תביעת פינוי לגבי מבנה יביל המוצב בשטח של בית ספר רקע כללי - עסקינן במכולה (להלן: "המכולה") המשמשת כקיוסק, והמוצבת בשטח של בית ספר "דגן" (להלן: "בית הספר") ברח' בן צבי 6, בקרית חיים, הידוע כגוש 11575 חלקה 103 (להלן: "הקיוסק"). התובעת, עיריית חיפה, הינה בעלת הקרקע עליה מוצב הקיוסק (להלן: "העירייה"). אין חולק כי לפני שנים רבות התגוררו הנתבעים, מר יעקב בוגנים והגב' בת שבע בוגנים (להלן: "הנתבע", "הנתבעת" ו-"הנתבעים"), במבנה ליד בית הספר (שנמצא בגוש 11575 חלקה 101), וניהלו את הקיוסק מביתם. בשלב מסוים - החלה בניית פרוייקט מגורים גדול על הקרקע אשר עליה עמד ביתם של הנתבעים, אשר היתה קרקע של המדינה, וזאת על ידי חברת שיכון עובדים בע"מ (להלן: "החברה הקבלנית"). בשנת 1994, החברה הקבלנית, אשר קיבלה מהמדינה רשות לבנות את הפרוייקט, הגישה תביעת פינוי כנגד הנתבעים (ת"א 2986/94 בבית משפט זה). בשנת 1996 ניתן פסק דין בתביעת הפינוי הנ"ל של החברה הקבלנית, אשר מכוחו היה על הנתבעים לפנות את הבית, בכפוף לתשלום מצד החברה הקבלנית ובכפוף להוצאת היתר בניה על ידי החברה הקבלנית. במועד לא ברור במהלך שנת 1997 - הציבה החברה הקבלנית את המכולה בשטח אתר הבניה המיועד, והנתבעים ניהלו את הקיוסק מהמכולה. בהמשך אותה שנה, לאור מחלוקת שהיתה בין הצדדים לגבי קיום תנאיו של פסק הפינוי - הגישו הנתבעים המרצת פתיחה כנגד החברה הקבלנית (ת.ה. 16211/97 בבית משפט זה - מוצג נ/1). באוקטובר 1997 הגיעו הנתבעים והחברה הקבלנית להסכם פשרה לפיו יקבלו הנתבעים דירה בפרוייקט, בשווי של כ-230,000$, כנגד פינוי השטח. מעיון בפסק הדין והסדר הפשרה עולה כי בד בבד עם פינוי ביתם של הנתבעים הוסכם שהמכולה תועבר לשטח בית הספר "אם וכאשר יהיה לכך היתר כדין" (סעיף 3 להסכם הפשרה). עוד הוסכם כי החברה הקבלנית מסכימה לתת לנתבעים ללא תמורה את המכולה עצמה (ששוויה כ-5,000 $ ארה"ב) וכי היא תנסה לסייע לנתבעים לקבל מהרשויות את ההיתר להצבת המכולה בשטח בית הספר. מפסק הדין עולה בנוסף כי כבר בדיון ביום 30.10.1997 טענו הנתבעים כי קיים מכרז מטעם בית הספר לגבי הפעלת הקיוסק בשטח בית הספר וכי העיריה דורשת מהנתבעים תשלום של 15,000 ₪ לשנה במקום 9,000 ₪ בלבד. בהתאם, הוסכם בין הצדדים להסכם הפשרה (ואף לכך ניתן תוקף של פסק דין) כי החברה הקבלנית תממן את ההפרש הנדרש בנוגע לעלויות ניהול הקיוסק בתחום בית הספר למשך שנתיים (15,000 ₪ פחות 9,000 ₪ = 6,000 ₪ כפול 2 = 12,000 ₪), והכל - "לאחר שהמבקשים יציגו בפניה את ההסכם עם בית הספר" (שורה 7 של פסק הדין). בשנת 1998 - הוסכם בין הנהלת בית הספר לבין הנתבעים על כך שהם יוכלו לנהל את הקיוסק בתוך שטח בית הספר מתוך המכולה. אפנה לכך שלגבי מועד הצבת המכולה בתוך שטח בית הספר - העיד אחד מעדי העירייה כי הכנסת המכולה לשטח בית הספר היתה בשנת 1995, לפי מיטב זכרונו, אך הנתבע בתצהירו טען שהיה זה בשנת 1998. דומה שלאור קריאת פסק הדין שפורט מעלה סביר להניח שאכן היה זה בשנת 1998, כפי שטוען הנתבע. בכל אופן, מאז שהמכולה הוצבה בתוך שטח בית הספר, פועל הקיוסק בבית הספר, מחובר לחשמל ולמים, ומשרת את התלמידים. אין חולק כי אין, ומעולם לא היה, חוזה בכתב בין הנתבעים לבין בית הספר או העירייה לגבי הפעלת הקיוסק במתחם בית הספר או שכירת הקרקע אשר עליה ניצב הקיוסק, אך מוסכם כי הנתבעים שילמו לבית הספר או לעיריה עבור הפעלת הקיוסק סכומים משתנים לאורך השנים. מוסכמה אחרונה הינה שבשנת 2005 העירייה נתנה לנתבעים רישיון עסק לצמיתות להפעלת הקיוסק (להלן: "רשיון העסק"). טענות הצדדים- לטענת העירייה, לנתבעים אין זכות כלשהיא להוסיף ולהחזיק בשטח עליו מוצב הקיוסק במתחם בית הספר (לעיל ולהלן: "הקרקע"). העירייה מכחישה כי אי פעם נתנה לנתבעים רשות להחזיק בקרקע, ולחילופין, כי אף אם ניתנה בעבר הרשאה להחזיק בקרקע, הרי שיש לראותה כבטלה נוכח דרישת הפינוי של העירייה משנת 2010 ונוכח הגשת התביעה דנן. לטענת הנתבעים, ניתנה להם הרשאה בלתי הדירה מטעם העירייה, באמצעות הסכמים בעל פה, להחזיק בקרקע לצורך הפעלת הקיוסק, והם הסתמכו על הרשאה זו. לחילופין, נטען למצגי שווא באשר לזכות החזקה, לרבות לאור קיומו של רשיון העסק. בנוסף, מפנים הנתבעים לכך כי המדובר במקור פרנסתם היחיד. מסכת הראיות- מטעם התביעה העידו בפניי ד"ר דודי גושן (מנהל בית הספר, להלן: "גושן"); מר גבי כוכב (המנהל האדמיניסטרטיבי של בית הספר, להלן: "כוכב"); והגב' טל סלומונוב (אחראית מזנונים בבתי ספר בעירייה, להלן: "סלומונוב", לגבי תצהירה ת/6). מטעם ההגנה העיד הנתבע בעצמו. כן הגישו הצדדים מסמכים שונים, לרבות תמונות ומסמכים מתוך תיק רישוי העסק. דיון והכרעה- לאחר שקילת התשתית הראייתית וטענות הצדדים בסיכומיהם, עמדתי היא כי דין התביעה להתקבל, אם כי צו הפינוי יכנס לתוקפו בעוד זמן רב, מחמת הנימוקים שיפורטו להלן. האם יש הסדר חוזי בין העירייה לבין הנתבעים? אין חולק כי לא הונח על שולחני הסכם בכתב בין הצדדים, אם כי קיימות כמה אינדיקציות להסכם בעל-פה באשר להפעלת הקיוסק בתוך שטח בית הספר, החל משנת 1998. ראשית, אפנה לכך שגושן מסביר כי הוא הציע לנתבע להקים מזנון בתוך שטח בית הספר וכי כך הוסכם ביניהם (עמ' 9 שורה 23). עוד הסביר גושן כי לא נחתם הסכם בכתב בין הצדדים היות וההתנהלות כאמור היתה בשלב שבו הפעלת המזנונים בתחומי בתי הספר של העיריה טרם היתה מוסדרת, וכי רק לאחר כמה שנים החליטה ועדה של העיריה על הסדרת תחום המזנונים וקיום מכרז לגבי הפעלתם. שנית, כוכב אף הוא אישר שהיתה הסכמה בין הצדדים לגבי הפעלת הקיוסק בתוך שטח בית הספר ואף הסביר כי היה הסכם כספי לגבי תשלום של 15,000 ₪ בשלב הראשוני ולאחר מכן הוסכם על הפחתת התשלום לכדי 9,000 ₪. ברור שכאשר עד מטעם העיריה מסביר שהיה הסכם כספי לגבי הפעלת הקיוסק - המסקנה לא יכולה להיות אלא שהיתה הסכמה להפעלת הקיוסק בתנאים אלו או אחרים והנתבעים לא פלשו לתוך שטח בית הספר, כך סתם, בבוקר יום בהיר. שלישית, במכתבים שנשלחו מטעם העירייה לנתבעים יש איזכורים של אותו הסכם בעל-פה, וכדוגמא אפנה למכתב של כוכב לנתבעת מיום 10.9.2007 (ת/3), לאמור: "ברצוני להזכירך שבהסכם משנת 2003 נכתב שתשלמי לבית הספר 15,000 ₪ לשנה. מאז לא שילמת סכום זה ...". משמע, שהוכח שהיה הסכם מסוים בין הנתבעים לבין העירייה (באמצעות נציגי בית הספר) לגבי הפעלת הקיוסק כנגד תשלום. במצב דברים זה - נשאלת השאלה מה היו בדיוק תנאיו של ההסכם והאם רשאית העיריה להפסיק את ההסכם. האפשרות להורות על סיום ההסכם שבין הצדדים - כאמור, תנאי ההסכם שבין הצדדים לא הוכחו, למעט עצם ההרשאה וחובת התשלום, ולשיטתי, במצב דברים זה - ברור שניתן להפסיק את ההסכם בהתראה סבירה מראש. ראשית, לא יעלה על הדעת שהעירייה תיתן לגורם זה או אחר הרשאה להפעלת קיוסק בתחומי בית ספר עירוני ללא הגבלת זמן. הסדר כה חריג, לגבי הפעלת הקיוסק ללא כל הגבלה של זמן, טעון הוכחה ברף גבוה במיוחד - והנתבעים לא עמדו בנטל שכזה. שנית, חוזה כגון זה בו עסקינן (מעין חוזה שכירות או זכיון) נתון לביטול מעצם טיבו וטבעו, בכפוף למתן הודעה מראש, בכפוף לשיקולים כגון הסתמכותו של הצד שהתקשר עם העירייה, ואולי בכפוף להסדר תשלומים. שלישית, שוכנעתי כי טובת הקופה הציבורית הינה לערוך מכרז לגבי הפעלת הקיוסק, כפי שהעירייה טוענת שמחייבים הנוהלים - ולו מן הטעם שאותו גורם מפעיל את הקיוסק משנת 1998 ועד היום. אולי ישנו גורם אחר אשר יוכל להציע מוצרים איכותיים יותר ובמחירים נמוכים יותר? שהרי לשם כך יש לערוך מכרז ולבחון את התנאים בכל פרק זמן מחדש. לגבי המכרז, אני מאמצת את גרסתו של גושן לפיה הוסבר לנתבעים לא פעם ולא פעמיים כי בכוונת העיריה לערוך מכרז וכי העירייה מחוייבת לערוך מכרז, אך הנתבעים סרבו להשתתף באותו מכרז ודרשו שינתן להם להמשיך ולהפעיל את קיוסק לכל החיים בפטור ממכרז (עמ' 9 שורות 26-27 ועמ' 11 שורה 9). לכך מצטרפת עדותו של כוכב לגבי חובת קיום המכרז, כפי שקבע מבקר העירייה, אשר לטענתו בחן את המקרה וכתב עוד בשנת 2007 - "שכל מה שאנחנו עושים מבחינת מכרזים הוא לא כדין" (עמ' 13 שורות 8-24). עמדתו של מבקר העירייה עדינה יחסית למצב בשטח, אשר נמשך - למרות הביקורת - מאז 2007 עד היום. אני סבורה כי התנהלות העירייה כאן היא על גבול השערוריה, אך המסקנה הינה שיש לתקן את המצב ולא "להעניש" את העירייה ולהנציח את המצב לעד (כפי שסבורים הנתבעים ובא כוחם). לגבי נושא המכרז - לא אוכל שלא להוסיף כי טענת סלומונוב (עמ' 15 שורות 19-29), לפיה לא ניתן היה לצאת למכרז לגבי הפעלת הקיוסק בבית הספר, בשל העובדה כי הנתבעים התנגדו ובשל שהם לא הסכימו "לשתף פעולה", היא טענה שמוטב שלא היתה נטענת. כוכב אף הוא טוען כי הוא הגיע אל הנתבע עם מעטפת מסמכי המכרז והציע לו להשתתף, אך הנתבע זרק עליו את המעטפה וטען כי "פה לא יתקיים מכרז", ולכן - "מאותו יום בנושא המכרז אני לא הוצאתי מילה מהפה" (עמ' 13 שורה 17). משמע, שנציגי בית הספר והעירייה נבהלו מהתנהלותו הבריונית של הנתבע ונכנעו לנתבעים אשר הודיעו ש"מבחינתם לא יתקיים מכרז" ושהם לא מתכוונים לעזוב. לקרוא ולא להאמין. ממתי נדרשת העיריה להסכמה של תושב זה או אחר על מנת ליישם את הוראות החוק? ועוד לאחר שמבקר העירייה עצמו העיר את שהעיר? עוד יובהר כי העיריה אינה יכולה "לצאת למכרז" להפעלת קיוסק במכולה עצמה בה עסקינן, שכן המכולה אינה שייכת לעירייה והיא רכוש של הנתבעים (כאשר הוכח כי הם קיבלו אותה ללא תמורה מהחברה הקבלנית). העיריה יכולה רק לדאוג לפינוי המכולה ולצאת למכרז לגבי הפעלת קיוסק במבנה אחר - ואת זאת היא חייבת לעשות, בבחינת "מוטב מאוחר מלעולם לא". לכן, חובת קיום המכרז כדין מחזקת את המסקנה שהעירייה יכולה להביא את ההסכם שהיה עם הנתבעים בשנת 1998 לסיומו. רביעית, אמנם הוכח כי הנתבעים כן שילמו לבית הספר ולעירייה במשך השנים לגבי הפעלת הקיוסק, הן בגין הפעלת הקיוסק והן בגין ארנונה (בניגוד מוחלט לאמור בסעיף 8 לכתב התביעה), אך שוכנעתי כי לגבי הפעלת הקיוסק הם משלמים הרבה פחות מאשר המוסכם, ואי התשלום המלא מהווה אף הוא נדבך במסקנה לפיה ניתן להורות על סיום ההסכם בין הצדדים. בהקשר זה מוסכם על הצדדים כי הנתבעים משלמים מאז שנת 2006 סך של 6,000 ₪ כל שנה, אלא ששוכנעתי כי ההסדר היה לתשלום בסך של 9,000 ₪ החל משנה זו ואילך, וסכום של 15,000 ₪ לפני שנה זו. אני מאמצת כאן את עדותו של כוכב (עמ' 14 שורות 19-29), אשר אף הציג טבלה המפרטת מה היה החיוב כל שנה ומה התקבל, ומעדותו עולה כי בשנים הראשונות היו הנתבעים אמורים לשלם 15,000 ₪ לשנה ולאחר מכן, החל משנת 2006, ירד הסכום לכדי 9,000 ₪. טענתו זו - לגבי גובה התשלום שהיה אמור להשתלם - לא נסתרה והיא מקבלת תימוכין מהאמור בהסדר הפשרה בין הנתבעים לבין החברה הקבלנית שפורט מעלה, כמו גם ממכתביו ת/3 ו-ת/4 (מהשנים 2007 ו-2008) אשר תוכנם לא נסתר וכאשר הנתבעים אף לא טרחו לענות להם. לעומת עמדת בית הספר (לגבי כך שהתשלום היה אמור להיות 9,000 ₪), טען הנתבע כי הוא הגיע להסכמה עם גושן לגבי הפחתה נוספת מ-9,000 ₪ לכדי סכום של 6,000 ₪ (עמ' 16 שורות 27-29), אלא שטענה זו אינה עוברת את רף ההוכחה במאזן ההסתברות האזרחי, שכן אין לה תימוכין בכתב, היא סומכת רק על עדותו של הנתבע (ללא תימוכין מצד הנתבעת, אשר כלל לא העידה) וגושן מכחיש חד משמעית שהיה סיכום לגבי 6,000 ₪ (והעיד שהסיכום היה לגבי 9,000 ₪ - עמ' 10 שורות 2-4)). לכן, קיימת בפני רק עדותו בעל-פה של הנתבע (על המשתמע מכך לאור סעיף 54 לפקודת הראיות) - ואין בה די. לגבי אמינותו של הנתבע אפנה אף לקטע מחקירתו בעמ' 18 שורות 10-16, אשר שם הוא לא דייק בתשובותיו - ויש לדבר השלכה לגבי האפשרות לבסס ממצאים עובדתיים על עדותו בעל-פה בלבד. משמע, ששני הצדדים מסכימים שהנתבעים שילמו כל שנה 6,000 ₪ (והדבר מתיישב אף עם הקבלות שצורפו לסיכומי הנתבעים), אך אני מקבלת את טענת העירייה לפיה התשלום היה אמור להיות 9,000 ₪ כל שנה. מכאן, שהנתבעים צברו חובות משמעותיים לגבי הפעלת הקיוסק. התובענה דכאן אינה סומכת על טענה להפרת ההסכם בגין אי התשלום, עילת הפינוי אינה אי תשלום ואין בפניי דרישה כספית - לכן, אין הכרח בחישוב מדויק של החוב, אך החשוב הוא ששוכנעתי שהנתבעים מפרים את ההסכם שהיה בין הצדדים מבחינה כספית, וזהו טעם נוסף למסקנתי לפיה לא יעלה על הדעת לראותם כמי שזכאים להמשיך את ההסכם עד אין קץ. לכן, הוכח מבחינה עובדתית כי המדובר בהסכם בעל-פה להפעלת הקיוסק כנגד תשלום, אך לא הוכח כי היתה הסכמה לכך שההסכם ימשך ללא הגבלה או לכל משך חייהם של הנתבעים (יבדל"א). עוד מצאתי כי אין כל הגיון בהסכם ללא הגבלה, כי הדבר אינו אפשרי מבחינת אינטרס הציבור ולכן, העירייה יכולה להחליט על רצונה להפסיק את ההסכם (ולעניין זה - ניתן לראות במכתבי העירייה ובהגשת תובענה זו כהודעת ביטול). האם הנתבעים ברי רשות, ואם כן - האם המדובר ברשות בלתי הדירה? כידוע, ההלכה היא כי בעל מקרקעין רשאי להעניק רשיון לשימוש במקרקעין, כאשר רשיון שכזה אינו מחויב הסכם בכתב, כך שניתן ללמוד על קיומו מהתנהגות הצדדים (רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פ"ד נז (3) 949; ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210; ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מדינת ישראל - מ.ע.צ. (21.3.2007)). עוד נקבע בפסיקה כי חלוף הזמן כשלעצמו, בו עושה הטוען לרשות שימוש במקרקעין, אינו מספיק כדי ללמד על היותו בבחינת "בר רשות", וכי יש להתייחס למכלול הנסיבות. נסיבות אלו כוללות בראש ובראשונה התייחסות לשאלה אם בעל המקרקעין ידע על השימוש שעושה הטוען לזכות במקרקעין (נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב (תשנ"ה), עמ' 57). משמע, שעל מנת לזכות במעמד של "בר רשות מכללא", על המחזיק במקרקעין להוכיח שהייה ממושכת במקרקעין ולהוכיח את ידיעת בעל המקרקעין לגבי השהייה - ללא נקיטת הליכים כנגדו. נסיבה נוספת רלבנטית הינה השאלה אם ניתנה תמורה בגין השימוש אם לאו - ולתשובה לשאלה זו השלכה בעיקר על השאלה אם המדובר ברשות הדירה או שאינה הדירה (אם כי אף כאשר מדובר ברישיון בתמורה, לא בהכרח ייקבע כי מדובר ברישיון בלתי-הדיר - ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי (25.11.2002), פסקה 12 לפסק-הדין). במקרה דכאן, כפי שפורט מעלה, שוכנעתי כי היה הסכם בעל-פה בין הצדדים לגבי השימוש במקרקעין (הגם שהוכחו רק חלק מתנאיו). במצב שכזה, אין אנו נדרשים לקונסטרוקציה המשפטית של "ברי-רשות", ואין מקום לדון בטענות שהועלו בהקשר זה מטעם הנתבעים. עם זאת, אף אם היינו רואים בנתבעים כברי רשות - בנסיבות שהוכחו דכאן, המדובר ברשות שאינה בלתי הדירה, דהיינו - שהיא ניתנת לביטול (וכפי שכבר כתבתי, על הביטול ניתן ללמוד ממכתבי הדרישה של העירייה ומעצם הגשת תביעה זו (רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151, 170; ת"א (שלום-נצרת) 45065-07-10‏ מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' סיידון (7.1.2013)). לפיכך, הנתבעים לא הוכיחו שניתנה להם רשות בלתי הדירה להמשיך ולעשות שימוש בקרקע לצורך הפעלת הקיוסק. מהי משמעותו של רשיון העסק? אף טענת הנתבעים באשר לרישיון העסק שהונפק להם, אינה יכולה לשנות את מסקנותי דלעיל. אכן, הנפקת רישיון עסק לקיוסק לצמיתות, היא בעלת משמעות. היא מעידה על האופן בו התנהלה העירייה לאורך השנים, ואף יש בה כדי לחזק את טענת הנתבעים להסתמכות מסויימת על מצגים מצד העירייה. אולם, לא יכול להיות ספק כי עצם הנפקת רישיון העסק לא הקימה או יצרה זכויות קנייניות או מעין קנייניות של הנתבעים בקרקע, לא מקימה זכות חוזית ואין בה כדי להועיל להם. הנפקת הרשיון לצמיתות, ללא הסדרת השימוש בקרקע, רק מלמדת על כך שזרוע אחת של העיריה אינה יודעת מה עושה הזרוע השניה. האם הנתבעים הסתמכו על מצג לפיו ההיתר להפעלת הקיוסק הינו לצמיתות - טענה זו של הנתבעים שובת לב, אך לא הוכחה. דהיינו - שאינני מקבלת את טענתם לפיה הם סברו באמת ובתמים שיוכלו להפעיל את הקיוסק ללא הגבלת זמן, למשך כל ימי חייהם. ראשית, אפנה לכך כי כבר בהסכם הפשרה עם החברה הקבלנית בשנת 1997 צויין במפורש כי הנתבעים פועלים להגיע להסדר עם העירייה לגבי הפעלת הקיוסק בתוך שטח בית הספר וכי יש צורך להגיע להסדר כתוב בין הצדדים. לכן, בשלב זה, בו הנתבעים העתיקו את המכולה ממתחם עבודות הקמת הפרוייקט, הם בוודאי שלא יכולו להסתמך על הבטחה או על הסכם לרשיון לא מוגבל בזמן. הם ידעו כי עליהם להגיע להסדר, כי תנאיו לא ברורים וכי קיימת אפשרות שהסדר שכזה מעולם לא יתגבש. שנית, אני מקבלת את טענת העירייה לפיה לאורך כל השנים נאמר לנתבעים כי שהותם אינה ללא הגבלה וכי יש חובה להסדיר את ההתקשרות בחוזה כתוב ומסודר, במיוחד לאחר שהובהר שיש לקיים מכרז - אלא שהנתבעים סירבו לקחת חלק בהליכי מכרז אלו או אחרים. בהקשר זה אפנה לדוגמא למכתבים משנת 2001 - אשר מהם עולה שברור לכל הצדדים שקיימת מחלוקת לגבי הפעלת הקיוסק וכי הנתבעים יודעים על טענת העירייה לפיה ללא הסדרת הליכי מכרז הם לא יוכלו להמשיך ולהפעיל את הקיוסק (מכתבו של גושן מנובמבר 2001 (ת/1) במענה למכתבה של גב' מרים פרקש, יו"ר ועדת מכרזים של העיריה, מנובמבר אותה שנה - כאשר הנתבעים היו מכותבים למכתבים אלו). מכתבים אלו, משנת 2001, נשלחו שלוש שנים בלבד אחרי שהקיוסק הוקם בתוך שטח בית הספר - ובוודאי שממועד זה לא יכולה להשמע טענת הנתבעים לפיה הם היו בטוחים שיוכלו להשאר שם לעד. שלישית, מכתבים נוספים דומים קיימים משנת 2007 ו-2008 (ת/3 ו-ת/4) - אשר בהם מתרה כוכב בנתבעים שעליהם להסדיר את הליכי המכרז, כי לא יוכלו להמשיך להחזיק בקרקע ללא השלמת ההליכים וכי קיים חוב של אלפי שקלים בגין תשלומים שלא שולמו במלואם. הנתבעים (שלא טרחו לענות על המכתבים) - לא יכולים לטעון להסתמכות על מצג לפיו יוכלו להשאר בקרקע לתמיד, לאור האמור במכתבים באופן חד משמעי. משמע, שאין לקבל את טענת הנתבעים לפיה הם סברו שיוכלו להמשיך ולהפעיל את הקיוסק עד בלי די. הם ידעו היטב שהעירייה מתנגדת להמשך השימוש, עד אשר יוסדר בחוזה או במכרז, ולכן טענת ההסתמכות כפי שהועלתה - נדחית. סיכום ביניים - מן האמור עולה כי יש להורות על פינוי הנתבעים מהקרקע, כפי שתובעת העירייה. אלא, שמועד הפינוי ידחה למשך פרק זמן שישקף את מצב הדברים בתיק זה. שהרי הנתבעים מחזיקים בקרקע מאז שנת 1998, והגם שהעירייה סבורה כמה שנים שהם אינם זכאים לעשות כן - היא פתחה בהליכים רק בשנת 2012 במסגרת תיק זה, כלומר - אחרי 14 שנים. העירייה היתה חייבת להבין כבר לפני שנים רבות שהנתבעים לא מתכוונים להגיע להסדר המיוחל - ולנקוט בהליכים במועד. עוד יש לזכור כי העירייה, באמצעות "זרועותיה" הנוספות (מחלקת רישוי העסקים), נוהגת בנתבעים כאילו היו בעלי רשות להמשיך ולהחזיק בקרקע. לטעמי, והדברים חייבים להיאמר בלשון שאינה משתמעת לשני פנים, התנהלות העירייה ביחס לנתבעים, כפי שהתבררה במהלך שמיעת התיק, מעוררת דאגה אמיתית וסימני שאלה לגבי נכסים נוספים של העירייה. יש להצר על כך שהגענו עד הלום, כאשר העירייה נמנעה מהסדרת הסוגייה מבחינה חוקית ומאפשרת לנתבעים להשאר בקרקע עוד שנה ועוד שנה. ודוקו. אף אם בשנים הראשונות נושא המכרזים לגבי הפעלת עסקים כגון הקיוסק לא היה מוסדר, ואף אם בתחילת הדרך מצאה העירייה לנכון לאשר לנתבעים להחזיק בקרקע ולהפעיל את הקיוסק לרווחת התלמידים בבית הספר תוך הנחה שניתן יהא להגיע להסדר - אין ספק כי כבר לפני שנים רבות, העירייה כבר "עמדה על דעתה" כי אין מקום להמשיך ולאשר את ההחזקה של הנתבעים בקרקע, ללא נקיטת הליך מנהלי תקין ומסודר. חרף האמור - העירייה לא נקטה בכל צעד פעיל כדי להביא לשינוי המצב. לכן, לאור האמור מעלה במקובץ - אני סבורה שאין מקום, בנסיבותיו של התיק הנדון, להורות על פינוי מיידי של הנתבעים מהקרקע, ויש לאפשר להם שהות להערך לקראת הפינוי, למצוא מקום אחר לקיוסק או לחילופין - להתכבד ולהשתתף בהליך מכרז מסודר לגבי הפעלת הקיוסק או בכל הליך חוקי חוזי אחר. יש עוד לזכור כי קיימת האפשרות שהנתבעים יזכו באותו מכרז - לכשיתקיים. בנוסף, יש לתת משקל מיוחד לכך שהמדובר בבני זוג שזהו מקור פרנסתם היחיד ויש לדבר משמעויות נכבדות במישור האישי. לכן, הפינוי יהא בעוד זמן רב, אך עם זאת, כפי שכבר צויין - לא ניתן להנציח את המצב הקיים במובן של "מה שהיה הוא שיהא", היות ומה שהיה לא תקין בעליל. טרם סיום אעיר עוד כי הפצרתי בצדדים להגיע להסכמות לגבי המשך השימוש לתקופה של כמה שנים נוספות, מחוץ לכולתי בהמ"ש, לפני תחילת ישיבת ההוכחות, במהלכה ואף לאחריה. ב"כ העירייה אף הביעה נכונות למתווה כאמור של פתרון, בשלב מסוים, אך הנתבעים ככל הנראה לא מצאו לנכון לשקול אפשרות שכזו - וחבל. התוצאה- אשר על כן, אני מורה כדלקמן: התביעה מתקבלת וניתן צו לפינויים של הנתבעים מהקרקע עליה מוצב הקיוסק שבבעלות הנתבעים, בבית ספר "דגן", ברח' בן צבי 6 בחיפה (גוש 11575, חלק מחלקה 103). על הנתבעים יהא לפנות את הקיוסק (המכולה) ולהותיר את הקרקע ריקה מכל חפץ ואדם. הפינוי יתבצע עד יום 1.1.2017, כלומר בעוד שלוש שנים. בנסיבות העניין, נוכח הביקורת באשר להתנהלות העירייה ועל אף שהתביעה התקבלה, אינני מוצאת לעשות צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. בנוסף, אני מבטלת את חיובם של הנתבעים לשלם את ההוצאות שהוטלו עליהם ביום 13.9.2012. דיני חינוךתביעת פינוימבנהפינויבית ספר