיעה, עדיין בבחינת משקלה של הראיה, סבורני כי אין די בה להוכיח טענות המשיבה בנושא הבעלות בחנות. 16. מן העדויות שהובאו לעיל, ניתן ללמוד, כי אכן לחייב ניסיון וידע בתחום התכשיטים, בהיותו עובד שכיר ובעל עסק תכשיטים בעברו. עם זאת, אינני סבור כי עובדה זו לבדה יש בה להעיד כי העסק, הרשום על שמו של המבקש מיום הקמתו, הינו בבעלות החייב. כך גם באשר להיעדר ניסיונו של המבקש בתחום התכשיטים, והעובדה שבחר דווקא בתחום זה, שהרי דבר לגיטימי הוא, כי בן יבקש להמשיך דרכו של אביו בתחום עיסוקו, תוך שאביו "מוריש" לו את ניסיונו וידיעותיו בתחום. הטענה בדבר אי-הבאת ראיות באשר למקורות ההשקעה בהקמת החנות: 17. המבקש נחקר אודות ההשקעה הראשונית בעסק בסך של 100,000 ₪ לערך, ומסר כי מדובר בכספים וזהב במשקל שני קילוגרם, שנתנה לו סבתו. המבקש לא ידע להשיב מדוע עובדות אלה לא צוינו בתצהירו ומדוע לא צירף תצהיר של סבתו בעניין המימון, הגם שטען, כי "יש תצהיר אצל עורך הדין לפני שהיא נפטרה ב- 2007. בתחילת 2007, כל מה שהיה לה היא נתנה לי. היא כתבה שם". התצהיר המדובר לא הוגש על ידי המבקש לתיק בית המשפט, עובדה הפועלת לחובת המבקש, כפי טענת המשיבה. עם זאת, אין די בכך להטות את הכף לטובת המשיבה להוכחת הרישום הפיקטיבי של העסק. לא כך היו פני הדברים, אם היתה בידי המשיבה ראיה פוזיטיבית סותרת המלמדת כי החייב הוא שהשקיע את הכספים בהקמת העסק, ויתכן והיה בראיה שכזו להטות את הכף. החייב נחקר גם הוא אודות מקור המימון להשקעה בפתיחת העסק על ידי המבקש, ומסר: "ש. אתה יכול לספר לנו מאיפה הבן שלך הביא את הכסף לממן את פתיחת העסק הזה? ת. אני יודע שאמא שלי היתה חולת דיאליזה, היא שגידלה אותו, והוא לן אצלה ודאג לה והיא היתה נותנת לו תמיד דמי כיס וכאשר אני נכנסתי לכלא היא טיפלה בו. מה שאני חושב שהוא קיבל את הכסף מסבתא שלו". (11.7.12, עמ' 18 ש' 19-22). 18. מעבר לאמור, לתיק בית המשפט הוגשו מסמכים רשמיים שיש בהם להעיד, לכאורה, כי העסק הינו בבעלות המבקש: תעודת עוסק מורשה משנת 2004, אישור רשויות המס משנת 2004, רישיון לנותן שירות מטבע משנת 2007, כולם ע"ש המבקש, וכן פרסומים של החנות במגזין "אשראקה" מחודש יוני 2007, בהם צוין כי המבקש הוא בעל החנות, וחשבוניות שהופקו על שם המבקש עבור תשלום דמי שכירות לבעל החנות - יוסף מרג'יה (חשבוניות מספר 286,106 ו- 476) (סומנו ת/1-ת/6). תפקידו, נוכחותו וסמכויותיו של החייב בעסק: 19. החייב אישר בעדותו כי כשהוא נמצא בחנות הוא מתנהג כבעל עסק, הוא בעל סמכות להחליט, למכור, לאור ניסיונו לאורך 35 שנה בתחום התכשיטים (11.7.12, עמ' 18 ש' 9-11). בהמשך הגדיר את תפקידו בעסק כך: "אני דואג לשמור על העסק שלו, דואג שלא ייכנסו גנבים, דואג שלא יהרגו אותו. על זה אני שומר". החייב אישר כי המבקש נתן לו גם סמכויות ניהוליות בעסק, לרבות לקנות, למכור ולתמחר (12.6.13, עמ' 17 ש' 2-6). עוד אישר כי מאז החל לעבוד בעסק בשנת 2004 ועד היום הוא עובד באותה מתכונת ואותן מספר שעות וכי כל הזמן מקבל את אותו שכר. לדבריו, הוא עובד כ - 3-4 שעות ביום. (11.7.12, עמ' 10 ש' 21-24. ראו גם עמ' 17 ש' 10-11). המבקש הגדיר את תפקידו של אביו - החייב בעסק כ"מוכר בחנות". לגבי סמכויותיו של החייב בעסק, מסר המבקש: "ש. הוא מחליט בכל הנוגע לעסק, מי מוכר, מי קונה, איך הוא עושה? ת. במכירות הוא מחליט אבל בקניה לא. ש. הוא עושה הנחות? ת. כן, בהוראות שלי. ש. יש לו שיקול דעת מלא או שהוא יכול למכור על דעתו?" ת. כן. הוא בעל מקצוע. הוא עבד בעבר בערך 20 שנה בתחום התכשיטים". (11.7.12, עמ' 10 ש' 25-30). המבקש נשאל בעדותו לגבי מספר שעות עבודתו של החייב ביום בעסק והשיב: "ש. האם אתה מאשר כי רוב העבודה שלך אתה מרכז דווקא במחשבים יותר מאשר בתכשיטנות, נכון? מי ששומר לך על העסק ועובד בעסק זה אמא ואבא שלך. ת. לא, אני נמצא בתכשיטים, היתה לי עובדת כל הזמן בחנות המחשבים והייתי עושה את התיקונים בלילה. כמעט כל הזמן, אני עושה שירות במחשבים, ואם יש קריאה אני יוצא לקריאה וחוזר, אני כל הזמן נמצא כמעט" (12.6.13, עמ' 6 ש' 29-32 עד עמ' 7 ש' 1-3, ראו גם תשובתו בישיבת יום 11.7.12, עמ' 10 ש' 21-24). לגבי שעות העבודה של הוריו בעסק השיב כי הם עובדים כשלוש שעות בכל יום, בשעות לא קבועות, עבורן הוא משלם לחייב 1,400 ₪ לחודש (12.6.13, עמ' 10 ש' 1-15). ובעדותו מיום 11.7.12 פירט המבקש: "ש. אתה יושב כל היום בעסק? ת. לא. ש. כמה שעות עבודה יש לך ביום? מי פותח את העסק כל יום? ת. לפעמים אני, לפעמים אמא ולפעמים אבא". ש. מדובר בעסק משפחתי? ת. זה עסק של זהב. אתה רוצה שאביא מישהו שאינני מכיר להעסיק אותו? ש. כמה אתה משלם לאבא שלך? או שהוא שותף איתך בעסק? ת. 1,400 ₪ בחודש. מדובר על 3 שעות ביום. בחודש האחרון עיקלתי לו את התשלום". (11.7.12, עמ' 12 ש' 17-24). לתיק בית המשפט הוגשו שלושה תלושים של החייב כעובד העסק (נ/4-נ/6) כאשר אחד מציין כי החייב החל עבודתו ב- 1.1.07 והשני באוגוסט 2009. עת נשאל על כך המבקש הוא השיב "אני לא רואה חשבון". (שם, ש' 9-11). החייב העיד כי מאז שהתחיל לעבוד בעסק בשנת 2004 קיבל מאת המבקש תלושי שכר, מלבד שתי תקופות של מספר חודשים בהן הפסיק לעבוד וחתם אבטלה. (תלושי השכר לשנים 2004-2005 לא הוגשו לתיק בית המשפט). החייב מסר בעדותו לעניין שעות נוכחותו בחנות כי "בעסק נמצאים כל יום אני, המבקש ואשתי. אנחנו פותחים ב- 10:00. אחרי שאני יושב בעסק זמן קצר, אני הולך להתפלל במסגד. אני מגיע למסגד שעה שעה וחצי לפני שעת התפילה ואני חוזר בסביבות השעה 13:00 וסוגרים את העסק. בשעה 15:30 פותחים מחדש עד השעה 18:30". (12.6.13, עמ' 14 ש' 18-21). המבקש עומת עם הצהרת החייב לפיה הוא משמש כשומר בעסק, והשיב: "ת. תשמע. אמרתי בדיון הקודם וחוזר על זה, אני מרשה לו לעשות הכל כדי למכור. ש. לרבות להציג עצמו כבעל העסק? ת. הוא לא מציג. קראתי את התמליל וראיתי את הדיסק". (12.6.13, עמ' 7 ש' 4-7). ובהמשך - "הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה. הוא עובד אצלי ואיפה שאני שם אותו, הוא עובד". (עמ' 11 ש' 12-14). 20. בעדותו עומת המבקש עם טענת המשיבה לפיה רישומו כבעל העסק הינו פיקטיבי כדי להגן על אביו - החייב: "ש. מה תאמר אם אגיד לך כי כל המהלך הזה, כל פתיחת העסק על שמך זה הליך פיקטיבי כאשר העסק הוא של אביך, וכבן 17 אתה לא יכול לפתוח תיק במס הכנסה או מע"מ. אבא שלך עשה את כל המהלכים כי שמך נקי ואין לך חובות ולא כלום. אמר סך הכל יש חובשל מיליון וחצי, חוב שהסכמתי לו, משנת 99, ולאחר מכן יש עוד פסק-דין, פסקי דין שאביך בחלק מהם הסכים כי ישולם לאדון עודה (ביטאר) סך של 1,248,961 ₪, כאשר (ואני מפנה לעמ' 16 לפסק-הדין), הצדדים הסכימו לסכום הזה. ... ת. החשבון בנק של העסק פתוח מ- 2004, לפני פתיחת העסק. היה לי חשבון מלפני. הפכתי אותו לחשבון עסקי בעת שפתחתי את העסק וגם כל הדפים של העסק במס הכנסה ומע"מ פתוחים מ- 2004. אתה טענת שבן 17 לא יכול לפתוח. מה אני יכול לענות?" (11.7.12, עמ' 13 ש' 23-30 עד עמ' 14 ש' 1-3) 21. המשיבה מבקשת לסמוך טענתה בעיקר על תשובות החייב לחוקר שנשלח על ידה לחנות (התקליטור והתמליל של החוקר סומנו - נ/2 ו- נ/8, בהתאמה). לדידה, ניתן להבין מתשובת החייב לשאלות החוקר כי הוא נוכח בחנות משעת הפתיחה ועד שעת הסגירה של העסק. בעדותו עומת החייב עם הסתירה בין הצהרתו כי הוא עובד בחנות כ- 3-4 שעות ביום לבין תשובתו זו לחוקר, והסביר: "לא נכון. אני עובד, בא בבוקר, יושב חצי שעה, הולך החוצה, נכנס לתוך החנות, קורא בקוראן, הולך למסגד לתפילה וחוזר. כשצריכים אותי מתקשרים אלי ואני מגיע" (11.7.12, עמ' 19 ש' 20-24). 22. ניתן להסיק, ואף מסקנה זו מתיישבת יותר עם ההיגיון הסביר, כי כוונתו של החייב בתשובתו זו לחוקר היתה הגדרת שעות הפתיחה של החנות משעה 10:00 בבוקר ועד השעה 19:00 בערב. תשובתו הנ"ל אף עולה בקנה אחד עם עדותו, כי הוא נוהג להגיע לעסק בשעה 10:00, ללכת לתפילה במסגד, לשוב לעסק לקראת השעה 13:00 בצהריים לסגירה ומגיע שוב בשעה 15:30 (שעת הפתיחה) עד השעה 18:30. תיאור זה של שעות נוכחותו, לסירוגין, בעסק בתצהירו ועדותו של החייב לא נסתרה, ובחישוב בלתי מדויק, מגיעות שעות נוכחותו בעסק לכדי שלוש - ארבע שעות ביום. גם לגבי טענת המשיבה כי מספר הטלפון של החייב מופיע על גבי כרטיס העסק, השיב החייב כי אין מדובר במספר הטלפון שלו אלא המספר "של העסק, של החנות. לא שלי" (11.7.12, עמ' 20 ש' 6). עובדה זו אומתה בהצגת כרטיס הביקור של העסק במהלך עדותו של החייב, שנקב במספר הטלפון של העסק, הוא המספר המופיע על גבי כרטיס הביקור. אשר לסמכויות החייב בעסק, הרי שמתן סמכויות של תמחור, מכירה, מיקוח, קניה נראית לי לגיטימית - הן לאור העובדה שמדובר בבן משפחה קרוב, עליו סומך המבקש, והן לאור ידיעתו וניסיונו של החייב בתחום התכשיטים. בהקשר זה אומר, כי אף אם נכונה טענת המשיבה כי החייב הציג עצמו כבעלים של העסק בפני החוקר, אין בכך כדי לגרוע מן העובדה שהמבקש הוא בעליו האמיתי הרשום של העסק. אי יכולת המבקש לאמוד את שווי הסחורה שבעסק למול ידיעתו של החייב: 23. בעדותו נשאל המבקש לגבי מלאי התכשיטים בעסק ושוויים: "ש. כמה תכשיטים יש היום במאזן השנתי של 2011? בספירת מלאי. ת. בערך 4 קילו. ש. האם אתה מאשר כי ערך הקילו שהוא עשוי ומלוטש ועשוי בצורה יפה, בצורת תכשיט, הוא הרבה יותר גבוה מערך זהב גולמי? ת. כן. ש. מה ערך התכשיטים שיש לכם בעסק? בהתאם למאזן או לדוח שהגשתם. ת. בערך 250,000 ₪? ש. האם אתה מאשר כי קילו זהב עולה כ- 55,000$? ת. לא, פחות קצת, 52,000$. ש. 52,000$ כפול 4 זה יותר מ- 200,000$. אז איך אתה אומר שכל ערך המלאי שלכם המעובד הוא רק 250,000 ₪. ת. נראה לי שאתה לא מבין בתכשיטים. זה 52,000$, הזהב ה- 24 קראט. המלאי שלנו רובו 14 קראט. 14 קראט זה 585% מ- 1000. זה לא זהב 24 קראט. זה כמעט , כל קילו שווה כמו חצי קילו זהב 24 קראט. ש. זה 60%. ת. וגם עוד נקודה, כשהתחלתי בעסק בשנת 2004 היה הקילו בזול, היה האונסה 32 גרם. היה בערך 400$. היום 1,600$ בערך. ש. היום יש לך 4 קילו שהם כולם 14 קראט? ת. רובם. ש. אם אני עושה חשבון פשוט, 52,000$ כפול 0,585, יוצא לי פה משהו כמו 34,000$. תכפיל אותם ב- 4 קילו, יוצא לך בערך 140,000$. למה אתה בא ואומר שיש לך ס"כ מלאי של 250,000 ₪, כאשר הוא עומד על 600,000 ₪. למה אתה משקר? ת. זה בקטע על המלאי, זה נחשב מול רואה חשבון איך שקניתי את הזהב, לא איך שהמצב כיום. (11.7.12, עמ' 11 ש' 24-31 עד עמ' 12 ש' 1-16). בחקירתו השיב החייב: "ש. האם אתה יכול להגיד לנו כמה סחורה בתוך העסק? ת. פחות או יותר כן. בין 3-4 קילו. ש. האם אתה מאשר שיש לכם את כל סוגי התכשיטים, בתור עסק שמוכר תכשיטים. ת. את הרוב. ש. מכל המידות, בכל הרמות, מבחינת גם קראטים, יש אנשים שרוצים לקנות 14 קראט, יש כאלה שרוצים 18 קראט, 21 קראט, יש אנשים שרוצים יהלומים. האם אתה מאשר שיש לכם מכל הסוגים האלה? ת. יש לנו זהב 14 קראט, 18 קראט, 21 קראט. אם יש דברים שאין לנו בעסק, אנשים מזמינים בהזמנה מיוחדת, יש לנו מעט יהלומים שהביא אותם סוכן כדי שנמכור לו אותם על בסיס אחוזים וזה כדי לגוון בעסק. ש. מה השווי שלהם? ת. אני לא יודע מה השווי. הוא נוקב את המחיר ואנחנו מנסים למכור באותו מחיר". (11.7.12, עמ' 17 ש' 16-27). ובהמשך, נשאל החייב: "ש. אתה לא יודע מה הערך של כולם? ת. לא יודע. ש. אתה יודע ערך של כל אחד? ת. על כל תכשיט כתוב כמה הוא עולה." (11.7.12, עמ' 18 ש' 15-18). בדו"ח ספירת מלאי לשנת 2011 נרשם על ידי המבקש כך: 2,653 ק"ג זהב 14 קראט 645 גרם 18 קראט, 1,036.4 ק"ג 21 קראט. 24. לכאורה, עולה סתירה בין תשובתו של המבקש לעניין שווי הסחורה בעסק נכון להיום, שהוערך על ידו בכ- 250,000 ₪, לבין השווי המתקבל לאור עדותו כי עלות ק"ג זהב 14 קראט היא 30,420$ (52,000$ שווי ק"ג זהב 24 קראט X 0.585), במכפלת סכום זה ב- 4 קילו זהב, מסתכם שווי הסחורה בכ- 400,000 ₪ לערך. עם זאת, המבקש ידע להסביר את מהות הסתירה בין הסכומים ומסר כי הסכום שהעריך של כ- 250,000 ₪ זה עלות המלאי כפי שרכש אותו ולא עלותו של הזהב כיום. אף אם אין בנימוק זה הסבר ממשי לפער בין הסכומים (שיתכן ונובע מהדיווח של המבקש לרואה החשבון), עדיין אינני מוצא בסטייה מינורית זו של הערכת שווי הסחורה שבחנות כדי להוכיח טענות המשיבה, כי המבקש לא ידע לאמוד את כמות הסחורה ושוויה בעסק. המבקש ידע להשיב כי כיום יש בעסק כ- 4 קילוגרם זהב מסוגים שונים, רובו מסוג 14 קראט, תשובה העולה בקנה אחד עם תשובת החייב בחקירתו ועם הרשום בדו"ח ספירת המלאי לשנת 2011. לא מצאתי כי הסתירה הנטענת לגבי הערכת שווי הסחורה בעסק, יש בה להועיל למשיבה לשם הוכחת הרישום הפיקטיבי והברחת נכסי החייב. מסקנות וסוף דבר: 25. "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", ובמקרה כאן, הובאו בפניי ראיות שיש בהן לתמוך דווקא בגרסת המבקש כי מיום הקמת העסק בשנת 2004 נרשם העסק על שמו במסמכים רשמיים שונים. מסמכים אלו אותנטיים ולא הובאו ראיות שהיה בהן כדי לסתור את הרישום. לאור המקובץ, סבורני כי נטל ההוכחה לא הורם. אודה, נותרו בלבי ספקות רבים באשר לאמינות גרסתם של המבקש והחייב. הנסתר רב על הנגלה באשר למערכת היחסים בין הנפשות הפועלות, יכולתו הכלכלית של המבקש להקמת העסק בגיל כה צעיר, ועוד כיוצא באלה. אלא שהזמן שחלף מאז הקים המבקש את העסק בשנת 2004, ונרשם על שמו במסמכים רשמיים ופורמאליים, ועד לנקיטת צעדים לגביית חוב החייב בהליכי הוצל"פ בשנת 2008, כאשר אזהרה נשלחה לחייב אודות אותם הליכים רק בשנת 2010, ושאר ראיות שהובאו לעיל, וכן בהתחשב בנטל הוכחה הכבד הרובץ על המשיבה דווקא, כל אלה הטו את הכף לטובת המבקש, ולחובת המשיבה. אכן הנטל שהוטל על שכמי המשיבה כבד הוא, ו"הטלת נטל כבד מדי תסכל את האינטרס של יעילות הגביה. אין להביט בחוסר אונים בחייבים המוצאים דרכים מתוחכמות להתחמק מחיוביהם. לנושים עומדת זכות וגם אותה יש לכבד" (ה"פ 1823/92 בנק דיסקונט נ' סבג, פ"מ נו(3) 421),עמ' 432). עם דברים נכונים אלה אני מסכים, בכל הכבוד, אך עדיין נחוצה הרמתו של נטל השכנוע בכל מקרה לגופו. חוששני כי במקרה דנן לא נוצרה "המסה הקריטית" הנחוצה כדי להרים את הנטל. 26. לאור כל המקובץ לעיל, דין התביעה להתקבל. הנני קובע כי המבקש הוא הבעלים של תכולת חנות התכשיטים שברח' 300, מס' 80, בכפר יפיע. פועל יוצא, עיכוב הליכי ההוצאה לפועל יוותר על כנו. בנסיבות, אינני עושה צו להוצאות. המרצת פתיחהפסק דין הצהרתיתכשיטים