פסק דין הצהרתי, לפיו התובעת היא הבעלים הבלעדי של לוח החשמל השייך לנכס שבבעלותה ואשר אותו היא משכירה כיום לתובעת 2. הסעד השני הוא צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבע או למי מטעמו לנתק את לוח החשמל. אין מחלוקת על כך שלוח החשמל נשוא התביעה מצוי בחלקתו של הנתבע. הרקע לתביעה התובעת והנתבע הם בעלים של נכסים גובלים. בשטח שבבעלות התובעת מצויים לולים לגידול פרגיות. את הלולים מפעילה התובעת 2. את השטח רכשה התובעת מאשתו המנוחה של הנתבע, יחד עם הציוד שפורט בחוזה המכר ובנספח א' לחוזה המכר שנערך בין התובעת למוכרת ביום 1/3/94. על פי הנספח לחוזה המכר כלל הציוד, בין היתר, "שתי מערכות חשמל למנועים + לוח חשמל". לטענת התובעת לוח החשמל המוזכר ברשימת הציוד הינו לוח החשמל שאליו מחובר החשמל המרכזי מחב' החשמל. בעת המכירה היה הלוח מותקן בנכס השייך לנתבע והוא נותר כך מאז ועד היום. מלוח זה מוביל כבל תת קרקעי אל לוחות החשמל שמותקנים בכל אחד מהלולים, שמצויים בנכס השייך לתובעת. לטענת התובעת, בסמוך לפני הגשת התביעה איים הנתבע לנתק את הלולים מלוח החשמל (שמצוי, כאמור, בנכס שבבעלותו), וזאת בחוסר תום לב ותוך נסיון לכפות על מי מבעלי העניין בתובעת להעניק לו, ולשטח שבבעלותו, זיקת הנאה בנכס אחר, שאינו קשור כלל ללולים נשוא המחלוקת. התובעת טוענת כי לוח החשמל, אף שהוא מצוי בנכס השייך לנתבע, שייך לה, ולנתבע אין זכות ו/או רשות לנתקו או להזיזו וזאת מאחר שהיא רכשה את הזכויות בלוח, במיקומו הנוכחי, על פי ההסכם שהיה בינה ובין אשתו המנוחה של הנתבע בשנת 1994. הנתבע מכחיש את כל טענות התובעת. לטענתו, לוח החשמל, שהוזכר בהסכם ובנספח א' להסכם, אינו לוח החשמל המצוי בנכס בבעלותו אלא לוח החשמל המצוי בלולים עצמם. לטענתו, לוח החשמל שאליו נעשה החיבור של חב' החשמל שייך לו ואילו לוח החשמל שמצוי בתוך הלולים הוא ששייך לתובעות. לטענת הנתבע, אין לתובעות כל זכות במקרקעין שבבעלותו ובכלל זה בלוח החשמל שמצוי בנכס שלו. ביום 31.1.13 נשמעו הראיות. מטעם התובעות העיד מר בועז שקדי והנתבע לא הביא עדים מלבד עדותו הוא. הצדדים הגישו סיכומים כתובים. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ושבתי ועיינתי בפרוטוקול ובכל החומר שבתיק בית המשפט, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. אני מקבלת את גרסת התובעת, לפיה לוח החשמל שאליו מתחבר החשמל מחב' החשמל, והמצוי בנכס השייך לנתבע, שייך לתובעת והיא רכשה אותו על פי ההסכם שנעשה עם אשת הנתבע בשנת 1994. אני דוחה מכל וכל את טענת הנתבע כאילו האמור בנספח להסכם ביחס ל"לוח החשמל" כפי שצויין בנספח א' להסכם, כוונתו ללוחות החשמל שמותקנים בלולים עצמם ולא ללוח שמותקן בנכס שבבעלותו. לא רק שעדותו של הנתבע הותירה רושם שלילי ביותר ואינני מאמינה לעדותו, אם בעניין הזה ואם בעניינים אחרים, אלא שלגרסת התובעת ישנם חיזוקים נוספים, מלבד האמור בהסכם ובעדותו של מר בועז שקדי מטעם התובעת. ראשית, הדבר ברור מלשונו של ההסכם ושל נספח א' להסכם שעל פי האמור בהם מדובר על "לוח חשמל". "לוח" ולא "לוחות". מהעדויות, כולל עדותו של הנתבע עצמו עולה כי בכל אחד מהלולים שנמכרו היה מותקן לוח חשמל מקומי (עמ' 18 שו' 16-21) ולו היתה הכוונה ללוחות האלה, חזקה על הצדדים שהיו נוקטים בלשון רבים ולא בלשון יחיד, כפי שנכתב בנספח בפועל. השימוש שעשו הצדדים בלשון יחיד ביחס ללוח החשמל, מלמד על כך שהכוונה היתה ללוח החשמל המרכזי, אחד ויחיד, שאליו מגיע חיבור חב' החשמל שמוזרם אל הלולים באמצעות הכבל התת קרקעי והכוונה ללוח שמצוי במקרקעין השייכים לנתבע. 12. הנתבע ניסה לטעון כי בעת פרוש ההסכם ולשון ההסכם, יש להתחשב בעובדה שמי שניסח את ההסכם היה עורך דין מטעמה של התובעת וכל פירוש צריך לכן להיות לרעת המנסח, היינו, התובעת. לפיכך טען הנתבע כי אין לתת משקל מהותי לעובדה שבהסכם מדובר על לוח חשמל יחיד ולא על לוחות חשמל, ברבים. אני דוחה טענה זו של הנתבע, מאחר שהתברר כי עורך הדין שניסח את ההסכם עבור הצדדים ייצג את שני הצדדים, ולא את התובעת בלבד. הנתבע הודה, למעשה, כי יוצג על ידי עורך הדין בעת חתימת ההסכם ואין לכן מקום לקבל את טענתו כאילו עורך הדין שניסח את ההסכם ייצג את התובעת לבדה (עמ' 17 שו' 13-24). 13. טעם נוסף, לכך שאני מעדיפה את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבע, מצוי בכך שלוח החשמל רשום על שמה של התובעת ורישומו על שמה של התובעת נעשה בהסכמתו של הנתבע ולאחר שהנתבע אישר להעביר את הבעלות בלוח אל התובעת (עמ' 21 שו' 1-5). אילו היה ממש בטענת הנתבע כאילו אותו לוח מעולם לא נמכר לתובעת ולא נכלל בהסכם, הדעת נותנת כי הנתבע לא היה מסכים להעביר את הבעלות בלוח ואת רישום הבעלות עליו לשמה של התובעת (עמ' 20 שו' 32 עד עמ' 21 שו' 5). 14. ראיה נוספת לכך שלוח החשמל נשוא התביעה הוא שנמכר לתובעת, ולא לוחות החשמל המשניים שמותקנים בכל אחד מהלולים, מצוי בכך שבעת שדיווחה המנוחה למס שבח על עיסקת המכר היא ביקשה לזכותה בגין עלויות התקנת לוח החשמל. המנוחה לא היתה רשאית לבקש זיכוי אלא על הוצאות הקשורות בנכסים שנכללו בהסכם המכר ולפיכך בקשתה להתחשב בעלויות לוח החשמל שנותר בנכס שבבעלות הנתבע מלמדת על כך כי אותו לוח נכלל בהסכם המכר, ממש כפי שטוענת התובעת (לעניין העלויות, ראה נספח ח' לתצהיר התובעת וכן עמ' 25 שו' 24-25). גם כאן ניסה הנתבע להתלות בעובדה שאת הדיווח למס שבח ערך עורך דין, שלטענתו ייצג אז את התובעת ואולם טענה זו נתבררה כטענה שאינה נכונה כשהנתבע הודה בסופו של דבר כי עורך הדין ייצג אותו ואת אשתו המנוחה, כפי שצויין לעיל. 15. מהראיות שהובאו בפני התברר כי התובעת נהגה בכל השנים שמאז חתימת ההסכם מנהג בעלים בלוח והנתבע לא מחה בידה. בשנת 1995, או בסמוך לכך, ביקשה התובעת להגדיל את אספקת החשמל ללוח ושילמה עבור הגדלה זו, מבלי שהנתבע ישתתף באותו תשלום (נספחים ו/1 ו- ו/2 לתצהיר התובעת). בשנת 2005 בוצעה הגדלה נוספת. בעלות אותה הגדלה השתתף גם הנתבע מאחר שאותה הגדלה שרתה גם את הנכס שבבעלותו, עסק בשם "שביל התפוזים". הנתבע הודה כי השתתפותו בעלות אותה הגדלה, שבוצעה בשנת 2005, נעשתה מאחר שגם הוא היה מעוניין בהגדלת חיבורי החשמל ללוח. יצויין כי גם בשנת 1995 וגם בשנת 2005 לא מחה הנתבע על הפעולות שביצעה התובעת בלוח החשמל וכאשר נשאל מדוע איפשר את ההגדלה בשנת 2005 אם סבר שאין לתובעת כל זכות בלוח שמצוי, כאמור, בשטח שבבעלותו, היתה תשובתו מתחמקת ורחוקה מאוד מלהניח את הדעת והותירה רושם שלילי ובלתי מהימן מאוד (עמ' 22 שו' 29 ואילך). 16. על העובדה לפיה לוח החשמל, אף שהוא מצוי בשטחו של הנתבע, נמכר לתובעת, ניתן ללמוד גם מכך שבמשך 18 שנים, מאז ההסכם עם המנוחה, ועד סמוך למועד הגשת התביעה, לא חלק הנתבע על זכויותיה של התובעת בלוח ואיפשר לתובעת ו/או למי מטעמה להכנס לשטח, לבדוק את הרישומים במונים שמותקנים בלוח ולבצע כל פעולה בלוח. 17. טענת הנתבע לפיה מחה על השימוש שעושה התובעת בלוח ועל כך שהלוח נותר בשטחו, נותרה טענה בעלמא והנתבע לא הציג כל ראיה לפנייה כלשהי שביצע לתובעת בעניין הזה למעט פנייתו משנת 1995 שנענתה במכתבה של רמית מיום 05.05.95 (נספח ב' לתצהיר הנתבע). טענת הנתבע בעניין הזה היא לכן עדות יחידה של בעל דין ולנוכח הרושם השלילי שהותירה עדותו, ודאי שלא ניתן להסתמך על עדות זו לבדה. 18. התברר כי יש ממש בטענות התובעת, לפיהן ביקש הנתבע לנתק את החשמל ולכפות עליה להוציא את הלוח משטחו, ואך ורק בניסיון לאכוף על התובעת, ו/או על מי מבעלי העניין בתובעת, להעניק לו זכויות במקרקעין אחרים. הנתבע הודה בסופו של דבר, ובמהלך חקירתו הנגדית, בטענה זו (עמ' 23 שו' 24-27 וכן עמ' 26 שו' 16-22). 19. הנה כי כן, שוכנעתי כי לוח החשמל המרכזי, שאליו נעשה חיבור חב' החשמל, ואשר ממנו יוצא הכבל התת קרקעי אל הלולים שמותקנים בחלקת התובעת, שייך לתובעת ונמכר לה על פי ההסכם שנעשה עם אשתו המנוחה של הנתבע כבר בשנת 1994. מכיוון שכך זכאית התובעת לסעד הראשון שנתבקש על ידה. 20. אשר לסעד השני - צו המניעה הקבוע - בעניין זה טוען הנתבע, בסיכומים שהוגשו מטעמו, כי אין מקום למתן הסעד המבוקש, מאחר שאין לתובעת או למי מהם זכות כלשהי במקרקעין השייכים לו. לטענתו, הבקשה היא למעשה לזכות קניינית במקרקעי הנתבע ואין מקום להעניק לתובעות או למי מהן זכות כזו. לטענת הנתבע, אף אם לוח החשמל שייך לתובעות או למי מהן, יש לחייבן להעבירו אל המקרקעין שבבעלותן וזאת מאחר שהנתבע ביטל את רשות השימוש שנתן לתובעות לעשות שימוש במקרקעין שבבעלותו לצורך הצבת הלוח. הנתבע טען גם כי מאחר שצו מניעה הוא סעד מן הצדק, יש לדחות את בקשת התובעות לסעד הזה מאחר שהן לא באו לבית המשפט בידיים נקיות. בעניין זה טען הנתבע כי התובעות מבקשות, למעשה, את חסותו של בית המשפט בפעילות בלתי חוקית שהן עושות בנכס שבבעלותן. בנוסף, לטענתו, הן שיקרו כשאמרו לבית המשפט שהלוח שייך להן בעוד שבפועל הוא שייך לחברת חשמל ושלישית משום שהתובעות לא הצביעו על זכות כלשהי המעניקה להן את הזכות לצו מניעה קבוע. הנתבע טען גם כי בהסכם המכר ניתנה לתובעות, לכל היותר, זכות שימוש בלוח החשמל וזכות כזו לא ניתן לאכוף לנוכח סעיף 28 ב' לחוק השכירות והשאילה, התשל"א - 1971 הקובע כי "הפרת חוזה שאילה לא תשמש עילה לתביעת אכיפה". 21. אני דוחה את כל טענות הנתבע בעניין הזה. 22. כפי שכבר ציינתי לוח החשמל, במקום שבו היה בעת שבוצעה עיסקת המכר, נמכר לתובעות והן עשו בו שימוש, במיקומו הנוכחי, מאז 1994 ועד למועד הגשת התביעה. מכירת לוח החשמל, שנותר בנכס השייך לנתבע ומתן אפשרות השימוש לתובעת בלוח החשמל הזה, לאורך כל השנים שמאז 1994 ועד היום, ובכלל זה כניסת התובעת או מי מטעמה לנכס הנתבע לצורך קריאת נתוני לוח החשמל, ולצורך הפעולות הנדרשות להגדלת זרם החשמל המסופק ללוח, מלמדת על כך שהמכר כלל זיקת הנאה שניתנה לתובעת. 23. סעיף 93 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969, קובע את צורות זיקת ההנאה: "א. זיקת הנאה יכול שתקבע - (1) כי בעל המקרקעין הזכאים או מי שהזיקה ניתנה לטובתו, זכאי לשמוש מסויים במקרקעין הכפופים, (2) כי בעל המקרקעין הכפופים חייב להמנע מביצוע פעולה מסויימת באותם מקרקעין. ב. זיקת הנאה לטובת מקרקעין יכול גם שתקבע כי בעל המקרקעין הכפופים חייב לבצע בהם פעולה מסויימת או שלא יהיה זכאי למנוע ביצוע פעולה מסויימת במקרקעין הזכאים". 24. הנה כי כן, ברור כי בפועל, ואף שהצדדים לא נקבו במונח זה באופן מפורש בהסכם, ניתנה לתובעת זיקת הנראה במקרקעי הנתבע, באופן שהיא רשאית לעשות במקרקעי הנתבע ובלוח החשמל המותקן בהם, שימוש. משכך, חייב הנתבע להמנע מלנתק את החשמל המוזרם לתובעת דרך אותו לוח. 25. העובדה, שלפיה ניתנה לתובעת זיקת הנאה כאמור לעיל, עולה לא רק מהסכמת הצדדים ומהתנהגות הצדדים כפי שפורטה לעיל, אלא גם מן העובדה שעל ההסכם משנת 1994 חתם גם הנתבע בעצמו, אף שנכס המקרקעין שנמכר לתובעת היה, לכאורה, רק בבעלות אשתו המנוחה שנקראה בהסכם "המוכרת". העובדה שגם הנתבע חתם על ההסכם, ועל הנספח להסכם, מלמדת כי גם הוא העניק זכויות לתובעת - זיקת הנאה בכל הנוגע ללוח החשמל ולשטח, שטחו, שבו הותקן הלוח. 26. אמנם, הדבר אינו מפורש בהסכם באופן ברור וחד משמעי ואולם, הפסיקה הכירה בכך שחרף דרישת הכתב המפורטת בסעיף 8 לחוק המקרקעין ולפיה "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". אין הכרח שיהיה הסכם כתוב וחתום על כל פרטיו ודקדוקיו ולעיתים די כי מסמך המעיד על העסקה אף שאינו חוזה, יספק את דרישת הכתב. נקבע גם כי לעיתים אין צורך בכך שיהיה מסמך אחד המעיד על העיסקה ודי שקיימת אסופת מסמכים, שיש בהם ביחד, כשהם משלימים זה את זה, כדי להעיד על הפרטים המהותיים הנדרשים לעריכת העסקה אף אם כל מסמך לכשעצמו לא יספיק לצורך הזה. מאוחר יותר הגמיש בית המשפט העליון עוד את דרישת הכתב וקבע כי במקרים מיוחדים ויוצאי דופן ניתן להתגבר על דרישת הכתב מכח עקרון תום הלב. מדובר במצבים שעולה מהם "זעקת הגינות" המצדיקה סטיה מעקרון הכתב. ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פדי נ 1 185; ע"א 6766/11 חיג'זי נ' חיג'זי (פסק דין מיום 23.6.13); ע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ פסק דין מיום 21.3.13. 27. נקבע גם כי בין יתר השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לקבוע אם ניתן לוותר על דרישת הכתב, מצויים גם שיקולי הסתמכות מצד אחד ואשם מצד שני. ע"א 8320/09 אלחדד נ' שמיר, פסק דין מיום 29.3.11; והשווה גם: ע"א 6705/04 בית הרכב נ' עיריית ירושלים, פס"ד מיום 22.1.09. 28. במקרה שבפני שבו יש הסכם בכתב שעליו חתום, כאמור, גם הנתבע, וכאשר ההסכם והנספח לו מצויינים מפורשות את לוח החשמל ואת העובדה שזה כלול בממכר, וכאשר לוח החשמל היה מותקן בזמן ההסכם, ועד היום, בנכס הנתבע ושני הצדדים ראו בו נכס השייך לתובעת והנתבע אף חתם על כל המסמכים הדרושים להעברת רישום הלוח על שם התובעת, ברור כי ניתנה לתובעת זיקת הנאה ולפיה היא זכאית לשימוש כפי שעשתה עד היום במקרקעין של הנתבע בכל הקשור ללוח החשמל והנתבע אינו זכאי למנוע מהתובעת שימוש בלוח החשמל אף שהוא מותקן בשטח השייך לו. 29. אמנם, בדרך המלך הסמכות להכריע בשאלת קיומה של זיקת ההנאה האמורה, נתונה לבית המשפט המחוזי ואולם, כאשר שאלת קיומה של זיקת ההנאה נדרשת לצורך ההכרעה בהליך שבפני, שעניינו צו המניעה המבוקש, ניתן להכריע בה מכח הסמכות הקבועה בסעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד 1984 הקובע: "הובא עניין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לברור העניין, ראשי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו עניין, אף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר". 30. צו המניעה המבוקש נוגע לשימוש שעושה התובעת בלוח החשמל, שמצוי במקרקעי הנתבע. עניין השימוש מצוי בסמכותו של בית משפט זה ושאלת הזכות שמכוחה רשאית, או לא רשאית, התובעת לעשות שימוש במקרקעי הנתבע, היא שאלה שיש להכריע בה אגב אורחא והיא נגררת לכן לסעד העיקרי המבוקש. מכיוון שכך, אין כל מניעה לדון בשאלת קיומה של זיקת ההנאה. והשווה: ת.א. (י-ם) 25161/99 גולדופסקי נ' יעד שירותי חניה וגרירה בע"מ. 31. מעבר לכך, אף אם אין לתובעת זיקת הנאה במקרקעי הנתבע, כפי שקבעתי לעיל, יש מקום לקבל את התובענה. זאת, מאחר שלתובעת ניתנה רשות בלתי הדירה לעשות שימוש במקרקעי הנתבע בקשר ללוח החשמל שבבעלותה ואשר מותקן במקרקעי הנתבע. מצאתי כי הרשות בעניין זה ניתנה לתובעת בתמורה ויש מקום, משיקולי צדק, לקבוע כי הרשות הינה בלתי הדירה. 32. המקרה בו עסקינן, נופל בגדר אותם מקרים, בהם הצדק מחייב קביעה כי הרשות שניתנה הנה בלתי-הדירה, שכן המבחן המרכזי לבחינת השאלה אם רשות מסוימת היא הדירה, הנו מבחן הצדק. ראה: ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337, 341; מ' דויטש, קניין, כרך ב' עמ' 414-415. 33. הדין הוא, שרשות תהא בלתי-הדירה, כאשר הצדק מחייב זאת, ונימוק מרכזי לכך הנו תמורה שניתנה. והשווה: ת"א (מחוזי חיפה) 281/04 קיבוץ אפק נ' מקורות. 34. הפסיקה קבעה מקרים מוגדרים ומפורשים, בהם ייקבע כי רשות שניתנה הנה בלתי-הדירה: "...האחד, שמדובר ברשות מפורשת ולא מכללא, השני, כי המחזיקים השקיעו השקעה ניכרת במקרקעין, והשלישי, כי ההשקעה נעשתה ברשותו המפורשת של הבעלים". ראה: ת"א (ת"א) 180889/02 אהרון נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (ניתן ביום 08.03.11, ). 35. במקרה שבפני, ניתנה רשות שימוש מפורשת וניתנה לה תמורה, כמפרט בהסכם המכר שעליו, כאמור, חתום גם הנתבע. חתימת הנתבע על ההסכם מעידה על כך שהדבר נעשה ברשות מפורשת של הנתבע. בענייננו, מלבד העובדה שמדובר ברישיון שניתן בתמורה, מדובר ברישיון שנובע מהסכם מפרוש וברור בין הצדדים. אשת הנתבע מכרה לתובעת את החלקה, תוך שצוין במפורש בהסכם, שעליו חתם גם הנתבע, כי החלקה מועברת יחד עם לוח החשמל, כאשר הלוח היה מותקן מקרקעיו של הנתבע. כלומר, שהרשות נשוא ענייננו ניתנה בתמורה. 36. כאשר רשות ניתנה בתמורה - כמו במקרה שבפני, נקבעה ההלכה, לפיה, הרשות אינה ניתנת לביטול באופן המשנה לרעה את מצבו של בר-הרשות, ועל בית המשפט לאשר את קיום החוזה בעין - כפי שהצדדים הסכימו לו, מאחר וכך דורש הצדק. ראה: ע"א 87/62, בדיחי נ' בדיחי, פ"ד טז(4) 2901, 2906 [א]; ע"א 602/84 ריבוא נ' גל, פ"ד לט(3) 393, 398. 37. במיוחד הדבר נכון במקרה שבפני שבו מבקש הנתבע לבטל את הרשות לא מחמת העובדה שהשימוש שעשתה ועושה התובעת בלוח החשמל יש בו הפרעה כלשהי לנתבע, אלא מאחר שהנתבע מבקש לכפות על מי מיחידי התובעת או על מי מבעלי העניין בה לתת לו זכויות במקרקעין אחרים שאינם קשורים כלל למקרקעין נשוא התביעה. התנהלות זו של הנתבע יש בה משום חוסר תום לב מובהק וניסיון לעשות שימוש לרעה בזכויות שיש לו במקרקעין שבהם מותקן לוח החשמל וגם מן הטעם הזה יש לדחות את טענות הנתבע ולקבל את התביעה כפי שהוגשה. לעניין תחולת תום הלב גם בזכויות במקרקעין השווה רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון פדי נה (1) 199. 38. מכל הטעמים שפורטו לעיל, אני מחליטה לקבל את התביעה. לפיכך, אני קובעת כי לוח החשמל המותקן במקרקעי הנתבע ואשר דרכו מסופק החשמל למקרקעי התובעת שייך לתובעת. בנוסף, ניתן בזה צו מניעה האוסר על הנתבע ו/או על מי מטעמו לנתק את התובעת מלוח החשמל ו/או את זרם החשמל המוזרם לתובעת דרך אותו לוח. הנתבע ישא בהוצאות התובעת בגין התביעה וכן בשכר טירחת עורך דין לתובעת בסכום של 11,800 ₪. חשמלפסק דין הצהרתי