תביעת פיצויים על תקיפה מינית של אסיר בכלא לפניי תביעה שעניינה טענות לנזק גוף שנגרם לתובע עקב תקיפה מינית מצד הנתבע בהיותם בבית הסוהר. רקע כללי ותמצית טענות הצדדים - התובע, מר פלוני (להלן: "התובע"), יליד 1989, שהה במאסר בכלא השרון במועדים הרלבנטיים לתובענה, ביוני 2011, וזאת לאחר שהורשע ביום 19.9.2010 בעבירות של כניסה לישראל שלא כדין, התחזות, החזקת סכין למטרה לא כשרה, הכשלת שוטר ושיבוש מהלכי משפט - ונגזרו עליו 18 חודשי מאסר בפועל (במסגרת ת"פ (שלום ראשון לציון) 4457/07 מ"י נ' חדוש). התובע השתחרר מהכלא ביום 4.7.2011 לאחר שסיים לרצות את עונשו המתואר מעלה, אך נעצר ונאסר שוב כדלקמן: מאסר מיום 23.9.11 עד ליום 27.12.11 בגין עבירת שהייה בלתי חוקית בישראל, מאסר מיום 5.6.12 ועד ליום 26.11.12 בגין עבירות דומות - ונכון להיום התובע שוהה שוב במעצר עד תום ההליכים בגין עבירות לכאוריות של שב"ח והתפרצויות לדירות באזור תל-אביב, וזאת החל מיום 6.2.13. הנתבע, מר אלמוני (להלן: "הנתבע") יליד 1962, ריצה אף הוא במועדים הרלבנטיים עונש מאסר בכלא השרון, לאחר שנידון למאסר של 12 שנים בעקבות הרשעתו בתקיפה מינית ואינוס של קטינה, קרובת משפחה. כיום עדיין שוהה הנתבע במאסר. אין חולק כי במהלך חודש מרץ שנת 2011 התובע הועבר לכלא השרון וכי במחצית חודש מאי 2011 הוא שובץ להתגורר בתא אחד עם הנתבע ועם שניים אחרים (מר ראיד רמדאן ומר אלושה זאבוב, להלן: "רמדאן" ו-"אלושה"). לטענת התובע, ביום 3.6.11 בסמוך לשעה 11:00, הוא והנתבע שהו לבדם בתא ואז ביצע בו הנתבע שני מעשים מגונים (שאף עולים כדי אינוס לטענתו). על מנת להמעיט עד כמה שאפשר בתיאורים של המעשים עצמם, אומר רק בתמצית כי טענת התובע הינה כי בשלב הראשון הנתבע תפס אותו בלסתו, גרם בכך לפתיחת פיו וחיכך את איבר מינו בפיו של התובע. לאחר מכן, בשלב השני, נעמד התובע ליד דלת התא כשגבו מופנה אל הנתבע ואז ניגש הנתבע לתובע מאחור, הפשיל את מכנסיו והחדיר בכח את איבר מינו לפי הטבעת של התובע, עד שהגיע לפורקן (להלן: "האירוע"). מוסיף וטוען התובע כי כתוצאה מהאירוע נגרם לו כאב רב באזור פי הטבעת וכי הרופא שבדק אותו לאחר האירוע המליץ בין היתר לבצע בדיקות דם להימצאות נגיף ה-HIV (להלן: "הנגיף"), אך בדיקות שכאלו לא בוצעו בהתאם להמלצה. לאחר שחרורו מהמאסר שריצה בעת האירוע הוא נעצר שנית (כמתואר מעלה) ואז, ביום 23.10.11, בוצעה לו בדיקת דם והתגלה שהוא נשא חיובי של הנגיף. לגבי הנזקים הנטענים - התובע צירף חוות דעת של מומחה בתחום הנפשי, אשר קבע כי כתוצאה מהאירוע ומההדבקות בנגיף התובע נותר עם נכות בתחום הנפשי בשיעור של 25%. התובע מעריך את נזקיו המיוחדים לעבר בסך של כ-76,000 ₪ ודורש פיצוי לעתיד בגין הפסדי השתכרות בסך של כ-348,000 ₪, הוצאות בגין נסיעות, טיפולים ועזרת צד ג' לעתיד בסך של כ-150,000 ₪ ופיצוי לא ממוני בסך של 800,000 ₪. כלפי הנתבע - התובע טוען כי במעשיו הוא ביצע כנגדו עוולה של תקיפה, כמו גם כליאת שווא וכי פגע בפרטיותו ובאוטונומיה שלו. בהקשר זה מפנה התובע לכך שבעקבות האירוע הוגש כנגד הנתבע כתב אישום לביהמ"ש המחוזי מרכז (תפ"ח 655-07-11 מ"י נ' טלאל, להלן: "התיק הפלילי"), בו הורשע הנתבע במסגרת הסדר טיעון בעבירות של תקיפה סתם ומעשה מגונה בכח והוטל עליו עונש של מאסר בפועל בן 36 חודשים, מתוכם 18 חודשים באופן מצטבר למאסר אותו ריצה בעת מתן גזר הדין והיתרה באופן חופף (כמו גם מאסר על תנאי). התובע טוען כי פסק הדין המרשיע בתיק הפלילי (להלן: "פסק הדין בתיק הפלילי") מהווה ראיה לכאורה לגבי טענותיו באשר להתרחשות האירוע - בהתאם לסעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש]. הנתבע מכחיש את הטענות וטוען כי האירוע מעולם לא התרחש. עוד הוא טוען כי אינו יכול להיות קשור להידבקותו של התובע בנגיף כיון שהוא עצמו אינו נשא ואינו חולה. בנוסף, מוכחשות הטענות לגבי הנזק. כלפי הנתבעת מס' 2, מדינת ישראל (להלן: "המדינה") - טוען התובע כי היא אחראית להתרחשותו של האירוע כיוון שלא מנעה את שיבוצו של התובע יחד עם הנתבע באותו תא, למרות שהנתבע הינו עבריין מין מורשע ומסוכן וכי היה צריך להעריך את מסוכנותו טרם שובץ למגורים יחד עם אסירים אחרים שאינם עברייני מין, כגון התובע. עוד טוען התובע כי יש להשית על המדינה את האחריות בכל הנוגע לכך שלא בוצעו בדיקות לגבי קיומו של הנגיף לפני ששובץ התובע להתגורר יחד עם הנתבע באותו תא, כמו גם אחריות כללית לגבי תוצאות האירוע - לרבות ההדבקות בנגיף. המדינה מכחישה את טענות הרשלנות המופנות כלפיה ובמיוחד את הטענות הנוגעות לנסיבות ההדבקות בנגיף. לגבי הנזק - מוכחשות הטענות לגבי שיעורו ועוד נטען כי מצבו הנפשי של התובע היה בעייתי עוד הרבה לפני האירוע ולא הוכח כל נזק עקב האירוע. בנוסף, המדינה שלחה הודעה כלפי צד ג' כנגד הנתבע. מסכת הראיות - בפניי העידו התובע, הנתבע, ד"ר קונסטנטין זייצב (להלן: "ד"ר זייצב", אשר הכין חוו"ד רפואית לגבי התובע ביום 20.6.11, כשבועיים לאחר האירוע - נ/16); ורפ"ק אמל כיוף (להלן: "רפ"ק כיוף", קמ"ן כלא השרון במועדים הרלבנטיים, בעדות ראשית). כמו כן, הגישו הצדדים מסמכים רבים, לרבות: חוות הדעת של המומחה בתחום הנפשי מטעם התביעה, ד"ר פואד אלפארס (להלן: "מומחה התביעה"), המומחה בתחום הנפשי מטעם ההגנה, פרופ' מרק וייזר (להלן: "מומחה ההגנה") וזאת ללא חקירה נגדית של שני המומחים (בהסכמה הדדית), פרוטוקול של הדיון בתיק הפלילי מיום 11.12.2011 (לרבות חקירתו הארוכה של התובע), מסמכים מתיק האסיר של התובע ומתיק האסיר של הנתבע, נהלים של שב"ס, תכתובות, חוו"ד מז"פ ועוד. לגבי חלק מהמסמכים קיימת בקשה מטעם התובע לאפשר את הגשתם לאחר שהסתיימה ישיבת ההוכחות ואומר כבר כעת כי בנסיבות של תיק זה מצאתי להיעתר לבקשה ואתייחס למסמכים לגופם בהמשך. דיון והכרעה - לאחר ששקלתי את התשתית הראייתית ואת טענות הצדדים בסיכומיהם, עמדתי היא כי דין התביעה כנגד הנתבע להתקבל ודין התביעה כנגד המדינה להידחות, מחמת הנימוקים להלן. סוגית הדבקותו של התובע בנגיף ה-HIV - הגם שנושא זה היה עיקרי ומהותי בכתבי הטענות של הצדדים והגם שהוקדש לו חלק נכבד מהדיונים בישיבות קדם המשפט - אזי שבאמצע חקירתו הנגדית של התובע בישיבת ההוכחות, הודיע בא כוחו כי התובע חוזר בו מטענותיו בכל הנוגע לנגיף, לנסיבות ההידבקות, לכך שהנתבע הדביק את התובע, באשר לחובת ביצוע בדיקות מטעם המדינה וכו' (עמ' 19 לפרוטוקול). וכל זאת למה? שכן התברר במהלך הדיון שהנתבע בכלל אינו נושא את הנגיף (כפי שהוא טען בכתב הגנתו) ולכן לא יתכן שהוא היה זה שהדביק את התובע בנגיף. עוד התברר שהתובע ידע שכך הוא המצב - לפני הגשת התביעה - ואפנה למכתב שנשלח לבא כוחו של התובע ביום 12.1.2012 מאת ד"ר טישלר אורקין, קרפ"ר שב"ס (ת/4) ובו הוא מסביר שלתובע בוצעו שתי בדיקות לגילוי הנגיף והן חיוביות לצערנו (וכי הוא מטופל בהתאם), אך לנתבע בוצעו שלוש בדיקות (אחת לפני האירוע ושתיים אחרי האירוע) ושלושתן שליליות ולכן "התוקף לא היה הגורם להדבקת המותקף באיידס" (סוף עמ' 2 למכתב). לכן, כל המחלוקות לגבי סוגית הנגיף חדלו להיות רלבנטיות, ועם זאת עדיין יהא מקום לתת משקל לשלושה היבטים שקשורים לסוגיה. ראשית, למרות המכתב דלעיל מינואר 2012, בכתב התביעה שהוגש ביוני 2012, עדיין עלתה הטענה לפיה הנתבע הדביק את התובע; שנית, נדבך עיקרי של טענות התובע באשר לנזקיו סומך על כך שהוא נדבק במחלה וככל שסוגית המחלה "יורדת מהפרק" נשמט הבסיס תחת חלק דומיננטי מטענותיו לגבי הנזק ; ושלישית - אולי יש מקום לשאול את עצמנו כיצד התובע נדבק. נעבור עתה לדון בנושאים שיש צורך להכריע בהם. האם הוכחה התקיפה הנטענת? התובע חזר בעדותו על תיאור האירוע, כפי שתואר בכתב התביעה ובכתב האישום בתיק הפלילי. הנתבע הכחיש במהלך הדיון את הטענות וחזר וטען כי "לא היו דברים מעולם". לשיטתי, גרסת התובע, כפי שנשמעה בפני, כפי שנשמעה במהלך הדיון בתיק הפלילי וכפי שמשתקפת מהמסמכים הרלבנטיים - כוללת תמיהות ומעלה סימני שאלה. ייתכן ולו ההליך הפלילי היה מתנהל עד תום, אזי שאותן תמיהות היו מחייבות את המסקנה שהגרסה שלו לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר - ובהמ"ש היה מזכה את הנתבע, מחמת אותו ספק (ויש לראות כי הצדדים הגיעו להסדר טיעון באמצע חקירתו של התובע - ולא בכדי). אפנה להלן לחלק מאותם קשיים שמצאתי בגרסת התובע, כדלקמן: ראשית, לא הובהר די הצורך מדוע התובע לא צעק לעזרה אחרי החלק הראשון של האירוע וטרם התרחש החלק השני. יש לראות עוד כי בשלב מסוים טען התובע כי הוא לא צעק לעזרה כיון שחשש שהאסירים הנוספים או הסוהרים ידעו מה התרחש, וכלשונו - "לא יכולתי לצעוק כדי לא לעשות לעצמי פדיחות מאנשים שישמעו אותי" (עמ' 6 שורה 23 ושורה 26), ומנגד - למומחה מטעמו הסביר התובע כי "חשש לצעוק שמא התוקף יחנוק אותו או שיכה אותו קשה" (עמ' 4 שורה 6). בדומה, יש לראות כי לאחר החלק הראשון של האירוע, טוען התובע שהלך לשטוף את הפה ולאחר מכן התיישב על המיטה של אלושה - התחתונה מבין שתי המיטות במיטת הקומותיים אותה חלק התובע עם אלושה. כאשר הוא נשאל מדוע לא עלה למיטה שלו למעלה אחר השלב הראשון, על מנת להסתתר מפני הנתבע ולהגן על עצמו (עד שתגיע עזרה או שיכנס מישהו לחדר), השיב: "אבל בא לי לשבת למטה" (עמ' 16 שורה 4 ושורה 9). שנית, וצר לי שיש צורך להיכנס לפירוט בהקשר זה - אזי שהתובע העיד וחזר והעיד כי הנתבע ביצע חדירה בודדת בלבד בשלב השני של האירוע, בעוד התובע עומד למול הדלת של התא, עמידה זקופה בעודו מתנגד למעשה - ובכל זאת היתה חדירה מלאה וזרעו של הנתבע היה בתוך גופו (כך שהדביק אותו בנגיף - כך על פי הגרסה טרם חזר בו התובע מטענותיו בהקשר זה - עמ' 16 שורות 19-33). יתכן ויש קושי בתיאור הנ"ל. שלישית, אפנה לכך שבעמ' 2 לדוח של ד"ר זייצב הוא מציין שהתובע מסר לו שגם יומיים לפני האירוע בו עסקינן היה אירוע דומה ואף בו הנתבע החדיר את איבר מינו לפי הטבעת של התובע (סעיף 2). התובע נשאל לגבי נושא זה בחקירתו בתיק הפלילי וטען כי לא היה אירוע דומה יומיים עובר לאירוע בו עסקינן וכי הוא כנראה התכוון לכך שבאירוע שבו עסקינן היו שני שלבים (המגע בפה והמגע בפי-הטבעת) - עמ' 12 שורה 20. אלא שהסבר זה אינו מתיישב עם הדברים הברורים שכתב ד"ר זייצב, ואין לי כל סיבה להניח שד"ר זייצב יבדה טענה שכזו סתם כך. עוד יש לראות כי ד"ר זייצב אף כותב שהתובע מסר לו כי במהלך האירוע הרלבנטי, הנתבע נתן לו סטירות ("אם כי אין על גופו סימני חבלות"), אלא שטענה שכזו (לגבי הסטירות) לא הופיעה בכתב האישום או בכתב התביעה. לגבי סיכום ממצאיו של ד"ר זייצב, הרי שמסקנתו היתה שאין באזור פי הטבעת סימני חבלה טרייה - אך כי האירוע כפי שתיאר התובע לא בהכרח מותיר סימני חבלה ולכן המסקנה הסופית שבחוות דעתו היא כי "לא ניתן לשלול או לאשש את עיקרי התלונה" (עמ' 4 לחוות הדעת). אף בחקירתו בפניי חזר ואישר ד"ר זייצב כי בבדיקתו בזמן אמת לא יכול היה לאמת את הטענה בדבר החלק השני של האירוע או לשלול אותה (וזאת בזיקה לחוות הדעת שהכין (נ/16) ולמזכרים שרשמו השוטרים לגבי השיחות עמו (נ/17)). רביעית, התובע טען כי לאחר האירוע הנתבע נתן לו את מספר הטלפון של הבן שלו, על מנת שיתקשר אליו ויקבל ממנו כסף בתמורה לכך שלא יספר לאף אחד על התקיפה מצד הנתבע (עמ' 18 שורות 15-33). מנגד, בחקירה במשטרה מסר התובע כי הנתבע מסר לו את מספר הטלפון של הבן שלו עוד לפני האירוע (ולא ברור לשם מה). כשנשאל התובע מדוע סיפר במשטרה שהטלפון נמסר לפני האירוע, השיב: "אז אולי אני שכחתי אז, או עכשיו" (עמ' 18 שורה 20). אלו כמה דוגמאות לקשיים שקיימים לגבי תיאוריו של התובע, וכפי שאמרתי - יתכן וניהול ההליך הפלילי המלא היה מוביל לזיכוי, לרבות מחמת הספק. דא עקא, שעסקינן בתיק אזרחי ולא פלילי ונטל ההוכחה הרובץ על שכמו של התובע הוא בהתאם למאזן ההסתברויות האזרחי, ולא מעבר לכך. לטעמי, שקילת הראיות ועדויות מחייבת את המסקנה שהתובע עמד בנטל כאמור, למרות סימני השאלה ולמרות שעיקר עדותו הינה עדות יחידה בעל-פה של בעל דין. אפרט את עמדתי. ראשית, קיים במקרה זה פסק דין מרשיע, חלוט, שניתן בתיק הפלילי, אשר ממנו עולה שהאירוע אכן התרחש כפי שמתאר התובע. אפנה לכך שבמסגרת הסדר הטיעון נמחקו חלק מסעיפי האישום (האינוס) ושונו כמה מילים בפרק העובדות, אך העובדות שמפורטות בכתב האישום המתוקן ואשר בהן הודה הנתבע - מתייחסות במפורש לביצוע המעשה המגונה בפיו של התובע בשלב הראשון ובביצוע החדירה מאחור בשלב השני (וראו את סעיפים 1 עד 7 בפרק העובדות של כתב האישום המתוקן, מיום 11.12.2011). עסקינן בסיטואציה שעליה חל סעיף 42א לפקודת הראיות - משמע שהממצאים העובדתיים של פסק הדין המרשיע בתיק הפלילי מהווים ראיה לכאורה להתקיימות אותם ממצאים. ההודאה של הנתבע בעובדות שקולה לקביעת ממצאים עובדתיים בהקשר זה - ולכן, הם מהווים ראיה לכאורה גם בתיק זה. המסקנה מכך היא שעתה נטל הראיה להוכחת היפוכם של דברים עובר משכמו של התובע לשכמו של הנתבע (אשר אמור לפעול לפי הוראות סעיף 42ג לפקודת הראיות ככל שחפץ הוא להביא ראיות לסתור את הממצאים). שנית, לא הוגשה בקשה מסודרת להבאת ראיות לסתור את ממצאי פסק הדין בתיק הפלילי, כמצוות סעיף 42ג - ואולי די בכך כדי למנוע מהנתבע את האפשרות להעלות טענות כאמור. שלישית, אף אם ניתן היה לראות את כתב ההגנה של הנתבע ככזה אשר מגלם גם בקשה לסתור את ממצאי פסק הדין הפלילי - לשיטתי הוא לא הצליח לסתור אותם, ולו בשל שהכחשותיו של הנתבע היו בלתי אמינות, כוללניות, גורפות ונאמרו תוך כדי סערת רוחות והתבטאויות אשר בחלקן אינן הולמות (ואזכיר כי גרסתו נשמעה רק בפני ולא בתיק הפלילי, שכן התיק שם לא הגיע לשלב של שמיעת גרסת הנאשם). רביעית, במהלך הדיון טען הנתבע כי הוא הסכים להודות בעובדות כתב האישום בתיק הפלילי, שכן עורכת הדין שייצגה אותו ייעצה לו להודות בכתב אישום מתוקן והסבירה לו שההרשעה תהא ב"ביצוע מעשה מגונה" ולא ב"אונס" וכי העונש אשר יושת עליו יהא נמוך (18 חודשים "בלבד") וירוצה בחלקו בחופף למאסר שממילא הוא מרצה. היות וכך, ממשיך ומספר הנתבע, הוא הסכים להודות בכתב האישום, למרות שהוא מכחיש את העובדות, כדי לקבל עונש מופחת, וכדבריו: "אני מהבושה אמרתי, אם זה שנה וחצי, אז יאללה" (עמ' 22 שורה 30). עם כל הכבוד, לא אוכל לקבל טענה שכזו ויש לראות כי בשלב מסוים כאשר הובהר לנתבע מהי המשמעות של הודאתו בתיק הפלילי וכי הוא הודה בעובדות שמפורטות בכתב האישום, הוא טען כי לא כך הוא הבין את מהות ההודאה ואת מהות עסקת הטיעון וטען כי "עבדו עליו" (עמ' 27 שורה 25 ושורה 27). חמישית, אפנה לכך כי למרות האמור מעלה באשר לגרסת התובע - יש לראות כי הוא התלונן באזני הסוהרים עוד באותו ערב באשר לאירוע, תיאר את עיקרי גרסתו באזני הסוהרים, קצין המודיעין וחוקרי המשטרה - באותו יום ולמחרת, כי גרסתו הבסיסית היתה עקבית וכי אין עסקינן בעדות שהיתה כבושה למשך זמן. לכן, הגם שעלו כמה ספקות באשר לתיאורו של התובע את האירועים, אני מוצאת לקבוע שאכן האירוע התרחש באופן כללי כפי שמתאר אותו התובע, במובן שהתבצע המעשה הנטען בפיו והתקיפה מאחור ושהדבר לא היה בהסכמה. עסקינן בשאלה איזו גרסה מסתברת יותר, ואני מוצאת שגרסת התובע מסתברת יותר מאשר גרסת הנתבע (אף אם הנטל היה רובץ על שכמו, קל וחומר לאור העברתו אל כתפי הנתבע). האם התקיפה מקימה לתובע עילת תביעה כנגד הנתבע? ברי כי התשובה לשאלה זו בחיוב. שעה שקבענו לעיל שהנתבע ביצע בתובע את המעשים המתוארים מעלה - לא יכול להיות ספק באשר לכך שמתקיימים רכיבי עוולת התקיפה שבסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), המאפשרים לתובע לדרוש מהנתבע לפצותו בגין נזקיו. התובע אף העלה טענה בדבר כליאת שווא, אלא שרכיב זה לא הוכח ולא מצאתי שקיימות ראיות לכך שהנתבע כלא את התובע בתא המשותף. האם התקיפה מקימה לתובע עילת תביעה כנגד המדינה? התובע מעלה בסיכומיו כמה טענות כלפי המדינה - שעיקרן סומכות על עוולת הרשלנות ועוולת הפרת החובה החקוקה שבפקודת הנזיקין ועל הוראות חוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין, תשס"ו-2006 (להלן: "חוק עברייני מין"). ביתר פירוט נאמר כי הטענה הראשונה היא שלא היה מקום לשבץ את התובע מלכתחילה למגורים בתא אחד עם הנתבע, כיון שיש להפריד קטגורית בין "עבריני מין" (כגון הנתבע) לבין אסירים "רגילים" (כגון התובע). הטענה השנייה היא שהיה צריך לבצע פיקוח על הנתבע, בהיותו "עבריין מין" ולצפות את מסוכנותו ותוקפנותו וכי המדינה התרשלה בכך שלא ביצעה לגביו הערכת מסוכנות תקופתית. הטענה השלישית מתייחסת להעדר נהלים לגבי השיבוץ ולגבי הערכת המסוכנות התקופתית. עוולת הרשלנות - אין ספק שהמדינה חבה בחובת זהירות מושגית כלפי התובע, בהיותו אסיר במשמורת המדינה, וזאת כנגזרת של חובת המדינה לדאוג לשלומם ולבטחונם הפיזיים ונפשיים של כל האסירים שבבתי הסוהר במדינה, וראו את סעיף 11(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971, הקובע כי - "אסיר הכלוא בבית הסוהר יראו אותו כנתון למשמורתו החוקית של מנהל בתי הסוהר" (רע"א 5277/08 עזבון המנוח אליקשווילי נ' מדינת ישראל (28.7.2009); ע"א 8650/08 רפאלוב נ' מדינת ישראל (17.7.2013)). אין אף מחלוקת כי החובה המושגית תתגבש לכדי חובה קונקרטית לאור המבחנים שנקבעו בפסיקה, בהתאם לנסיבות בכל מקרה ומקרה. לשיטתי, לא בהכרח קיימת חובה קונקרטית במקרה זה, ואף אם קיימת - היא לא הופרה. אני סבורה כי לא הוכח שהמדינה פעלה באופן לא סביר ורשלני, לרבות ובמיוחד לאור מבחן הצפיות (וראו כי גם בא כוחו של התובע טוען בסיכומיו כי השאלה המכריעה הינה סביב מבחן הצפיות). סקירת הפסיקה במקרים דומים - אבקש מקדמית לסקור בקצרה חלק מפסקי הדין שניתנו על ידי הערכאות במהלך השנים לגבי נזקים שנגרמו לאסירים במשמורת, על מנת שנחלץ מהפסיקה את עיקרי ההלכות. עוד בת"א (מחוזי תל-אביב) 975/77 נג'ר נ' מ"י (משנת 1985) נקבעו עקרונות יסוד לגבי היקף חובת הזהירות, שקלול מבחן הציפיות ורף הרשלנות לגבי אסירים, כדלקמן: "השאלה מה תחומי הזהירות הנדרשת במסגרת ההגנה על אסיר בכלא אינה קלה כלל ועיקר. אף אני מסכימה ששלטונות הכלא אינם מסוגלים לבטח אסיר מפני כל פגיעה בידי אסיר אחר, הכל יודעים כי כלא הוא מטבעו מקום מועד לאלימות; קיים בו ריכוז של אנשים אלימים מלכתחילה ובשל כך נכלאו, אך יש להוסיף לכך גם את המתח המתלווה בהכרח לתנאי החיים בבית-הסוהר שיש בו כדי להגביר סכנה של אלימות. המתח ותנאי החיים המיוחדים בכלא יוצרים סיכון של התפרצויות פתע, לפעמים בשל ענין של מה בכך, ואת אלה קשה לצפות. יש גם "חשבונות" שעבריינים מביאים איתם מן החוץ ואם כי שלטונות הכלא מודעים לנושא, לא תמיד יש בידם המידע הדרוש למניעת מעשי אלימות. ... כידוע לא הצליחו שלטונות בתי-הסוהר בשום מקום למנוע באופן מוחלט את כל התופעות הללו. התוצאה היא שעבריינים שנדונו לשלילת חירותם בארצות נאורות שבהן בוטלו מזמן עונשי הגוף הסטטוטוריים, צפויים בכל זאת לפגיעות גופניות רציניות שהן תוצאה נילווית בלתי נמנעת מן השהות בכלא. לכל אלה יש להוסיף את האילוצים הבלתי-נמנעים של שרות בתי-הסוהר. הוא חייב לתפקד במסגרת תקציב נתון, ותוך שימוש במבנים שרבים מהם לא הותאמו לתפקידם והם משמשים כבית-סוהר תוך אילתור מתמיד. מדובר בשירות שאיננו יכול לתכנן באופן מדוייק את פעילותו, מפני שהוא חייב, מכוח הדין, לקלוט את כל האסירים הנשלחים אליו ולא הגענו לכך שבתי-המשפט נוקטים במדיניות ענישה המתחשבת במספר המקומות הפנויים בבתי-הכלא. נוצרים איפוא תנאי צפיפות קשים שמעבר להיותם בלתי-נסבלים מבחינת איכות החיים של האסיר, הם מהווים בודאי מיפגע בטיחותי כשמתכננים את ההגנה על שלומו. ... עד כאן קשיי שירות בתי-הסוהר שחייבים להתחשב בהם, ועוד לא מניתי את כולם. עתה לצידו השני של המטבע. לי נראה כי דווקא בשל הסיכונים הבלתי-נמנעים שמניתי לעיל, דווקא בשל הקשיים ההכרחיים בניהול הכלא בכלל ובהתמודדות עם האלימות בו בפרט - דווקא בשל כך יש להקפיד עם שלטונות הכלא שיגנו על האסירים בצורה הטובה ביותר המתאפשרת בתנאים ובמגבלות הקיימים. מי שנדון למאסר לא רק חירותו נשללה ממנו יחד עם עוד כמה וכמה הנאות, אלא נשללה ממנו כמעט לחלוטין היכולת להגן על עצמו. גם אם הוא יודע שהוא נתון בסכנה הוא אינו יכול לברוח ואינו יכול להסתתר ואינו יכול להצטייד בנשק או בכלים אחרים להגנתו ואינו יכול גם להקיף את עצמו בידידים המוכנים לסייע לו. לעיתים הוא נתון בסביבה עויינת ועל-כל-פנים בסביבה שבה דואג איש איש לנפשו. האינסטינקט הטבעי הטבוע בכל אדם לסייע למי שנתון בסכנה מתקהה בכלא ולפעמים נעלם כליל - גם זה מתוך אינטרס של הגנה עצמית. מי שיעזור לקורבן של היום צפוי להפוך הקורבן של מחר. ... כאשר שלטונות הכלא צופים או חייבים לצפות מעשי אלימות ספציפיים או סכנה הנשקפת לאסיר פלוני, הם חייבים לאמץ את דמיונם ואת כושר התכנון והביצוע שלהם כדי להעניק את מירב הבטיחות שהם מסוגלים להעניק בתנאים ובמגבלות שבהם הם פועלים. יותר מזה אי-אפשר לדרוש, אך בפחות מזה אסור להסתפק." באותו מקרה נקבע כי קמה אחריות בנזיקין מצד המדינה כלפי משפחתו של אסיר שנרצח בכלא אך לא בשל סיווג לא ראוי שלו כטעון הגנה לאגף זה או אחר אלא בשל שבהמ"ש מצא רשלנות באופן שבו ננעלו התאים באגף הרלבנטי ומצא רשלנות בתיפקוד הסוהרים המעורבים. פסק הדין הבא מבחינה כרונולוגית הינו ת"א (מחוזי תל-אביב) 1715/89 עיזבון המנוח בן חיים נ' מ"י (משנת 1994) אשר הינו הקרוב ביותר לעניינינו, שכן הוא דן באחריות המדינה לרצח שבוצע בכלא, כאשר הטענה היא שרשלנות המדינה טמונה בשיבוץ הנרצח והרוצח יחדיו באותו התא. במקרה זה, נקבע שקמה אחריות המדינה, בעיקר לאור מבחן הצפיות (אם כי נקבע כי היתה גם רשלנות בשל מחדלו של הסוהר-השומר ובשל אי ביצוע חיפושים בתא ואי איתור כלי הרצח), וכך נפסק בעניין היכולת לצפות את האירוע: "הנתבע היה בבחינת "שור מועד", אי לכך חייב היה שב"ס לנקוט אמצעי זהירות נאותים להגנת אסירים אחרים מפניו. כאמור, אין ספק בדבר הידיעה של שלטונות שב"ס כי הנתבע נטל חלק בקטטות בעבר, במהלכן דקר ונדקר וכי הוא "פגע רע". ... יש לבחון כלום היה זה נבון לשכן את המנוח ואת הנתבע יחדיו, בשים לב לאופיים של אסירים אלה, ובמיוחד לאור "מועדותו" של הנתבע. העובדה, שהמנוח היה טיפוס של מנהיג, צריכה היתה לעורר חשש מכליאתו בתא אחד עם מי שמסתבך בקטטות ובוודאי אינו סובל מנהיגות. ניתן לקבוע, כי המנוח היה אסיר "בעל שררה" שנהג כמנהיג ... נראה לי, איפוא, כי הכנסתם של שני אסירים אלה לתא אחד היתה בבחינת מעשה בלתי שקול ובלתי זהיר." בע"א 4704/96 מקרין נ' נציבות שרות בתי הסוהר (פ"ד נב (3) 366 (אף הוא משנת 1994)), נדחתה תביעה של עורכי דינו של אסיר אשר הותקפו על ידי האסיר במהלך ביקורם בכלא, וכך נפסק - שוב בזיקה למבחן הצפיות: "נראה כי בדין מצא בית משפט קמא קבע כי לא היה בעברו של האסיר או בהתנהגותו בבית הסוהר דבר שיכול היה להצביע על סיכון מצדו, כי יבצע את מעשה התקיפה כלפי עורכי-הדין שלו. בהיעדר צפיות מעין זאת אין להטיל אחריות על המשיבות במסגרת עוולת הרשלנות. מסקנה זו תואמת הן את הגישה ה"מוסרית" והן את הגישה הכלכלית בדיני נזיקין. כלומר, בהיעדר יכולת הצפיות, אין להטיל אשמה מוסרית על שלטונות בית הסוהר". בע"א 1892/95 אבו סעדה נ' שב"ס (פ"ד נא(2) 704 (משנת 1995)) נדון עניינו של אסיר שניסה להתאבד פעמיים ברציפות. שני הנסיונות סוכלו אלא שבמהלך הנסיון השני נגרם לו נזק רפואי צמית בשל רשלנות רפואית. תביעתו של האסיר התקבלה בחלקה - בשל הקביעות לגבי הרשלנות הרפואית, אך לעניין הרשלנות הנטענת בשמירה עליו נקבע כי אין להטיל על שב"ס אחריות בשל שלא מנע את ניסיון ההתאבדות השני, למרות שהוא נעשה אחרי ניסיון התאבדות קודם, כיון שהרשות ניסתה להתמודד עם התנהגותו של האסיר באופן שאינו עולה כדי רשלנות. עוד נקבע (בעמוד 708ז עד עמוד 710ב) כי הרשות - "הקדישה מחשבה ותשומת-לב למצבו של האסיר, הפעילה את שיקול-דעתה ופעלה בהתאם - ולכן, גם אם בדיעבד התברר ששיקול הדעת היה מוטעה, אין בכך כדי לקבוע כי בעת שננקטו הצעדים, היה בהם משום התרשלות". בת"א (מחוזי תל-אביב) 1070/94 מלינסקי (יהלום) נ' מ"י (08.09.2004) התקבלה תביעה לפיצוי בגין נזק נפשי שנגרם לאסיר שעבר התעללויות ממושכות בבית הסוהר במשך תקופה ארוכה - ויש לשים אל לב כי האסיר התובע שם היה עבריין מין והתקיפות וההשפלות שספג נבעו מהיותו עבריין. בהמ"ש קבע שם כי כשל אחד היה בכך שהוא לא הוגדר כטעון הגנה וחמור מכך, נקבע כי התובע עבר התנכלויות והתעללות בבית המעצר ובבית הכלא בלא שאנשי שב"ס נקטו באמצעים סבירים למניעת הדבר והוכח שהסוהרים "אף תרמו לכך בהעלמת עין מכוונת ובהתגרות בתובע". מקרה נוסף בו נדחתה תביעה לפיצוי אסיר שהותקף על ידי אסיר אחר נדון בע"א (מחוזי באר שבע) 31384-07-11 מרציאנו נ' מ"י (24.05.2012). התובע שם הגיש תביעה לגבי שלושה אירועים שונים ותביעתו נדחתה. לענייננו רלבנטי האירוע השני, אשר במהלכו שפך אסיר אחר שמן רותח על האסיר-התובע. בהמ"ש חוזר על ההלכה לגבי כך שמבחן הצפיות הוא הדומיננטי בבחינת שאלת קיומה של החובה הקונקרטית ושאלת קיומו של קשר סיבתי, ומוסיף: "בדרך כלל, מוטלת על המדינה אחריות בשל תקיפת אסיר אחד בידי אסיר אחר כאשר התוקף היה מוכר, על בסיס עברו, כאדם אלים שתקף בעבר, או כאשר היתה סיבה להניח שהתוקף יתקוף אדם אחר או שהמותקף יותקף על ידי אדם כלשהו ... כאמור, בקביעה כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית לא די. על מנת להטיל אחריות יש להוסיף ולהוכיח כי התקיים קשר סיבתי בין הפרת אותה חובת זהירות לבין הנזק שנגרם. על כן, גם אם יקבע כי המדינה התרשלה, יש להוכיח כי הפגיעה במערער נגרמה כתוצאה מהתרשלות זו." בהמ"ש קובע עובדתית כי לא היו התרעות לגבי סכסוך בין התוקף לבין המותקף ולכן - "אין לקבוע כי היה על המדינה לצפות את האפשרות שאבו עאנם יפגע במערער." פסק הדין המקיף שמסכם את ההלכות נכון להיום הינו ע"א 8650/08 רפאלוב נ' מדינת ישראל (17.7.2013) שאוזכר לעיל ולהלן: "פס"ד רפאלוב"). במקרה דשם, המדובר היה בתובע אסיר עם רקע של בעיות נפשיות אשר שהה באגף עם תנאים יחסים מקלים בכלא ולאור התנהגות לא תקינה הועבר לאגף אחר, שם התנאים גרועים יחסית לאגף הקודם - והושם בתא אחד עם שני אסירים נוספים. הוכח כי האסירים תקפו את התובע וכי עקב התקיפה, הוחמרה מחלת הסכיזופרניה של התובע. בהמ"ש קבע כי קמה אחריות מצד המדינה, וכך נפסק: "אין חולק כי מוטלת על המדינה (שירות בתי הסוהר) חובה לדאוג לשלומם ולביטחונם - הפיזיים והנפשיים - של האסירים הנתונים במשמורתה ... המרות השלטונית הכרוכה בהחזקת אנשים במשמורת, בין במעצר ובין במאסר, מטילה על המדינה אחריות חוקתית ומינהלית לדאוג לשלומם של בני האדם המצויים במשמורתה והנתונים תחת חסותה, בהיבט הפיזי ובהיבט הנפשי. על המדינה לכבד את זכויותיו החוקתיות של הנתון במשמורת - לחיים, לכבוד ולהגנת הגוף. הזכות לחיים ולהגנה על הגוף מתפרשת גם על הזכות להגנה על בריאות הנפש, בהינתן הקשר הבל-ינותק בין גוף לנפש ... אחריות ישירה זו, שבה נושאת המדינה ביחס למי שכלפיו מופעל כוח המרות השלטוני, חלה הן במישור המשפטי-ציבורי והן במישור המשפטי האזרחי-נזיקי. מניעת פגיעה בזכויות היסוד של מי שמצויים במשמורת המדינה - ובכלל זה הזכות לחיים ולשלמות הגוף (והנפש) - מעבר למתחייב ולנדרש כתוצאה מהחזקתו של אסיר בין כותלי בית הסוהר, איננה רק עניינו של האסיר. זהו גם עניינה של החברה כולה, המחויבת לנורמות של זכויות אדם, מוסר ואתיקה. ... הפסיקה, המועטה יחסית, שדנה באחריותן של רשויות המדינה לשמירה על שלומם הפיסי והנפשי של אנשים הנמצאים במשמורתה, או באחריותה של המדינה להגן על שלומם וביטחונם של אחרים מפני אלה, בחנה את אחריות המדינה על-פי הסטנדרטים הרגילים של רשלנות, כאשר המבחן המכריע הוא הצפיות של התרחשות האירוע המזיק וסוג הנזק שנגרם, על רקע נסיבותיו של האירוע. ... כך, נפסק כבר בעבר, כי רשויות בתי הסוהר אינן אחראיות להבטיח באופן מוחלט את ביטחונם של אסירים מפני מעשי אלימות של אסירים אחרים, וכי השאלה המרכזית בקיום עוולת הרשלנות בנסיבות שכאלה היא האם צריכים היו שלטונות בתי הסוהר לצפות מראש את התרחשות האירוע המזיק. עוד נפסק כי התשובה לשאלה זו תלויה בנסיבות המוחשיות של הארוע המזיק, כאשר אחת הנסיבות המכריעות בהקשר זה היא אופיו של האסיר." כך בפסקאות 18-19, ובהמשך, בפסקאות 27-29 לגבי המקרה הקונקרטי, נקבע כי: "בנסיבות העניין שלפנינו, נראה כי המשיבה הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי המערער. המערער, צעיר כבן 26 במועדים הרלבנטיים, מצא עצמו לראשונה בחייו, במאסרו הנ"ל, מאחורי סורג ובריח. במשך כ-20 חודשים שהה המערער באגף שבו תנאי הכליאה מקילים, והתנהג ללא דופי. ... השינוי הפתאומי בהתנהגותו של המערער, שהתבטא בסירובו לצאת מן התא בספירת בוקר יום ה-15.6.2001 ולווה בהשתוללות ובבכי ... היה צריך להדליק אצל גורמי שירות בתי הסוהר נורת אזהרה. בנסיבות המקרה היה על גורמי שירות בתי הסוהר, לכל הפחות, להביא בחשבון את האפשרות שהשינוי הפתאומי בהתנהגותו של המערער, שלא היה אופייני לו, מעיד על מצוקה נפשית רבה שבה הוא שרוי - ולנקוט באמצעים מתאימים לבירור פשר ההתנהגות המוזרה ולהפנותו לטיפול במצוקתו הנפשית. בנסיבות העניין, היה על גורמי שירות בתי הסוהר להתייחס לצרכיו של המערער ולנסות ולהושיט לו עזרה מתחייבת מבעוד מועד. ... במקום לעשות כן קיבלו גורמי שירות בתי הסוהר החלטה להעביר את המערער לאגף אחר, המשמש, בין היתר, להפרדת אסירים מפירי-סדר, ולכולאו שם בתא סגור במחיצתם של שני אסירים שאינם מוכרים לו - וזאת למרות שבאגף היו גם תאים אחרים פנויים שבהם ניתן היה לכלוא את המערער, ככל שהפרדתו נדרשה. החלטה זו, שמשמעותה היתה הרעה מוחשית בתנאי הכליאה של המערער, אף אם לא נראה בה "ענישה", התקבלה כלאחר-יד, מבלי שנבחנו חלופות כלשהן ומבלי שאפשרות השפעתה על מצבו הנפשי של המערער הובאה בחשבון. בנסיבות הללו היה בהחלטה זו ובפעולה שנלוותה לה משום התרשלות. ...". בנוסף ולסיום, אפנה גם לת"א (שלום חדרה) 28198-12-11 ג'אבר נ' מ"י (31.10.2013) שם נדחתה תביעה של אסיר לפיצוי בגין נזקי גוף עקב דקירה על ידי אסיר אחר, היות ובהמ"ש קבע כי לא הוכח שהיו איומים או התרעות מקדימות לגבי סכסוך בין התוקף לבין המותקף - וכי אף אם התובע אוים, הוא לא סיפר על כך לסוהרים. בהמ"ש שב ומדגיש את חשיבות מבחן הצפיות ומיישם אותו גם על ההחלטה להעביר את התובע מאגף אחד למשנהו, תוך קביעה כי לא הוכחה שההעברה היתה בניגוד לנוהל או רשלנית כשלעצמה. על רקע סקירת פסקי הדין דלעיל נפנה ליישום ההלכות על המקרה דכאן. האם שיבוצו של התובע עם הנתבע באותו התא מנוגד לחוק? סעיף החוק הרלבנטי (שאליו לא מפנה התובע לאור שיובהר) הינו סעיף 10 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: "פקודת בתי הסוהר"), לאמור: "(א) אסירים ואסירות ייכלאו בחלקים נפרדים של בית הסוהר באופן שימנע מהם להיראות, לשוחח או לבוא במגע זה עם זה. (א1) אסירים קטינים יופרדו מאסירים בגירים בהתאם להוראות סעיף 34ב לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971. (ב) במידה שהדבר הוא מעשי מבחינת תנאי השיכון בבית הסוהר, יסווגו האסירים והאסירות לסוגים שונים אלה: (1) אסירים הממתינים למשפטים יופרדו מאסירים שפוטים; (2) (נמחקה); (3) אסירים אזרחיים יופרדו מאסירים פליליים; (4) עבריינים שנידונו לראשונה יופרדו מעבריינים חוזרים. " מכאן, שאין הוראת חוק שמחייבת הפרדה בין עברייני מין לבין מי שאינו עבריין מין - ואולי מכלל ההן יש ללמוד על הלאו. האם שיבוצו של התובע עם הנתבע באותו התא מנוגד לנוהל או להוראות פנימיות? לא הוכח שקיים נוהל ארגוני או אחר שמחייב שלא לשבץ עברייני מין יחד עם עבריינים "רגילים" ואין נוהל שמסדיר בדיוק כיצד מחליטים באיזה חדר ישהה כל אסיר ואם יש הגבלות לגבי השותפים לתא (עמ' 44 שורה 15). טוען התובע כי העדר נוהל שכזה מעיד על רשלנות כשלעצמה - ולטענה זו אתייחס בהמשך, אך ככל שעסקינן בבחינת השיבוץ בשלב הזה - יש לדחות את הטענה שהשיבוץ היה בניגוד לנוהל או תוך הפרת חובה חקוקה. מסקנה זו אינה מייתרת את הצורך לבחון את השאלה אם השיבוץ או מדיניות השיבוץ היו רשלנים כשלעצמם, ולטעמי - לא ניתן ליחס למדינה רשלנות בהיבט זה. מדיניות שיבוץ האסירים באגפים ובתאים - נתחיל בכך שנסכם בקצרה מה הוכח לגבי אפשרויות השיבוץ השונות בבתי הכלא בכלל ובכלא השרון בפרט ובהמשך נבחן מה הוכח לגבי השיבוץ מבחינת התובע והנתבע. רפ"ק כיוף הסביר (ואני מאמצת את עדותו) כי באופן כללי אין בבתי הסוהר בארץ אגפים שונים לעברייני מין. ישנם לדבריו שני אגפים, בכלא מעשיהו ובכלא רימונים, שבהם שוהים עברייני מין אשר הודו במעשיהם ומעוניינים לקחת חלק בהליך שיקומי טיפולי. לגבי עברייני מין שלא הודו בעבירות ולא מעוניינים בהליך טיפולי - אין אגפים נפרדים (עמ' 37 שורות 4-15). עוד הסביר כיוף כי קיימת אבחנה בין אסירים "טעוני הגנה" לבין מי שאינו טעון הגנה - כאשר מי שטעון הגנה ונשקפת סכנה לחייו נמצא באגפים מיוחדים בבתי הסוהר. לגבי הזיקה בין עברייני מין לבין טעוני הגנה - הסביר כיוף כי אותם שני אגפי שיקום של עברייני מין ברימונים ומעשיהו מיועדים לאסירים שאינם טעוני הגנה, וכי אין אגף מיוחד לעברייני מין, בהליכי שיקום, שהם גם טעוני הגנה, כיון שמספרם של האסירים העונים על ההגדרה הנ"ל אינו רב (שם, שורות 13-32). כיון שהנתבע לא הודה במעשיו ולא היה מעוניין לקחת חלק בהליך טיפולי-שיקומי, אותם שני אגפים טיפוליים אינם רלבנטיים לסוגיה שבפנינו. לגבי עברייני מין שאינם בהליכי שיקום וטעוני הגנה - אזי שהם באגפים של טעוני ההגנה יחד עם טעוני הגנה אחרים (שהורשעו בעבירות אחרות ולא בעבירות מין - עמ' 43, שורות 16-21). עוד הסביר כיוף כי אסירים טעוני הגנה מוגדרים כך בשל שיש איומים על חייהם, בדרך כלל בשל היותם משתפי פעולה עם המדינה או בשל היותם עברייני מין (שנחשבים ל"נחותים" בקרב העבריינים). לגבי כלא השרון, הסביר רפ"ק כיוף (בעמ' 38-39) כי הוא מאכלס בעיקר אסירים טעוני הגנה, וכולל גם אגף שיקומי שנועד לאסירים לקראת שחרור ואגף של עצורות. מרבית האסירים נמצאים בשלב הראשון באגף 10, אותו כינה כיוף כ"אגף המשתלבים". אחריו קיים אגף 9, אליו עוברים אסירים ש"הוכיחו את עצמם", וכונה על ידי כיוף כאגף יותר "מתקדם". לאחר מכן, ב"היררכיה הפנימית", קיים אגף המכונה אגף נ"ס (נקיים מסמים) אשר הוגדר על ידי כיוף כ"אגף הכי טוב בכלא השרון" (עמ' 38 שורה 30) והתנאים בו מקלים. לגבי אגף זה העיד כיוף כי "לא כל אחד יכול להגיע לשם ומגיע מי שהוכיח את עצמו מבחינת תפקוד תקין וממש אסירים למופת מגיעים לשם" (עמ' 38 שורות 30-31), וכי מגיעים לאגף זה רק "אסירים שנמצאים בסבב חופשות, ללא חומר מודיעיני וללא עבירות משמעת ועם תפקוד תקין" (עמ' 38 שורה 26). לגבי עברייני מין בכלא השרון, חזר רפ"ק כיוף והסביר כי קיימות תוכניות שיקום אך משתתפים בהם רק מי שהודו במעשים והביעו חרטה ורצון להשתתף בתוכנית - ולכן הנתבע אינו נמנה עליהם. עוד הוסיף כי אין מדיניות ואין אפשרות לכלוא בבידוד או בהפרדה כל עבריין מין, ואפילו לא את אלו שלא הודו במעשים - וכי הם משובצים לתאים יחד עם אסירים אחרים (עמ' 43 שורות 1-13), וכדבריו: "אין לי תאים של עברייני מין או גנבים או רוצחים" והוסיף כי למעט עבריינים ביטחוניים - "כולם שווים". על רקע ההלכות שנסקרו מעלה כפי שהתגבשו בפסיקה - אינני סבורה כי האמור מלמד על רשלנות או חוסר סבירות - בין אם בכלל ובין אם על רקע המגבלות שקיימות בבתי הסוהר. לא שוכנעתי כי סביר יותר לשבץ בתאים נפרדים עברייני מין (כך שהם יכלאו רק האחד עם השני, השלישי והרביעי) - ואולי דווקא שיבוץ שכזה עשוי להיות בלתי סביר מבחינת פוטנציאל המסוכנות שבו. בדומה, לא שוכנעתי כי סביר יותר לכלוא רוצחים רק בתאים מיוחדים להם ולקיים תאים שייוחדו לעבריינים בעבירות זהות (או דומות). ברי שאף לא ניתן לומר שיש מקום לכלוא בבידוד כל עבריין מין - הן בשל שאין אפשרות פיזית לשים כל עבריין מין בתא משלו והן בשל שהפרדה ובידוד מהווים הגבלה קשה (ובמיוחד למי שאמור לרצות עונש של למעלה מעשר שנים). לגבי מטרות ההפרדה ושיקולים שיש לשקול טרם הכנסת אסיר לבידוד - אפנה לסימן ב'1 לפקודת בתי הסוהר שם מפורטות הנסיבות בהן יש להורות על החזקה של אסיר בהפרדה, מהן ההגבלות על משך ההפרדה ועוד - וברי כי בנסיבות דכאן, לא היה כל מקום לסבור שיש להחזיק את הנתבע בהפרדה במשך 12 שנות המאסר שנגזרו עליו. לכן, אינני חושבת שקטגורית יש לקבוע שעברייני מין חייבים לשהות בבידוד או בהפרדה במשך כל שנות המאסר (ומה עם רוצחים? האם הם כן זכאים "ליהנות" מכליאה יחד עם אסירים אחרים ובכך לקיים קשרים חברתיים מסוימים?). אוסיף עוד כי על מנת לשכנע אותי שבאופן עקרוני חייב להיות נוהל שמחייב בידוד של עברייני מין ולמצער - הפרדה בין עברייני מין לבין אסירים "רגילים", או הקמת אגפים נפרדים לאסירים שהם גם עברייני מין וגם טעוני הגנה (ואולי אף תוך אבחנה בין טעוני הגנה שהחשש לגביהם נובע מעבירת המין עצמה לבין טעוני הגנה "משת"פים") וכיוצא באלו הפרדות ואבחנות - היה צריך להגיש חוות דעת של מומחים בתחום כגון קרימינולוגים, בעלי תפקידים בשב"ס ועוד. אם הטענה הינה שיש מקום לחלוקה מחדש של אוכלוסיית האסירים על פי קריטריונים אחרים, או כי יש להקים אגפים מיוחדים לעברייני מין בכל בתי הסוהר, או שיש לנהוג אחרת באסירים טעוני הגנה וכיוצא באלה אפשרויות - ברמה העקרונית - אזי שהמדובר בטענה בעלת השלכות רחבות ולא ניתן להעלותה כפי שהועלתה ללא תימוכין מקצועי, ללא חוות דעת, ללא הצגת נתונים סטטיסטיים ועוד. לפיכך, אני דוחה את הטענה לפיה עצם העובדה שבכלא השרון מתגוררים עברייני מין יחד עם עבריינים "רגילים" הינה רשלנית או מנוגדת לחוק. שיבוצו של הנתבע הספציפי - גם ברמה הקונקרטית, לא הוכח ששיבוצו של הנתבע עם אסירים "רגילים" היה רשלני, שכן לא ניתן היה לצפות את האירוע, ובוודאי שלא בסבירות גבוהה יותר מאשר את האפשרות שכל אסיר אחר יתקוף באופן דומה את התובע או שהתובע יתקוף אחרים. ראשית, יש לבחון את עברו הפלילי של הנתבע והתנהלותו בכלא לאחר המאסר. מגליון המרשם הפלילי (נ/12) עולה כי העבירה הקשה ביותר שעבר הנתבע בוצעה בשנת 2004, לגביה הוגש כתב אישום בשנת 2004 - ובפסק הדין משנת 2006 הורשע הנתבע במעשה מגונה, מעשה סדום ובעילת קטינה מתחת לגיל 14. כפי שהוא הסביר - המדובר בבת אחיו, ועבירה זו תכונה להלן: "עבירת האינוס". העונש שהושת עליו היה מאסר למשך 12 שנים, אותו החל לרצות ביום 13.12.2004. בשנת 2000 עבר הנתבע עבירה נוספת של מעשה מגונה בקטין, אלא שכתב האישום לגבי עבירה זו הוגש בשנת 2004 ופסק הדין ניתן רק בשנת 2009 - במסגרתו הושתו על הנתבע 24 חודשי מאסר, אם כי לא הובהר אם במצטבר או בחופף לעונש שריצה כבר באותה העת בגין עבירת האינוס. גם בשנת 2001 עבר הנתבע עבירה של תקיפת קטין, אך לגבי נגזר דינו בשנת 2002 למבחן ומאסר על תנאי בלבד. בשנת 2004, עוד טרם נכנס למאסר בגין עבירת האינוס, הספיק הנתבע לבצע עבירה של הסעת שב"ח (לגביה הורשע בשנת 2005 ונידון לחודש מאסר). אין ספק כי המדובר בהרשעות בעבירות חמורות שמעוררות סלידה, אך עם זאת יש לבחון את התנהלותו של הנתבע אחרי תחילת המאסר - ואזכיר כי הוא שהה במעצר ולאחר מכן במאסר מחודש דצמבר 2004, כלומר שנכון למועד האירוע, בשנת 2011, שהה במעצר ומאסר כשש וחצי שנים. בהיבט זה - לא הוכח שהיו לגביו בעיות משמעת כלשהן או שהיה מעורב בתקריות אלימות או תקריות בעלות אופי מיני או בכלל - במהלך כל התקופה כאמור. רפ"ק כיוף הסביר כי מבחינת ההתנהלות בכלא, הנתבע היה אסיר ממושמע וללא בעיות התנהגות ולכן אף "זכה" להגיע לאגף נ"ס (עמ' 41 שורות 21-24, שם הוא מתאר כי בהתחלה שובץ הנתבע באגף 10, לאחר מכן קודם לאגף 9 (כיון שהוכיח עצמו, תפקד נכון, לא היו איתו בעיות והיה נקי מסמים), ולאחר מכן עבר לאגף נ"ס (היות ותפקד כאסיר "חוליה", השתלב במערך החינוך בכלא ותפקד "בצורה יפה"). רפ"ק כיוף נשאל לגבי מסוכנותו של הנתבע עוד פעמיים וחזר והשיב כי לא היתה מבחינתם כל אינדיקציה למסוכנות, בתחום המיני ובכלל, כלפי האסירים האחרים, כי הוא ידע מהי העבירה החמורה אשר בעטיה מרצה הנתבע את מאסרו, כי בדק לגביו אם "יש משהו עדכני או אם עולים דברים חדשים", והעיד כי כאשר החליטו על שיבוצו של הנתבע וקידומו מאגף 10 לאגף 9 ולאגף נ"ס נשקלו כל הפרמטרים הרלבנטיים, לאמור: "כשאנו באים לקדם אסיר או לחשוב על איפה הוא צריך להיות אנו לוקחים את כל הנתונים בחשבון", לרבות העבירה בה הורשע האסיר, מידע מודיעיני, התנהגות בכלא ועוד (עמ' 45 שורות 10-13). בהקשר זה אפנה גם למסמך נ/10 אשר הינו דף מידע שריכז את הנתונים לגבי הנתבע כמה ימים אחרי קרות האירוע - שם מצוין כי אין כל אינדיקציה בתיקים של הנתבע לגבי "חריגות מיניות". לטעמי האינוס של הקטינה מהווה הרבה יותר מאשר "חריגה מינית", אך הכוונה היתה שאין כל תימוכין לחריגות בתחום במהלך השהות הממושכת בבית הסוהר. משמע, שאין עסקינן במצב בו לא נשקלו הנתונים שצריך היה לשקול כשהוחלט על האגף בו ישהה הנתבע ביחד עם אחרים ולא ניתן היה לצפות שהנתבע יבצע את שביצע במהלך האירוע. שנית, המסמכים שאליהם מפנה התובע מתוך התיקים האישיים של הנתבע (ואותם הוא ביקש לצרף כראיה ביחד עם סיכומיו) - אמנם כוללים קביעות לפיהן הנתבע "מסוכן", ואף "מסוכן מינית", ואף "מסוכן מאוד" - אך המדובר בהערכות מסוכנות שבוצעו לנתבע בכל הנוגע לאפשרות לתת לו לצאת לחופשות בקרב משפחתו - שם מתגוררת הקטינה אשר הוא הורשע באינוסה. אין ספק כי המדובר בפשע מחריד המלמד על מסוכנות גבוהה כלפי הקטינה ומשפחתה (שהיא גם משפחתו של הנתבע) - ולכן נקל להבין את שנאמר במסמכים הרלבנטיים (מהימים 1.5.2007, 8.7.2009, 28.7.2009 ו-13.7.2010 ואשר נערכו על ידי פסיכיאטרים של השב"ס או על ידי הועדות שדנו בבקשתו של הנתבע לצאת לחופשה). אין גם להתעלם מכך שבמסמכים נכתב כי הנתבע מכחיש את ביצוע עבירת האינוס באופן טוטאלי וגם בכך טמונה מסוכנותו, אלא שאת המסמכים ואת הערכת המסוכנות יש לראות על רקע מטרת הכנתם שכן הם עוסקים במסוכנות ספציפית בהיבט של הקורבן ומשפחתה הקרובה. אין בהם אינדיקציה לכך שהמומחים סבורים כי עסקינן באסיר אלים או מסוכן כלפי שאר האסירים או כלפי גברים, בכלל או בהיבט המיני - ובוודאי שאין בהם המלצה לשים אותו בבידוד או בהפרדה או רק בתא עם עבריינים שהורשעו בעבירות דומות. ההמלצה היתה שלא לאפשר לו חופשה במהלכה יוכל לפגוש את הקורבן ומשפחתה - וזאת אכן נעשה. שלישית, לא הוכח שהתובע התריע על התנהלות חריגה מצד הנתבע, אשר היתה אולי יכולה "להדליק נורה אדומה" ולהזהיר מפני הבאות - ולמותר להזכיר שוב את ההלכה לפיה המבחן הדומיננטי שעלינו לשוות לנגד עינינו הינו מבחן הצפיות. בסעיף 4(ב) לכתב התביעה טוען התובע כי במהלך החודש בו שהה בתא עם הנתבע לפני האירוע - "במספר הזדמנויות, הכה הנתבע את התובע באמצעות שרשרת שליה תליון ומפתח". טענה זו מופיעה גם בסעיף 2 בפרק העובדות שבכתב האישום המתוקן - בו הודה הנתבע. אלא שהתובע עצמו לא טוען כי הוא סיפר למישהו מהסוהרים אי פעם על אותה התנהגות. בנוסף, התובע בעדותו בתיק הפלילי, מסר כי יומיים לפני האירוע הוא דיבר "עם המודיעין", טען כי הנתבע מתעלל בו וביקש ממפקד האגף שיוציא אותו מהחדר (עמ' 12 שורות 8-10 לפרוטוקול). הוא חוזר על הטענה לפיה הוא התקשר לכיוף והתריע על התעללות מצד הנתבע גם בעמ' 15 שורות 26-32 - אלא שכיוף מכחיש שהיו תלונות מצד התובע לגבי התנהגותו של הנתבע, והעיד כי התובע מעולם לא התלונן על הנתבע, לא סיפר שהוא מתעלל בו או מרביץ לו או מאיים עליו - ואני מקבלת את עדותו של כיוף במלואה (עמ' 40 שורות 7-30, ובמיוחד את דבריו לפיהם התובע התלונן יום אחד באוזניו דווקא על כך שהוא לא מסתדר עם אלושה וביקש לעבור תא בגלל אלושה, אך לא אמר דבר על הנתבע). אפנה גם לעדות של רפ"ק כיוף במשטרה מיום 21.6.11, אשר אף שם מסר כי התובע לא התלונן שהנתבע מרביץ לו או מקלל אותו או מאיים עליו לפני האירוע (עמ' 2 ש' 5-6 בהודעה) - ואני מאמצת את דבריו של כיוף בהקשר זה. בדומה, בעדותו טען התובע כי הנתבע איים עליו שיאנוס אותו לפני האירוע אבל הוא "לא לקח את זה ברצינות" (עמ' 20 שורה 13) - ובוודאי שלא סיפר על כך למי מהסוהרים או לקמ"ן כיוף. כלומר, שהתובע לא הוכיח שהושמעו כלפיו איומים מצד הנתבע עובר לאירוע או שהנתבע "התעלל" בו, ובוודאי שלא הוכיח שהוא דיווח על כך לגורם זה או אחר בבית הכלא. הדבר כמובן שמצטרף למסקנתי בדבר העדר היכולת לצפות את האירוע. לכן, ככל שעסקינן בנתבע, המדובר במי שהורשע בעבירת מין קשה שבוצעה בקטינה בת-משפחה, אשר מסוכן כלפיה וכלפי המשפחה הקרובה - אך בד בבד עם האמור, המדובר באסיר ממושמע, ללא כל תלונות לגבי הפרות משמעת או אלימות (מינית או אחרת) במשך 7 שנות מאסר, אשר התקדם מאגף 10 לאגף 9 ומשם לאגף נ"ס, אשר משתלב בפעילות החינוך בכלא - ולא היתה כל סיבה או יכולת לצפות את האירוע. המשמעות הינה שלא היתה כל רשלנות בכך שהנתבע שובץ למגורים יחד עם אסירים אחרים "רגילים" באותו התא. שיבוצו של התובע - אם לא די בכך - יש לבחון גם מדוע שובץ התובע דווקא לתא בו עסקינן, כיון שגם לכך יש משמעות בתיק מיוחד זה. נקדים ונספר כי מהמסמכים שבתיק (לרבות גליון הרשעות קודמות) ומעדותו של רפ"ק כיוף עולה כי לחובת התובע תשע הרשעות קודמות לפני האירוע (כאשר למעשה חלק מההרשעות מתייחסות לכמה תיקים שאוחדו), והכל לגבי עבירות כגון: כניסה לישראל שלא כחוק (למעלה מעשר עבירות), התחזות, הפרעה לשוטר, שיבוש מהלכי חקירה, החזקת אגרופן, תקיפה כדי לגנוב, יידוי אבנים ואף שוד. עוד עולה כי שמונה מתוך תשע ההרשעות הניבו עונשי מאסר בפועל שנעו בין חודשיים לבין 12 חודשים, וראו כי התובע עצמו מסביר כי הוא היה במאסר 11 פעמים (עמ' 8 שורה 30). עוד עולה כי מעצריו ומאסריו של התובע החלו עוד בשנת 2003, כשהיה בן 14, וכי משנת 2003 הוא נכלא לפחות פעם בשנה. עוד הוכח כי התובע נוהג להסתכסך עם אסירים אחרים, מתלונן תכופות על "הצקות" והתעללויות מצד אחרים, טוען כי מתנכלים לו על רקע טענות לפיהן הוא "עובד עם השב"כ" והוכח כי במהלך מאסריו הרבים התובע שהה כבר בכל בתי הכלא האפשריים - דקל, אלה, מעשיהו, שיטה, דמון רימונים ואיילון, וכי גם בתוך בתי הכלא הוא עבר מאגף לאגף ומחדר לחדר - כאשר בכל פעם הוא מתלונן שהוא מסוכסך עם אחר לצורך ההעברה (וראו את דו"ח ההעברות הארוך והמפורט ביותר (נ/3)). מעניין עוד לציין כי למרות שהנתונים האמורים מופיעים במסמכים שהוצגו לתיק ולמרות שרפ"ק כיוף העיד לגביהם - הרי שכאשר נשאל התובע אם הוא ביקש לעבור לפני האירוע מכלא אחד לאחר או מתא אחד לאחר - השיב בשלילה, לאמור: "אף פעם לא ביקשתי ביוזמתי לעבור" (עמ' 9 שורה 29). לגבי המאסר שבמהלכו התרחש האירוע - הוכח כי המדובר היה במאסר אשר הושת עליו בפסק דין מיום 19.9.2010 למשך 18 חודשים. התובע החל לרצותו בכלא אחר, אך לאחר שהצטבר מידע על סכסוכים בינו לבין אסירים אחרים הוחלט להגדיר אותו כטעון הגנה - וכך הגיע לכלא השרון ביום 28.3.2011 (עמ' 39 שורות 3-5). כיוף העיד כי בתחילה שובץ התובע באגף 10 (לרבות כיון שהתובע ביקש להיות דווקא באגף זה היות ויש לו שם קרוב משפחה), אך לאחר כמה ימים ביקש לעבור מהאגף למקום אחר כיון שטען שהוא בעצם מסוכסך עם אותו קרוב משפחה. כיוף מסביר כי הוא ביצע בדיקה לגבי אותו קרוב המשפחה והתברר שאח של התובע היה עד תביעה במשפטו של אותו הקרוב, אשר הורשע ברצח, ולכן - קיים חשש שהקרוב עלול להוות סכנה לגבי התובע (עמ' 39 שורות 6-11). או אז - הועבר התובע לאגף 9, אלא שאז ביקש התובע שוב לעבור לאגף נ"ס, וטען שיש לו סכסוכים גם עם אסירים באגף 9 (שם, שורות 12-14). ממשיך כיוף ומעיד כי לאחר התייעצויות, ולאור העובדה שבאתה העת נותרו לתובע רק שלושה חודשים לרצות את עונשו: "שילבנו אותו כחריג באגף נ"ס, למרות שהוא לא היה מתאים לאגף נ"ס, כיון שאגף נ"ס הוא אגף שמשמש את מי שמתפקד ומי שהוכיח את עצמו וגם מסר בדיקות שתן נקיות" (שם, בהמשך). בהמשך מסר עוד כיוף כי הוא פנה לאסירים באגף 9 שאיתם היה התובע מסוכסך לכאורה (ואשר בגללם ביקש לעבור לאגף נ"ס) והם אמרו שהם בכלל לא מכירים את התובע, ובכל זאת - אושרה העברתו לאגף נ"ס "כי לא רצינו לקחת סיכון" (עמ' 39 שורה 21) - וראו את אישור ההעברה (סומן כנספח ג' לסיכומי המדינה) אשר בו מצוין כי בדיקות השתן של התובע נקיות כי לא ניתן להשאירו באגף 10 וגם לא ניתן לשבצו באגף 9 ולכן יעבור לאגף נ"ס (אגף 4). אלא שבכך לא תמו התלאות ואף לאחר ההעברה המבוקשת לאגף נ"ס לא מצא התובע מנוח וכיוף מסביר כי גם שם "הוא כל פעם היה מבקש לעבור לתא אחר כי הוא לא מסתדר עם האסירים" (עמ' 39 שורה 24). משמע, שלמעשה שיבוצו של התובע בתא ביחד עם הנתבע היה כמעין מוצא אחרון, היות והוא ביקש להיות דווקא באגף זה, הואיל ועל מנת להגן עליו הוא הועבר לשם והואיל ולבקשתו הוא עבר מתא לתא (וראו כי כיוף מסביר כי למיטב זכרונו ישנם רק 20 תאים באגף). התנהלותו של התובע לא הותירה למנהל האגף "מרחב תמרון" (כפי שטוענת המדינה בסיכומיה) - ודווקא יש להעריך את המאמצים שנעשו לנסות ולסייע לו בכך שבכל פעם שביקש לעבור מחדר לחדר נענו לבקשתו (והרי התובע לא סבור שהיה צריך לשים אותו בבידוד למשך 18 חודשי המאסר - ככל שהוא לא מסתדר עם האסירים האחרים שבישראל). לכן, אין אף רשלנות בשיבוצו של התובע לתא אחד עם אלושה, רמדאן והנתבע - ודומה כי לאור קשייו של התובע, ה"היסטוריה" שלו בשב"ס, ובקשותיו הוא - השיבוץ היה סביר ונועד להקל עליו למשך פרק הזמן הקצר שנותר לו עד השחרור. חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין - טענה אחרונה בה אדון בנוגע לחבות הנטענת של המדינה הינה הטענה לפיה היה מקום להפריד בין התובע לבין הנתבע ולערוך לנתבע הערכות מסוכנות תקופתיות מכח חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, תשס"ו-2006 (לעיל ולהלן: "חוק עברייני מין"). מטרתו של חוק עברייני מין, המוגדרת בסעיף 1 לחוק, הינה: "להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין על ידי ביצוע הערכות מסוכנות לגבי עברייני מין בשלבים השונים של ההליך המשפטי, וכן ביצוע פיקוח ומעקב ושיקום מונע לעבריינים כאמור, והכל לשם מניעת ביצוע עבירות מין חוזרות." - אני נכונה להניח, לצורך המשך הדיון, שהדיבר "ציבור" כולל בהקשר זה גם את התובע, ונצא אף מנקודת ההנחה שהחוק, משנת 2006, חל על המקרה דכאן - לרבות לאור מועד התרחשות האירוע ולאור הוראות סעיף 34 לחוק זה אשר כותרתו "תחילה, תחולה והחלה הדרגתית". אלא שעיון בהוראות החוק מוביל למסקנה כי הן לא הופרו ואף לא יכולות לשמש בסיס לטענה לפיה הן משקפות רף מינימאלי שסטייה ממנו עולה כדי רשלנות. באשר לביצוע הערכת מסוכנות (נושא המוסדר בפרק ב' לחוק) - הרי שסעיף 6 לחוק עברייני מין מפרט מהן המטרות אשר לשמן יש לבצע הערכות מסוכנות עדכניות, וקובע שורה של פעולות שאסור לבצע טרם קבלת הערכה שכזו. לדוגמא, מצוין כי בתי משפט לא יגזרו את דינו של נאשם במקרים מסוימים ללא קבלת הערכת מסוכנות, כי נשיא המדינה לא יעניק חנינה ללא קבלת הערכה, ובדומה, כי יש להכין הערכת מסוכנות שכזו לועדת השחרורים (טרם שחרור על תנאי), לועדה לעיון בעונש (לפני המתקת עונש), לועדות פסיכיאטריות וכיוצ"ב גופים שאמורים לפקח על עבריין המין לאחר שחרורו. עוד נקבע כי יש לקבל הערכת מסוכנות טרם הדיון בבקשה לחופשה מיוחדת לפי סעיף 36 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971. לא מצוין כי יש מקום לבצע הערכת מסוכנות, כהגדרתה בחוק עברייני מין, טרם השיבוץ של אסיר לכלא מסוים, טרם שיבוצו לאגף מסוים בכלא - ובוודאי שלא טרם שיבוצו לחדר עם פלוני או אלמוני. מעבר לצורך, נזכיר כי לגבי הנתבע אכן בוצעו הערכות מסוכנות בעת שביקש לצאת לחופשות (ואפנה שוב למסמכים שאוזכרו בסעיף 63 לעיל, דהיינו - שבוצע מעקב לגבי הנתבע במשך שהותו בכלא והוא נבדק לפחות על ידי הפסיכיאטרית, ד"ר לנדה, בשנת 2009 ועל ידי הקרימינולוג, ד"ר ברגר, בשנת 2010 (על פי המסמכים שמצרף התובע)). באשר לפרק ג' שעניינו פיקוח ומעקב - הרי שמקריאת הוראות סעיפים 10 עד 20 לחוק עברייני מין עולה שפרק זה נועד להסדיר את הפיקוח והמעקב אחרי השחרור ולא בעת השהות בבית הסוהר, ולכן לא ניתן ללמוד מהסעיפים שבפרק זה דבר שרלבנטי לעניינינו. לגבי פרק ג'1, שכותרתו "שיקום מונע" - אזי שהוא עוסק בתהליכי שיקום ותוכניות טיפול לגבי עברייני מין בקהילה (סימן א') וגם בשיקום מונע בבית הסוהר (סימן ב'), אלא שאף באמור בפרק זה אין כדי ללמד על הפרת חובה חקוקה או על רשלנות. תחילה, אפנה לכך שלא הועלתה טענה לגבי נושא "השיקום המונע" בבית הסוהר מטעם התביעה וכל שאומר בהמשך הינו הרבה מעבר לנדרש. מעבר לכך, יש לראות כי על פי סעיף 20ז(ד)- "שיקום מונע בבית סוהר יינתן בהתאם לתכנית שגובשה על ידי מערך השיקום בבתי הסוהר, ובלבד שלפי הערכת מסוכנות שנערכה לגבי עבריין המין, יש בשיקום המונע כדי להפחית את רמת המסוכנות הנשקפת ממנו לביצוע עבירת מין נוספת, ועבריין המין הסכים להשתתף בתכנית כאמור ...". במקרה דכאן, כפי שכבר פורט מעלה, הנתבע מסרב להכיר בביצוע עבירת המין שביצע ומסרב לקחת חלק בהליך טיפולי או שיקומי - ולכן, ממילא לא היה יכול לקחת חלק בתהליך "השיקום המונע" לו היתה קיימת מסגרת שכזו בבית הסוהר בתקופה שקדמה לתקיפה. ואם לא די בכך אזי שיתכן ובמועד בו עסקינן ממילא לא היתה תוכנית שכזו מכח חוק עברייני מין, שכן תחילת תוקף הפרק שדן ב"שיקום המונע" היתה רק ביום 17.8.2013 לעניין שיקום מונע לעברייני מין שרמת הסיכון לביצוע עבירת מין נוספת על ידם אינה גבוהה, והפרק ייכנס לתוקף רק ביום 17.8.2014 לעניין שיקום מונע לעברייני מין שרמת הסיכון כאמור היא גבוהה. לכן, אין אף מקום לטעון שניתן היה או שצריך היה לחייב את הנתבע להשתתף בהליך מכח חוק עברייני מין שהיה יכול להפחית את מסוכנותו ואת הסיכון להתרחשותו של האירוע כפי שהתרחש. בנוסף, אין אף לקבל את טענת התביעה לפיה אין כל התייחסות לעבירת המין בה הורשע הנתבע בפן השיקומי-טיפולי, שכן מהמסמכים (כולל אלו שהתובע מבקש להגיש) עולה כי הנתבע עבר ועדת קבלה ושיבוץ ביום 1.11.2010 (שם נבחנו כל ההיבטים של מאסרו, העבירה בה הורשע, מסוכנותו, התנהגותו וכו') ונקבע כי יעשה ניסיון לשתף אותו בקבוצת טיפול לעברייני מין. הנתבע אישר שלמרות האמור הוא לא השתתף בקבוצה טיפולית - אך לאור הוראות החוק שנסקרו מעלה, ובכלל, לטעמי אין בכך כדי לחייב מסקנה לגבי רשלנות המדינה. סיכום ביניים לעניין העדר אחריותה של המדינה - לאור כל האמור, לא הוכח שניתן היה או שצריך היה לצפות את האירוע, לא הוכח שהיה צורך לשבץ את הנתבע מראש בבידוד או בהפרדה או בתא שבו שוהים רק עברייני מין (כדי להגן על הסביבה מפניו), לא הוכח שהיה צריך להורות על בידוד של התובע (על מנת לשמור עליו), לא הוכח שהיה כשל בכך שלא בוצעו לגבי הנתבע בדיקות או הערכות נוספות על אלו שכן בוצעו (ובוודאי שלא הוכח שלו היו מתבצעות הערכות שכאלו הן היו מביאות למסקנה לגבי בידודו). אשר על כן, והגם שהאירוע המצער התרחש בין כותלי הכלא, אשר באחריות המדינה, לא מצאתי שיש מקום להטיל עליה את האחריות בגין האירוע. גובה הנזק - כמוזכר מעלה, הוגשו בהסכמה מטעם הצדדים שתי חוות דעת (כאשר לשיטת מומחה התביעה לתובע נותרה נכות בשיעור של 25% על פי תקנות 34(ב)(3)-(4) לתקנות המוסד לביטוח לאומי ולשיטת מומחה ההגנה, לתובע לא נותרה נכות עקב האירוע). במחלוקת שבין שני המומחים - אני מעדיפה בבירור את עמדת מומחה ההגנה היות והוכח שהנתונים העובדתיים אשר בבסיס חוות הדעת של מומחה התביעה שגויים, חלקיים, מבוססים על שקרים בוטים מצד התובע ואינם לוקחים בחשבון נתונים משמעותיים שהוכחו. עוד הוכח שכל תיאוריו של התובע לגבי מצבו הנפשי שקריים, סותרים את המסמכים, סותרים האחד את השני ובלתי הגיוניים - ולא ניתן לקבל ולו טענה אחת של התובע בהקשר זה. היות והתובע נכנס ויוצא בשערי בתי הסוהר בישראל מזה שנים- הצטבר לגביו תיק רפואי עב כרס בשירות בתי הסוהר, ממנו ניתן ללמוד על קורותיו במשך התקופות בהן שהה במאסרים, ומעיון במסמכים עולה תמונה המצב הבאה: ראשית, התובע סובל מהפרעות נפשיות ודיכאונות מזה שנים. כדוגמא אפנה למסמך מיום 8.12.2004 שם מצוין כי התובע הועבר בשל מצוקתו לתא נפרד, נכבל למיטה והוגדר "במצוקה נפשית", למסמכים מיום 17.2.2005 ומיום 23.2.2005 לגבי פגישותיו עם פסיכיאטרית בכלא, מסמכים לגבי טיפולים פסיכיאטרים נוספים בימים 2.11.2005 ו-16.11.2005, פגישה עם פסיכיאטרית ביום 9.8.2006, ומסמכים לגבי מצבו הנפשי מיום 18.12.2006, מיום 25.2.2007 ומיום 5.3.2007, שם מצוין כך: "רקע פסיכיאטרי, קיים רקע של מספר פגיעות עצמיות ונסיון אובדני, הוגדר במצוקה נפשית, במעקב של פסיכיאטרית, קיבל טיפול תרופתי עד לאחרונה". עם זאת, כאשר נשאל התובע בחקירתו לגבי מצבו הנפשי לפני האירוע טען כי מעולם לא טופל נפשית לפני האירוע (עמ' 10 שורה 14 ושורה 22) ואף בשאלון שנשלח אליו (נ/1) הכחיש מכל וכל שמצבו הנפשי עוד לפני האירוע היה בכי רע. עוד הוכח בהקשר זה כי למרבית הצער, כאשר היה התובע בן 14 הוא היה עד למעשה רצח שביצע אחיו - אשר רצח חבר שלו. במסמך מיום 28.3.2011, עת נקלט התובע בכלא השרון, מצוין שהתובע סיפר על הרצח כאמור וטען כי יש לו סיוטים בלילה בעקבות הרצח ובמסמך נוסף מצוין כי התובע סיפר שלאחר הרצח הוא ברח ליער, ניסה להתאבד ולאחר מכן אושפז בביה"ח הפסיכיאטרי בבית לחם. למרות זאת, בחקירתו בפני התובע טען שלא היו לו בעיות עקב צפייתו ברצח, כי זה לא השפיע עליו בכלל וכי "זה לא עשה לי שום דבר" (עמ' 12 שורה 29 עד עמ' 13 שורה 5). כאשר נשאל מדוע העובדת הסוציאלית רשמה שהוא סיפר לה שיש לו סיוטים - השיב: "היא יכולה לרשום מה שהיא רוצה" (עמ' 13 שורה 9). שנית, התובע ניסה להתאבד מספר פעמים עובר לאירוע (גם לאחר אותו ניסיון בהיותו בן 14) ואיים בהתאבדויות בפעמים נוספות - וראו את המסמכים מהימים - 2.11.2004, 4.11.2004, 18.11.2004, 8.12.2004, 16.5.2005 (לגבי ניסיון לפגוע בעצמו באמצעות מצית בשל שהיה "עצבני ולחוץ"), 29.5.2005 (שם מצוין כי התובע "מוגדר במצוקה נפשית בשל פגיעות עצמיות ואיומי אובדנות"), 25.10.2005 (לגבי איום אובדנות נוסף), ומיום 9.9.2013 שם נסקרו כל ניסיונות ההתאבדות כולל ניסיון להתאבד בתליה בכלא השרון (לפני האירוע בו עסקינן). הדבר מלמד על מצבו הקשה לפני האירוע, וללא קשר לאירוע. למרות זאת, התובע בחקירתו טען כי ניסיונות ההתאבדות היו רק בגלל המקרה ורק אחרי המקרה ו"התעקש" לדבוק בגרסה זו גם כאשר נשאל בנדון שוב (עמ' 8 שורות 1-3) ושוב (עמ' 10 שורה 3). שלישית, מתברר שהתובע נוהג לחתוך את עצמו בעיקר בידיו (ואין המדובר בהכרח בחתכים שנועדו לגרום לדימום מאסיבי כחלק מניסיון התאבדות, אלא בחתכים "שטחיים"). כדוגמא אפנה למסמך מיום 25.1.2005 לגבי חיתוך הידיים, למסמך מיום 20.9.2005 (בו מצוין שהתובע מספר כי חודש וחצי לפני כן חתך את ידיו כיון שהיה בכלא אצל הפלסטינאים והם התעללו בו), למסמך מיום 27.6.2007 לגבי חיתוך בשתי הידיים, וקיימים עוד מסמכים לגבי חיתוכים נוספים בידיים. התובע נשאל גם לגבי נושא זה ובחר לטעון שהחיתוכים החלו רק אחרי האירוע, ולמרות שהופנה בחקירה למסמכים שמראים שהמדובר בהתנהגות במשך שנים לפני האירוע - טען בחקירתו בשנת 2013 כי "החתכים בידיים זה רק משנה שעברה" (עמ' 11 שורות 7-9), ובהמשך: "אני בטוח שלפני האירוע אף פעם לא חתכתי את עצמי" (עמ' 11 שורה 17). רביעית, הוכח כי התובע שהה בעבר בתקופות דיכאון ממושכות, כי נהג להשתמש בסמים וכי הוא מטופל תרופתית שנים רבות (וראו לדוגמא את המסמך מיום 29.5.2005 שם מצוין כי "קיים רקע של שימוש בסמים ורקע פסיכיאטרי", את המסמך מיום 9.9.2013 לגבי השימוש בהרואין וחשיש, ואת המסמכים מהימים 21.9.2005 ו-12.12.2006, לגבי טיפול תרופתי - וקיימים עוד מסמכים דומים). ושוב, התובע טען כי הכל החל רק אחרי האירוע והכחיש מכל וכל שנטל תרופות גם לפני האירוע למרות שהופנה למסמכים שמדברים בעד עצמם (עמ' 10 שורה 15) - לגביהם טען שהם מזויפים או שאולי הם לא מתייחסים אליו (עמ' 11 שורה 3). חמישית, יש לראות כי כל הנתונים המפורטים מעלה לא מוזכרים ולו במילה בחוות הדעת של מומחה התביעה. אני רוצה להאמין שהם לא היו לנגד עיניו (הגם שבעמ' הראשון הוא מציין כי עיין בתיקו הרפואי של התובע בשירות בתי הסוהר) - אך בין אם היו בפניו (והוא התעלם מהעובדות) ובין אם לא היו בפניו (והתובע בחר שלא לספר לו על העובדות) - מסקנתי החד משמעית היא שלא ניתן לייחס לחוות דעת זו כל משקל. לא יעלה על הדעת לטעון כי "תחילת המחלה" היא באירוע מיוני 2011 (ללא התייחסות למחלה בעבר), כי רק בעקבות האירוע היו שני ניסיונות התאבדות (ללא התייחסות לשלל הניסיונות בעבר), וכי רק לאחר האירוע החל השימוש בסמים והטיפול התרופתי - ואלו רק כמה דוגמאות. לכן, לא אוכל לקבל חוות דעת זו, אף לא בחלקה. לו היה מזכיר מומחה התביעה את העבר של התובע וטוען להחמרה, להחרפה, לגולגולת דקה, להחמרת סיכון וכיוצ"ב אפשרויות - אולי היה מקום לשקול זאת, אך שעה שהעמדה הנחרצת של התובע ושל המומחה מטעמו היתה שהמצב כיום הוא אך ורק עקב האירוע ומוכחשות כל בעיות שהן בעבר - המשמעות הינה שיש לדחות מכל וכל את הגרסה של התובע לגבי מצבו והמסקנה היא שלא הוכח כל קשר סיבתי בין המצב כיום לבין האירוע. תובע שבוחר לשקר במצח נחושה לגבי מצבו עובר לאירוע , לא יכול ליהנות מהספק שמא היתה החמרה או גרימה חלקית וכו'. לכן, אני מקבלת במלואה את חוות הדעת של ההגנה לפיה המדובר בתובע שסובל מהפרעה אנטי-סוציאלית ומהפרעות נפשיות קשות עוד לפני התקיפה ולפיה הוא אינו סובל מ-PTSD או מנכות אחרת עקב האירוע. מכאן שאני מוצאת לבכר את חוות הדעת של מומחה ההגנה על פני חוות הדעת מטעם התביעה וקובעת שלתובע לא נותרה נכות עקב האירוע. נעבור עתה לדון בראשי הנזק הנתבעים. הפסדי השתכרות - הואיל והתובע היה במאסר בעת האירוע ואף במהלך התנהלות התביעה - לא נתבעו הפסדים לעבר. לגבי העתיד - היות ואינני מקבלת את הטענה לפיה נותרה לו נכות בתחום הנפשי, אשר עשויה להשליך על השתכרותו - אזי שלא מצאתי שיש מקום לפסוק פיצוי בגין הפסדי השתכרות לעתיד. מעבר לכך, לא הוכח שיעור ההשתכרות בעבר או פוטנציאל ההשתכרות - וברי כי לא ניתן לקבל את טענותיו של התובע בעל-פה בעלמא לפיהן השתכר 6,000 ₪ לחודש מעבודות מזדמנות שהיה מבצע עת שהה בארץ בניגוד לחוק הכניסה לישראל. הוצאות, נסיעות, טיפולים או עזרת צד ג' - הואיל ולא נותרה נכות צמיתה, הואיל והתובע נמצא במועד האירוע בכלא ונמצא שם גם היום והואיל ולא הוצגה כל קבלה לגבי הוצאה זו או אחרת - הדרישה נדחית. נזק לא ממוני - פריט הנזק היחיד שהוכח לגבי התובע הינו ברכיב הכאב והסבל, ואני מעריכה את הפיצוי בפריט זה בסך של 100,000 ₪. יש לשקול לגבי פריט זה את הפגיעה בגופו של התובע, את הפגיעה ברצונו החופשי ואת מהות הפגיעה והעובדה שהמדובר בשני מעשים שונים. מנגד, יש לזכור את שנאמר מעלה לגבי אי אמירת האמת מצד התובע לגבי ההשלכות הנפשיות שהיו לאירוע ואת העובדה שלאורך מרבית ההליך המשפטי הוא טען שהנזק הלא ממוני קשור בעיקר לכך שהוא נדבק בנגיף עקב האירוע (טענה שנזנחה, כמתואר מעלה) - וראו לדוגמא, את עדותו בעמ' 8 שורה 25 שם הוא מסביר כי הוא הגיש את התביעה כנגד שב"ס "כי קיבלתי את המחלה שלי בשב"ס והותקפתי מינית בשב"ס ונהרסו לי כל החיים שלי בשב"ס" ואת עמ' 14 לחקירתו של התובע בתיק הפלילי, שם הוא מספר שהוא הגיש את התובענה הנוכחית ומסביר כך "אני לא רוצה כסף, אני קיבלתי מחלה ממנו, HIV, איידס, אני לא זקוק לכסף מאף אחד. למשפחה שלי יש מספיק כסף" (עמ' 14 שורות 11-14) ומוסיף ומסביר כי הוא זימן את נציגי התקשורת, לרבות ערוצי 2 וערוץ 10 לסקר את המקרה שלו. עוד אזכיר כי בפס"ד רפאלוב - נקבעה לתובע נכות נפשית צמיתה בשיעור של 15% והפיצוי בראש הנזק הלא ממוני היה בסך 40,000 ₪ (ביולי 2013), וכי בפס"ד מלינסקי (יהלום) - נקבע כי לתובע נכות בשיעור של 15% בשל מסכת ההתעללויות ארוכה שעבר במעצרים ובכלא, ונפסק לו פיצוי בסך 120,000 ₪ נכון לשנת 2004, בפריט זה. סיכום - אשר על כן, התביעה כנגד הנתבע מתקבלת ועליו לשלם לתובע סך של 100,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ בתוספת מע"מ והחזר אגרת ביהמ"ש, תוך 30 יום. לאור עמדתי באשר לחוות הדעת של המומחה מטעם התביעה, לא אחייב את הנתבע בתשלום ההוצאות שכרוכות בהגשת חוות הדעת. התביעה כנגד המדינה נדחית, אם כי בנסיבות, לאחר התלבטות, יהא זה ללא צו להוצאות. כנגזר מדחיית התביעה כנגד המדינה - יש אף לדחות את ההודעה ששלחה המדינה כלפי הנתבע, ללא צו להוצאות. בית סוהר / כלאמשפט פליליאלימותפיצוייםמאסרתקיפהאסירים