תביעה בטענה כי הציג בפני משטרת ישראל מידע שקרי לגביה, ובכך גרם לפגיעה בשמה הטוב, ולכך שנאלצה לשאת בעלויות גבוהות לשווא. טענות התובעת ביתר פירוט, התובעת טענה בכתב התביעה, בתמצית, כדלקמן- התובעת והנתבע היו בני זוג וידועים בציבור, בשנים 2002 ועד 2009, ולהם שני ילדים קטינים. ביום 25.12.2010 הנתבע הגיש תלונה כנגד התובעת במשטרת ישראל שלפיה הותקף על ידי התובעת כאשר תקיפה זו גרמה לו לחבלה של ממש. הנתבע הציג בפני המשטרה את רגלו, כאילו נחבל על ידי התובעת, בעוד שמעיון בתמונות המצויות אצל התובעת בתקופה שקדמה לאירוע עולה כי יש ברגליו של הנתבע מעין צלקות או סימנים כחולים, שאינם קשורים לתובעת. בסיום החקירה, ולאור הצגת הסימנים שעל רגלו של הנתבע, שאינם קשורים לאירוע הנטען או לתובעת, החליטה המשטרה להגיש כתב אישום כנגד התובעת בעבירה של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש בן זוג, על פי סעיפים 380 ו- 382 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, שהוגש לבית משפט השלום בבאר שבע בשנת 2011 (ת.פ. 27296-02-11). התובעת פנתה לקבלת יעוץ משפטי, ולאחר דין ודברים ממושך מול המדינה, שבמסגרתם הוצגו ראיות שלפיה פציעתו הנטענת של הנתבע כלל לא נגרמה על ידי התובעת, אלא מדובר בסימנים ברגלו משכבר הימים, הסכימה המדינה לחזור בה מכתב האישום. לאחר אירוע האלימות של הנתבע כלפי התובעת, נאלצה התובעת לפנות טיפול רפואי ממושך לבתה הקטינה ויקטוריה, הסובלת עד למועד הגשת התביעה מהרטבה בלילה, בעיות שינה, ועצבנות יתר. התובעת לא תקפה את הנתבע, ולא פגעה בו, והגשת התלונה על ידו במשטרה נעשתה בחוסר תום לב, מבלי שהנתבע האמין, או יכול היה להאמין בה, והיא הוגשה בזדון, או לפחות ברשלנות, ויש לראותה כהוצאת לשון הרע, לפי סעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965, וכעוולת נגישה לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. טענות הנתבע הנתבע טען בכתב ההגנה מטעמו, בתמצית, כדלקמן- הנתבע הגיע ביום 25.12.2010 למענה של התובעת, כדי לקחת את הילדים לגן חיות, וזאת לפי הסכם להסדרי ראיה מתאריך 3.3.2010 שאושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע. התובעת לא הסכימה ליציאת הילדים עם הנתבע, דיברה אליו באופן לא מנומס, ורצתה לסגור בפניו את הדלת, ואז הנתבע שם את רגלו בין המשקוף לבין הדלת, והתובעת בעטה ברגלו וגרמה לו לפציעה. הנתבע הגיש תלונה על המקרה כנגד התובעת, והיא הגישה מצידה תלונה כנגדו. המסמכים שהגישה התובעת אינה רלבנטיים לאירוע. יש מקום לדחות את התביעה. נערך בפני דיון הוכחות והצדדים הגישו סיכומים בכתב. דיון והכרעה אקדים ואציין כי לאחר שבחנתי את כל שהובא בפני לא מצאתי כי התובעת הביאה ראיות בכמות ובאיכות מספקת לצורך הוכחת פרשת התביעה, ולפיכך מצאתי לנכון להורות על דחייתה, מהטעמים שיפורטו בהחלטה זו. טענת התובעת, המהווה יסוד להגשת התביעה, הינה, כי הנתבע הגיש תלונה סרק למשטרה, לגבי מהלך הדברים באירוע שאירע ביום 25.12.2010, וטען כי התובעת תקפה אותו, הגם שלטענה זו לא היה בסיס, כך לפי טענת התובעת, אלא שלא מצאתי כי הוצגו מלוא בפני המסמכים הרלבנטיים לעניין זה. ביתר פירוט, לא הוצגו בפני המסמכים הבאים- טופס הודעת התלונה שהגיש הנתבע במשטרה, ואישור משטרת ישראל לגבי הגשת התלונה במשטרה מטעמו של הנתבע, והגם שאין מחלוקת כי הנתבע אכן הגיש תלונה במשטרה כנגד התובעת, הרי שהיה בהצגתם של מסמכים אלה כדי לשפוך אור לגבי תוכן התלונה שהגיש הנתבע. לא הוצגו בפני גם העתקי דו"חות החקירה של משטרת ישראל, של הנתבע ושל התובעת, הנוגעים לתלונה שהוגשה כנגדה, הגם שלא סביר כי הוגש כתב אישום פלילי כנגד התובעת מבלי שהצדדים נחקרו על ידי המשטרה, ומבלי שהתובעת נקראה לתחנת המשטרה לצורך גביית עדותה לגבי האירוע הנטען. כל שהוגש בפני, לגבי ההליכים במשטרה, וההליך הפלילי, הינם- העתק כתב האישום שהוגש כנגד התובעת (נספח א' לתביעה), וכן פרוטוקול דיון קצר, של בית משפט השלום בבאר שבע, שבו התבקש, בהסכמת הצדדים, לחזור מכתב האישום בטרם מתן מענה, והחלטת בית המשפט להיעתר לבקשה (נספח ב' לתביעה), וכן דו"חות פעולה מיום 25.12.2010, של משטרת ישראל, לגבי חיפוש שערכה המשטרה בכספת שבדירת הנתבע לחיפוש נשק, בעקבות תלונה של התובעת (לא נמצא כלי נשק), וכן הודעת התובעת לזימון ניידת מהסיבה שחבר שלה התווכח עימה, הרביץ לה ועזב את המקום (נספחים ג' ו- ד' לכתב ההגנה). אי הצגת המסמכים הנ"ל, הנוגעים לתלונה שהגיש הנתבע במשטרה כנגד התובעת, מעורר, לטעמי, קושי של ממש באשר למידת ההתאמה שבין תוכן התלונה שהוגשה, ואשר כלל לא הוצגה, לבין כתב האישום שהוגש כנגד התובעת, והגם שמידת ההיגיון נותנת כי כתב האישום נסמך על תוכן התלונה שהגיש הנתבע, עדיין אינני סבור כי יש בכך די להוכחת תוכנה של התלונה, ובשים לב לכך שנטען להגשת תלונה בעלת תוכן שקרי, הרי שהיה מקום להניח את תשתית ראייתית מלאה בעניין זה, באמצעות הגשת מלוא המסמכים הרלבנטיים. עיון בתצהירה של התובעת מעלה כי לא ניתנה בו התייחסות מפורטת לגבי האירוע הנטען מיום 25.12.2010, ובכלל זה- לגבי הדברים שהוחלפו בין הצדדים, והפעולות שנעשו על ידם באירוע הנטען, וכן לגבי טענותיו של הנתבע שלפיהן התובעת מיאנה לאפשר לו להיפגש על ילדיו, במסגרת הסדרי הראייה שאושרו על ידי בית המשפט, וניסיונה של התובעת לסגור את הדלת על רגלו, והבעיטה הנטענת ברגלו. התובעת הצהירה כי הנתבע הוא זה שתקף אותה ולאחר מכן הגיש תלונה במשטרה על מעשה תקיפה כוזב המיוחס לה, כדי להתגונן מפני מעשה התקיפה שלו כלפיה, אלא שגם בעניין זה לא מצאתי כי התובעת הניחה בתצהירה מסכת עובדתית מפורטת ומסודרת, לגבי מעשה התקיפה שהנתבע ביצע בה, לטענתה, וגם עניין זה צוין בתצהירה על דרך הכלליות, כאשר החלק העיקרי של תצהירה עוסק בהשלכות השונות ובנזקים שנגרמו לה בשל תלונת הסרק שהגיש הנתבע במשטרה, כך לפי הטענה. הנתבע לא מצא לנכון להפנות לתובעת שאלות על תצהירה, אלא שאין בכך כדי להוסיף לתצהיר את אשר לא פורט בו מלכתחילה, בכל הקשור להתנהגות הצדדים במהלך האירוע הנדון. מטעמה של התובעת הוגשו תצהירים של שני בניה הבוגרים לגבי האירוע הנדון הצהיר ודים כי- "לגופו של עניין זכור לי כי ביום 25.12.2010 הנתבע נכח בביתי, ניסה להתפרץ לבית בכח ובתוקפנות, אימי ניסתה להרגיע את הרוחות והחליטה לשוחח עם הנתבע מחוץ לבית. משהדברים לא עלו יפה, הנתבע החל להשתולל ולצעוק ולהתפרץ לבית בכל (צ"ל- "בכח". מ.ה.), ותקף את אימי" (ס' 10 לתצהירו). האמור לעיל בתצהירו של ודים, התברר בחקירתו כהצהרת בדים, שכן ודים הודה שכלל לא ראה את האירוע, ורק שמע חילופי דברים וצעקות. "ש. באותו יום שקרה המקרה אני טוען שבכלל לא ראיתי אותך? ת. אני לא אמרתי שאני ראיתי במה עיני את האירוע וזו האמת. אני מתכוון שלא ראיתי את המכה עצמה. מה שכן אני שמעתי צעקות ומריבות" (פר', ע' 2, ש' 12-14). תצהירו של ויטלי זהה בתוכנו לתצהירו של ודים, בכל הנוגע לאירוע הנדון, ולמעשה שני התצהירים זהים בתוכנם, למעט שינויים קלים, שאינה נוגעים לאירוע הנדון גופו. גם ויטלי הצהיר, כי במועד האירוע הנתבע ניסה להתפרץ לבית בכוח ובתוקפנות, אימו ניסתה להרגיע את הרוחות מחוץ לבית, ומשהדברים לא עלו יפה, הנתבע החל לצעוק ולהשתולל וניסה להתפרץ לבית, ותקף את אימו (סעיף 10 לתצהירו). יחד עם זאת, ויטלי לא מצא לנכון להניח בתצהירו תשתית מפורטת של העובדות הנוגעות לאירוע, ובכלל זה, לא פירט כיצד הנתבע תקף את אימו, וכן לא מצא לנכון להתייחס באופן ישיר לטענת הנתבע שלפיה התובעת בעטה ברגלו. מחקירתו הנגדית של ויטלי, וכן מהתשובות שענה לשאלות בית המשפט, עולה כי לא פירט בתצהירו את מלוא השתלשלות הדברים באירוע הנדון. כך למשל, העיד כי הוא זה שפתח את הדלת לנתבע במועד האירוע, ולטענתו לא שוחח עם הנתבע, וקרא לתובעת לבוא ולשוחח עם הנתבע, והיא יצאה לשוחח עימו מחוץ לדירה. כן העיד שראה דרך העינית שבדלת שהנתבע החל לדחוף את התובעת שנכנסה לדירה, והנתבע נתן מכות בדלת. עוד העיד כי סייע לאימו לסגור את הדלת, והנתבע דחף את הדלת והתובעת קיבלה מכה, וכי הנתבע הכניס את רגלו בין הדלת למשקוף, אך ברגע שהתחילו לסגור את הדלת הוציא את רגלו, והוא לא ראה שהנתבע קיבל מכה ברגל, וכי אימו הינה אישה עדינה שאינה מתנהגת באלימות. לא ברור מדוע ויטלי לא מצא לנכון לפרט בתצהירו בצורה מפורטת את האירוע הנדון, ויש בכך כדי לעורר את החשש כי עדותו, או לפחות אותו חלק ממנה שאינו מתיישב עם גרסת הנתבע, הינה בגדר עדות כבושה, שיש ליתן לה את המשקל המתאים. מעבר לכך, וטלי העיד כי לא ראה את התובעת מכה את הנתבע ברגלו, וציין שאינה אישה אלימה, אלא שיש לשים לב לכך שבעדותו אישר כי הנתבע הניח את רגלו בין המשקוף לבין הדלת, דבר שלא צוין בתצהירו, ולא מצאתי כי הניח בתצהירו, או בעדותו, תשתית עובדתית מספקת שממנה ניתן להסיק כי ראה את כל פרטי המקרה מהמקום שבו נמצא, וכי ביכולתו לשלול באופן מפורש את האפשרות כי הנתבע קיבל מכה ברגלו מהתובעת. מעבר לכך, אינני סבור שניתן לראות בתובעת ובויטלי עדים אובייקטיביים, שאין להם עניין בתוצאות ההליך המשפטי, בכל הנוגע לגרסאות שהעלו לגבי האירוע הנדון, ויש בכך כדי להשליך על המשקל שיש ליתן לגרסאותיהם לגבי האירוע הנדון. התובעת הינה בעלת דין ובעלת אינטרס ברור בתוצאות ההליך המשפטי, מה גם שנפרדה מהנתבע, לאחר מספר שנים של חיים משותפים, ויחסיהם אינם שפירים. ויטלי הינו בנה של התובעת, ומתגורר עימה באותה הדירה, ומתצהירו עולה כי יחסו אל הנתבע הינו יחס רגשי טעון, כתוצאה מתקופת חייהם המשותפים (סע' 4-7 לתצהירו). יש לציין כי ודים, בן נוסף של התובעת, מצא לנכון להגיש תצהיר בדים מטעמו, לגבי האירוע הנדון, שכן בחקירתו התברר שכלל לא ראה את התרחשות הדברים, ויש יותר מיסוד למסקנה כי מצא לנכון להצהיר הצהרת בדים זו, כדי לסייע לאימו, במטרה לנסות ולהשפיע על תוצאות ההליך המשפטי, בשל יחסי הקרבה המשפחתיים ההדוקים שביניהם. התובעת טענה כי בשל האירוע הנדון, בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע הוציא צו הגנה האוסר על הנתבע להיכנס לדירת מגוריה, ולהתקרב למענה ברדיוס של 100 מטר, וצירפה את פרוטוקול הדיון וההחלטה, אלא שמעיון בפרוטוקול הדיון והחלטת בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע (נספח א' לתצהיר התובעת), עולה, כי הדיון נערך ביום 26.12.2010, יום לאחר התרחשות האירוע הנדון, וכי הדיון נערך במעמד התובעת בלבד, ללא נוכחות הנתבע, ומבלי שגרסתו נשמעה בפני בית המשפט, ולכן אינני סבור כי עיון בפרוטוקול הדיון מקנה תובנה טובה יותר לגבי מהלך הדברים בין הצדדים באירוע הנדון. להשלמת התמוה אציין כי התובעת טענה בפני בית המשפט לענייני משפחה, בדיון הנ"ל, בין היתר, כי "... נכנסתי הביתה הוא נתן לי מכות כמה פעמים ובדלת דפק ואני והילד הגדול סגרנו את הדלת ... התלוננתי והמשטרה אמרה שאני אלך לבית החולים סורוקה בגלל המכה שהם ראו בילד...". יש לציין כי גרסתה הנ"ל של התובעת אינה מתיישבת עם הגרסה שהעלה בנה ויטלי בחקירתו בבית המשפט בתיק זה. מגרסתה של התובעת עולה כי הנתבע היכה אותה מספר פעמים וגם דפק בדלת, אלא שמעדותו של ויטלי עולה שלאחר שהתובעת נכנסה לדירה, הנתבע דפק על הדלת ודחף אותה, והתובעת וויטלי סגרו את הדלת, ולכל היותר עולה מעדותו כי התובעת קיבלה מכה מהדלת, ולא ישירות מהנתבע. בנוסף, מגרסת התובעת בפני בית המשפט לענייני משפחה עולה כי המשטרה הפנתה אותה לבית החולים לצורך קבלת טיפול במכה שקיבל הילד, והכוונה ככל הנראה לויטלי שעזר לה לסגור את הדלת, אלא שטענה זו לא בא זכרה בתצהיריהם של התובעת ושל ויטלי, וויטלי לא העיד בחקירתו שהוא או מי הילדים האחרים קיבלו מכה מהנתבע, או במהלך האירוע הנדון. הנתבע העיד בחקירתו כי הגיש תלונה במשטרה כנגד התובעת בשל המכה שהכתה אותו ברגלו שגרמה לפצע מדמם, וכן בשל אי עמידתה בהסכם לסדרי הראיה של הילדים. "אני עשיתי תלונה בגלל שקבלתי מכה וגם בגלל שלא עמדה בסדרי הראייה. אני לא ידעתי שהיא הגישה תלונה בגלל שהיא קבלה מכה ממני" (ע' 5, ש' 2-3). "אני התלוננתי במשטרה שהיא נתנה לי מכה ברגל וגם שלא עמדה בהסדרי הראייה" (פר', ע' 5, ש' 17). גרסתו הנ"ל של הנתבע נתמכת בחלקה בעדותו של ויטלי שלפיה הנתבע אכן הכניס את רגלו בין המשקוף לבין הדלת, וכן בתמונה שצולמה, ביום האירוע, 25.12.2010, שבה נראה בבירור פצע מדמם על רגל שמאל של הנתבע, ויש לציין כי הנתבע התייצב בתחנת המשטרה בסמוך לקרות האירוע (נספח ב' לכתב ההגנה; עדות התובע, ע' 5, ש' 25). התובעת טענה כי כתב האישום הוגש כנגדה מכיוון שהנתבע טען בפני המשטרה כי הסימנים שעל רגלו השמאלית נגרמו כתוצאה מהמכה שקיבל ממנה, לטענתו, הגם שהמדובר בסימנים שהיו על רגלו של הנתבע עוד לפני האירוע, ומקדמת דנן, וכי רק לאחר שהוצגו בפני המשטרה תמונות המוכיחות זאת, הסכימה המשטרה לחזור מכתב האישום. מכיוון שלא הוצגו בפני המסמכים הרלבנטיים לגבי הגשת התלונה והחקירות שערכה המשטרה לצדדים בעטיה, הרי שטענה זו של התובעת אינה נתמכת בראיות חיצוניות כלשהן. מעבר לכך, עיון בכתב האישום אינו תומך בטענה זו של התובעת. בכתב האישום צוין, בין היתר, כדלקמן- "2. בתאריך 25/12/2010 בסמוך לשעה 11:00 ברחבת בן נון 18/12 בבאר שבע, תקפה הנאשמת את המתלונן שלא כדין וללא הסכמתו בכך שסגרה את דלת הכניסה על רגלו וכתוצאה מכך נגרמה לו חבלה של ממש בדמות פצע מדמם באורך של שני ס"מ. ... ". בכתב האישום צוין במפורש כי החבלה המיוחסת לתובעת גרמה לפצע מדמם באורך של שני ס"מ, ומעיון בתמונות שהוצגו בפני עולה בבירור שאין הכוונה לסימנים (הכתמים) שעל רגלו השמאלית של הנתבע, שהינם גדולים יותר ממידת האורך שצוינה בכתב האישום, אלא לפצע המדמם שצולם במשטרה, מה גם שהסימנים שעל רגלו של הנתבע נוצרו שנים רבות טרם האירוע הנדון, בעת שירותו של הנתבע בצבא, ואין המדובר בפציעה טרייה. מעבר לכך, בכתב האישום נטען כי התובעת סגרה את הדלת על רגלו של הנתבע, בעוד שהנתבע העיד כי התלונן על כך שהתובעת נתנה לו מכה ברגל, ומכיוון שהתובעת לא מצאה לנכון להציג את המסמכים הרלבנטיים הנוגעים להגשת התלונה במשטרה, הרי שלא ניתן לבחון את מידת ההתאמה בין התלונה שהוגשה על ידי הנתבע למשטרה, לבין כתב האישום שהוגש בסופו של דבר כנגד התובעת. התובעת הצהירה, כי באי כוחה, שאת שירותיהם שכרה לצורך ביטול כתב האישום, הצליחו לגרום לביטולו לאחר שהציגו בפני המשטרה תמונות של הנתבע, שמהן עלה כי הסימנים (הכתמים) שעל רגלו השמאלית אינם קשורים לאירוע הנדון, אלא שלא הוצגו בפני ראיות חיצוניות שיש בהן כדי לתמוך בטענה זו של התובעת, ובכלל זה לא הובאו בפני עדויות של באי כוחה של התובעת, או של נציגי התביעה המשטרתית, ולא הוצגה חלופת מכתבים, או מסמכים אחרים, לגבי המגעים שהתנהלו בין הצדדים לגבי עניין זה. מכאן, שטענת התובעת באשר לטעמים שגרמו למשטרה להסכים לביטול כתב האישום כנגדה, הינה בגדר עדות יחידה במשפט אזרחי, ולא מצאתי שהיא נתמכת בחומר הראיות שבפני, ולפיכך לא ראיתי לנכון לקבלה. לאור האמור לעיל, ובהעמידי את גרסתה של התובעת כנגד גרסתו של הנתבע לגבי קרות האירוע, וכן לגבי הטעמים שגרמו למשטרה להגיש את כתב האישום, והטעמים ששימשו אותה לצורך ביטולו, ובשים לב לאי הגשתם של המסמכים הרלבנטיים לגבי הגשת התלונה על ידי הנתבע, וחקירות המשטרה, שהינם מסמכים מהותיים לצורך בירור העניין הנדון, ומיתר הטעמים שפורטו לעיל, לא מצאתי כי עלה בידי התובעת להרים את הנטלים הרובצים עליה, לצורך הוכחת הטענה שלפיה הנתבע הגיש כנגדה תלונה כוזבת במשטרה, או לגבי הטעמים ששימשו את המשטרה לצורך הגשתו וביטולו של כתב האישום, ולכן מצאתי לנכון לדחות טענות התובעת בעניינים אלה. כפועל יוצא מהאמור לעיל, לא ראיתי לנכון להידרש לנזק שנטען על ידי התובעת בכתב התביעה. לעניין הנזקים שנטענו על ידי התובעת אציין כי בעוד שבכתב התביעה נטען ש"התובעת בוחרת להעמיד את סכום התביעה, על סך של 50,000 ₪ משיקולי אגרה בלבד וזאת ללא הוכחת נזק..." (ס' 23 לכתב התביעה), ולא פורטו בו נזקים מוחשיים כלשהם, הרי שבתצהירה העלתה טענות לגבי נזקים מוחשיים שלפי הטענה נגרמו לה- תשלום שכר טרחתם של באי כוחה בסך של 20,000 ₪, החלפת דלת הכניסה לדירה, בשל האירוע, בעלות של 3,000 ₪, ועלות נסיעות במוניות בסך של 179מ ₪, בגין מעשה האלימות הנטען כלפי הנתבע. בהמשך התצהיר חזרה התובעת על הטענה כי התביעה הועמדה על סכום של 50,000 ₪ משיקולי אגרה, וללא הוכחת נזק. בנסיבות העניין, יש לראות את הטענות לנזקים המוחשיים שהעלתה התובעת בתצהירה כהרחבת חזית, שכן זכרם של אלה לא בא בכתב התביעה, והתובעת הצהירה כי הסכום הנתבע על ידה הינו ללא הוכחת נזק. לא מצאתי לנכון להידרש לטענות לגבי הנזקים שנגרמו, לפי הטענה, לבת הקטינה ויקטוריה, בשל האירוע הנטען, מהטעם שהתביעה הוגשה על ידי התובעת בלבד, ולא מטעמה של הבת, והאחרונה אינה בבחינת בעלת דין בתביעה זו. התוצאה מהמקובץ לעיל, ולאחר שבחנתי את כל שהובא בפני, מצאתי לנכון להורות על דחיית התביעה. בשים לב לתוצאה שהתקבלה, התובעת תשלם לנתבע סכום כולל של 1,000 ₪ בגין ביטול זמנו בשל ההליך המשפטי, כאשר בקביעת הסכום הנ"ל הבאתי בחשבון כי הנתבע לא היה מיוצג על ידי עורך דין מטעמו. משטרהפגיעה בשם הטובלשון הרע / הוצאת דיבה