טען כי נקבעה הוראה ספציפית בפוליסה לעניין תחילת מרוץ ההתיישנות, שכן לפי סעיף 1 לפרק ההגדרות בנספח לפוליסה "מקרה הביטוח" הוא רק לאחר התגבשות נכות צמיתה ולא מועד התאונה כפי שטענה הנתבעת. התובע הוסיף וטען כי בחוות דעתו של ד"ר מיכאל לבני אשר בדק את התובע נקבע כי רק בחלוף שנה ממועד התאונה נתגבשה נכותו הצמיתה של התובע, ולפיכך מתחיל מרוץ ההתיישנות רק מהמועד האמור. התובע הוסיף וטען שה "נכות שלקה בה" כאמור בסעיף 53 לחוק חוזה ביטוח, היא הנכות הצמיתה, שבהעדרה אין "מקרה ביטוח", ולא הנכות הזמנית. לחלופין טען התובע כי לא חלה בענייננו ההלכה שנקבעה בפרשת אמיתי הנ"ל, אלא הסייג שנקבע בה, ועל כן אין מקום לדחיית התביעה על הסף, אלא יש מקום לשמיעת ראיות בדבר מה היה גלוי וידוע לתובע ומאיזה מועד סביר היה להגיש תביעה. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי שהדין עם הנתבעת ועל כן יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. המסגרת הנורמטיבית הוראות החוק הרלוונטיות להכרעה במחלוקות שבין הצדדים הן הוראות סעיפים 31 ו- 53 לחוק חוזה הביטוח. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח קובע- "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח." סעיף 53 לחוק חוזה הביטוח קובע- "בביטוח תאונה מקרה הביטוח הוא תאונה שקרתה למבוטח או לזולתו, בביטוח מחלה - מחלה שחלה בה, ובביטוח נכות - נכות שלקה בה." בית המשפט העליון עסק בפרשנות הסעיפים האמורים בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד אמיתי, (מיום 21.5.08) (להלן- "הלכת אמיתי"), וקבע כי ככלל מקרה הביטוח המתחיל את מרוץ ההתיישנות הוא מועד התאונה (ובמחלה או נכות, המועד הראשון שבו יכול היה התובע לעמוד על קיומה), ולא מועד התגבשות הנזק לכלל נכות צמיתה, בהקבלה לדיני ההתיישנות הכלליים שעל פיהם "...מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד האירוע שהוליד את הנזק, ועם גילויו של הנזק, ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו של הנזק" (סעיף 6 בקביעתה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה). בהלכת אמיתי עסק אמנם בית המשפט העליון בביטוח תאונות אישיות ואולם שופטי הרוב התייחסו בהרחבה גם לביטוח נכות, שהוא הביטוח הרלוונטי בענייננו. כב' השופט א' רובינשטיין בדעת הרוב (עמ' 9-15) קבע כי : "יש לבחון את תקופת ההתיישנות ממועד אירוע התאונה, מועד שאינו שנוי במחלוקת... סבורני, אפוא, כי אירוע התאונה הוא המקים את מקרה הביטוח כאשר עסקינן בפוליסה לביטוח תאונות אישיות; וכשהמדובר במחלה או נכות, המועד הראשון שבו יכלו לעמוד על קיומן - קבלת טיפול רפואי; בכפוף - כאמור - להשהיות שבדין." (עמ' 15, פסקה י"ב(1) לפסק דינו). השופט רובינשטיין הוסיף ופרט (פסקה י"ב (2)-(5)) כי ההתייחסות למועד התרחשות התאונה כמועד הקובע אף עולה לכאורה בקנה אחד עם ההסדרים הכלליים הקבועים בחוק ההתיישנות ועם סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. השופטת פרוקצ'יה, שהסכימה לפסק דינו של השופט רובינשטיין, הוסיפה (בסעיף 10 לפסק דינה) כי: "...גם אילו היה מדובר בביטוח מחלה או בביטוח נכות, התוצאה המשפטית לא היתה אחרת. שכן גם במצבים אלה, עילת התביעה היא "מקרה הביטוח" שעניינו המחלה שחלה בה המבוטח, או הנכות שלקה בה. עילת התובענה קמה עם פרוץ המחלה, או עם היווצרות הנכות. גילוי נזקי המחלה או נזקי הנכות עשוי להשעות את מירוץ ההתיישנות רק כל עוד לא ידוע על נזק כלשהו, העשוי להצדיק הגשת תביעה. משידוע נזק כזה, והוא בהיקף ממשי, מתחיל מירוץ ההתיישנות גם אם הנזק במלוא היקפו טרם נודע." שני השופטים התייחסו אפוא גם לביטוח הנכות, ושניהם קבעו שמקרה הביטוח הוא המועד הראשון שבו יכול היה המבוטח לעמוד על קיומו של נזק (כב' השופט א' רובינשטיין), או קיומו של נזק ממשי, גם אם מלוא היקפו עדיין אינו ידוע, (כפי שקבעה כב' השופטת פרוקצ'יה). בית המשפט העליון חזר על הלכה זו בפסק דינו של המשנה לנשיאה (כתוארו אז) א' ריבלין ברע"א 7551/09 מרדכי בן אבי נ' הראל (מיום 31.12.09). דומני כי ניתן ללמוד מהלכת אמיתי שבביטוח נכות מתאונה, להבדיל מביטוח נכות שמקורה אחר, מקרה הביטוח יהיה בדרך כלל במועד התאונה עצמה, גם אם הנזק עצמו במלוא היקפו עדיין אינו ידוע. לכל היותר ידחה מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות למועד שבו מתברר למבוטח עצם קיומו של נזק או עצם קיומה של נכות, (בהבדל ממועד שבו התברר למבוטח היקפה של הנכות), על פי ההוראות הקבועות בדין להשעיית מרוץ ההתיישנות. כך למשל בנסיבות שבהן במועד התאונה כלל לא היה ידוע לניזוק שקיימת לו נכות, מחמת שלא קיבל טיפול רפואי מיד לאחר התאונה (בהלכת אמיתי צוין מועד קבלת הטיפול הרפואי כמועד הקובע לעניין תחילת מרוץ ההתיישנות), או מחמת שבבדיקות ראשוניות נקבע שאין בעיה רפואית ורק לאחר תקופת מה התברר שקיימת נכות הקשורה בקשר סיבתי לתאונה. גם במקרה שכזה של דחיית מועד מרוץ ההתיישנות, הדחייה אינה ליום התגבשות הנכות, אלא למועד הראשון שבו ידוע על קיומה של נכות, גם אם היקפה ושיעורה טרם התבררו. כפי שציין כב' השופט רובינשטיין, אין הכוונה בהכרח לנכות צמיתה, כי אם גם לנכות זמנית. בדרך כלל לא תגובש נכות צמיתה לפני שחלפה שנה ממועד התאונה, ולעיתים חולפות שנים עד לגיבושה הסופי, ואולם בשל הטעמים שביסוד הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, אין מקום לפרש את הסעיף כדוחה את תחילת מרוץ ההתיישנות, כפי שנקבע כאמור בפסיקה במפורש. ביחס לטענותיו של התובע ולהיקף ידיעתו בדבר קיומה של נכות, ראוי לציין גם את קביעת כב' השופטת ע' ארבל ברע"א 10237/06 גבריאל סטרוגו נ' הראל חברה לביטוח בע"מ כי: "תביעה המוגשת על ידי מבוטח למל"ל או לבית הדין לעבודה לשם הכרה באירוע כתאונת עבודה או לקביעת דרגת נכות, לרוב אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות של התביעה כנגד החברה המבטחת (י' אליאס, דיני ביטוח (תשס"ב), 740; (להלן: אליאס)). עמד על כך השופט ש' לוין: "אין חולקים על כך שהתאונה גרמה למבקש נכות צמיתה; אך לענין זה מועד קביעת הנכות הצמיתה, שיכול להיות מקרי, אינו אלא בעל משמעות פרובטיבית ואין הוא יכול לשמש כגורם רלבנטי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות לפי החוק או לפי הפוליסה" (רע"א 1395/00 צפריר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2000(1) 1180). מן הכלל אל הפרט בענייננו עולה מכתב התביעה ומהמסמכים שצורפו לו כי מיד לאחר התאונה פונה התובע באמצעות אמבולנס לחדר מיון בבית החולים שיבא בתל -השומר. לאחר ששוחרר הוא היה בטיפול ובמעקב של בית החולים הדסה ושל קופת חולים מאוחדת, ובעקבות כאבים וחוסר יכולת לדרוך על רגלו, נשלח לבצע צילומים. בתום הבדיקות התברר לתובע כי הוא סובל, בין היתר, משבר במפרק הירך, שני שברים באגן, שבר ביד שמאל, ועוד. התובע לא פירט מתי הוגשה תביעתו לקביעת נכות למוסד לביטוח לאומי, ואולם מכתב התביעה ניתן ללמוד כי הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה שלתובע הייתה נכות זמנית בשיעור של 100% מיום 1.1.09 , כך שבוודאי שלפני המועד האמור היה ידוע לתובע אודות קיומו של נזק, וקיומה של נכות. לא זו אף זו, מחוות דעתו של המומחה מטעם התובע עולה כי אמנם השברים לא אובחנו בחדר מיון בבית החולים שיבא מיד לאחר התאונה, ואולם הם נראו בצילומים מיום 14.11.08 המוזכרים בחוות הדעת. לטעמי מקרה הביטוח בביטוח נכות מתאונה הוא מועד התאונה עצמה, שהוא מועד האירוע שבגינו נגרם הנזק, וזאת הן לאור הלכת אמיתי, הן לאור החשיבות באינטרס הוודאות של המבטח והמבוטח כאחד, כפי שציין כב' השופט רובינשטיין בהרחבה בפרשת אמיתי, והן לאור העיקרון הכללי הקבוע בדיני ההתיישנות לכך שקביעת ההתיישנות הינה מיום האירוע שבגינו נגרם הנזק ולא מהמועד שבו ידוע מה היקפו של הנזק. לא מצאתי שיש לסטות בענייננו מהעיקרון האמור. התובע הוסיף וטען כאמור שבעניינו מתקיים החריג שנקבע בהלכת אמיתי הדוחה את תחילת מרוץ ההתיישנות. כפי שציינתי, בפרשת אמיתי הכירה דעת הרוב בכך שלצד הוראות סעיפים 31 ו-53 לחוק חוזה הביטוח חלות גם הוראות דיני ההתיישנות הקובעות דחייה של מרוץ ההתיישנות. כך למשל חל העיקרון של ההתיישנות שלא מדעת הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958. בענייננו לא הונחה כל תשתית ראייתית העשויה ללמד על כך שמועד תחילת מרוץ ההתיישנות נדחה, בשל טעמים של התיישנות שלא מדעת או בשל טעמים אחרים, למועד נדחה שלגביו לא חלה התיישנות. התובע טען שמועד תחילת מרוץ ההתיישנות נדחה למועד שבו הייתה נכותו לנכות תמידית, טענה שנדחתה כאמור בהלכת אמיתי. התובע לא הציע מועד אחר שניתן להחיל לגביו את הוראת ההתיישנות שלא מדעת. לא זו אף זו. עולה מכתב התביעה כי העובדות המהוות את עילת התביעה היו ידועות לתובע עוד ביום 14.11.08 שבו התברר מהתצלומים קיומו של נזק רפואי ממשי, או לכל המאוחר לפני יום 1.1.09 אז כפי הנראה הוגשה הבקשה למוסד לביטוח לאומי. גם מניית מרוץ ההתיישנות ממועדים אלו לא תסייע לתובע, שכן במועד הגשת כתב התביעה התיישנה התביעה גם על פי המועדים האמורים. מקרה הביטוח על פי הפוליסה טענה נוספת של התובע שאותה יש לבחון היא במישור החוזי, שכן לטענתו של התובע נקבע בתנאי הפוליסה שהמועד שבו אירע מקרה הביטוח הינו המועד שבו הייתה נכותו לנכות תמידית. בנספח לפוליסה הנושא את השם "ביטוח נוסף "נכות עקב תאונה" (1240)" שעניינו "תשלום סכום הביטוח במקרה שהמבוטח ייהפך לבעל נכות מלאה ותמידית או לבעל נכות חלקית ותמידית עקב תאונה". הוגדר בסעיף 1, בין השאר, מהו מקרה ביטוחי כדלקמן- "תאונה בעקבותיה לקה המבוטח בנכות מלאה ותמידית או בנכות חלקית ותמידית, והכול בתוך שנה ממועד התאונה..." הצדדים חלוקים על פרשנות הגדרה זו. לטענת התובע קובעת ההגדרה שמקרה הביטוח הוא במועד קביעת הנכות הצמיתה. הנתבעת טענה מנגד כי מקרה הביטוח הוא במועד קרות התאונה, וכי קביעת נכות צמיתה תוך שנה הינה תנאי לגיבוש הזכאות לתגמולי ביטוח על פי הפוליסה. גם במחלוקת זו שבין הצדדים מצאתי שיש לאמץ את פרשנותה של הנתבעת. עיון בהגדרת "מקרה הביטוח" בפוליסה מלמד על כך שלא נקבעו בהגדרה כל קביעות לעניין עיתוי מועד הביטוח, לעניין תקופת ההתיישנות או לעניין תחילת מרוץ ההתיישנות. ההגדרה אינה משנה את הכלל שלפיו התאונה היא מקרה הביטוח, כגורם לנזק, אלא היא מוסיפה שאין די בכך שהייתה תאונה על מנת שהאירוע יחשב כמקרה ביטוח המזכה בפיצוי על פי הפוליסה. על פי ההגדרה צריכים להתקיים מספר תנאים על מנת שתאונה תחשב כמקרה ביטוח. בראש ובראשונה, מקורה של הנכות צריך להיות כאמור בתאונה, בהבדל מנכות שמקורה במחלה. תנאי שני הינו שהמבוטח לקה באחת משתיים: נכות מלאה ותמידית, או נכות חלקית ותמידית, וזאת תוך לא יאוחר משנה ממועד התאונה. (תנאים נוספים שאינם רלוונטיים לענייננו הם שהמבוטח נותר בחיים תקופה שלא תפחת מ- 3 חודשים לאחר התאונה, ושהתאונה הינה הסיבה היחידה, הישירה והמיידית לנכות). כל שנקבע בהגדרה אפוא הינו שגם אם הייתה נכות מתאונה, ואולם הנכות לא הייתה לנכות תמידית תוך שנה, לא יהיה מדובר במקרה ביטוח. ברור מההגדרה שכוונתה לצמצם את מקרי הביטוח לתאונות שבהן מתקיימים תנאים נוספים, ולא להרחיב את תקופת ההתיישנות המצומצמת שנקבעה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח באמצעות דחיית מועד מקרה הביטוח למועד אחר מהמועדים הקבועים בסעיף 53 לחוק חוזה הביטוח. דחייה על הסף בהעדר טענה קונקרטית שיש בה כדי לדחות את טענת ההתיישנות, וכיון שהבירור הראייתי אינו עשוי לשנות את תוצאת ההתיישנות, מצאתי שיש לדון בטענת ההתיישנות כטענה מקדמית. אמנם בית המשפט לא ימהר לדחות תביעה על הסף, ואולם על פי הוראות הדין טענת ההתיישנות הינה גם טענת סף, שיש לדון בה בנסיבות המתאימות ללא שמיעת ראיות. עמד על כך כב' השופט י' עמית בפסק דינו ברע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, (מיום 19.9.2010). נקבע באותה פרשה שבנסיבות שבהן ההכרעה בטענת התיישנות כטענת סף עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה, ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, על בית המשפט לדון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית. פורט בפסק הדין כי נקודת המוצא בדיון בטענת התיישנות כטענת סף היא שהעובדות הנטענות בכתב התביעה הן נכונות. עוד צוין שטענת ההתיישנות לא תידון כטענת סף בנסיבות שבהן הבירור העובדתי-ראייתי בתביעה גופה עשוי להשליך על אופן ההכרעה בסוגיה. בית המשפט הוסיף כי "סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה ( 24.3.2008) (להלן- "פרשת פלונית")). מנגד, על בית המשפט לשקול את התכלית ואת הטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים ( 22.6.2008)...". כפי שציינתי, בהנחה שכל העובדות המצוינות בכתב התביעה נכונות, אין מנוס מלקבוע שקיימת בענייננו התיישנות. התובע לא הציע מועד אחר לתחילת מרוץ ההתיישנות שיש בו כדי לדחות את תקופת ההתיישנות, אלא את מועד גיבושה של הנכות לנכות תמידית, טענה שנדחתה זה מכבר. בכתב התביעה לא ציינו טענות או עובדות המעידות על התיישנות שלא מדעת במועד שיש בו כדי לדחות את טענת ההתיישנות. סיכום לאור האמור אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסכום כולל של 2,000 ₪, בתוך 30 ימים. פוליסההתיישנות