1. מה היקף אחריותה של הנתבעת אשר מכרה לתובעת מנוע מפירוק אשר הותקן ברכב של לקוח והתגלה מאוחר יותר כמזוייף? רקע וטענות הצדדים 2. התובעת התקינה באוגוסט 2011 ברכבו של לקוחה, להלן - הלקוח, מנוע משומש שרכשה מהנתבעת. המנוע יועד לרכב טנדר מסוג מזדה שנת ייצור 1995, מ.ר. 99-620-09, ונרכש תמורת 1,392 ₪, כאמור בחשבונית מיום 31.8.11. בשטר המכר למנוע נרשם כי המנוע הותקן ברכבו של הלקוח ביום 2.8.11. בפרטי המוכר בשטר המכר, אשר נחתם על ידי הנתבעת ביום 8.9.11, הוצהר כי המנוע פורק מרכב מ.ר. 95-966-09 ומספר המנוע הינו 269955. ביום 26.12.11, במהלך מבחן שנתי לרכב, מצא בוחן הרכב כי מנוע הרכב מזוייף. הצדדים לא חלוקים על עצם הזיוף ולא הביאו ראיות ממשיות למהות הזיוף, אולם עלה מהדיון כי נעשו שינויים במספר המוטבע על המנוע כדי שיתאימו למספר המנוע ברשיון הרכב ממנו פורק. נוכח אחריות התובעת ללקוח ועקב תלונותיו, סיפקה לה הנתבעת ביום 26.1.12, ללא חיוב, מנוע חלופי. מאחר והמנוע החלופי התגלה כלא תקין, רכשה התובעת עבור הלקוח מנוע אחר ותבעה הוצאותיה מהנתבעת. הנתבעת טוענת כי מכח חשבונית המכר והנוהג בענף חלקי החילוף המשומשים, אין היא נושאת באחריות לטיב המוצר שסופק. לשיטתה, העדר אחריותה חלה גם בנסיבות העניין בהן התגלה כי המנוע מזוייף ולכל היותר יש לחייבה להשיב את התמורה שקיבלה עבור המנוע, כפי שהסכימה מלכתחילה. דיון והכרעה אחריות הנתבעת 3. למרות שהעילה המשפטית שבבסיס התביעה לא צויינה במפורש בכתב התביעה, לטענת התובעת התרשלה הנתבעת בכך שמכרה לה מנוע שהתברר כמזוייף. בנוסף טוענת כי פעלה הנתבעת בניגוד לחובתה החוזית והחוקית כעוסק המחזיק ברשיון סחר במוצרי תעבורה מטעם משרד התחבורה. למרות ששאלת הרשלנות הינה השאלה המרכזית, כמעט ולא הובאו ראיות לבחינתה. התובעת מצידה מסתמכת על כך שבפועל פעלה הנתבעת בניגוד להצהרתה בשטר המכר, ואכן נוכח האמור בו, היה על הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה. בשטר המכר הצהירה הנתבעת, מוכרת המנוע, כי המנוע שפורק מרכב אשר נרכש על ידה לצורך פירוק לחלקים, תואם למספר המנוע ברשיון הרכב ממנו פורק. כל שטענה הנתבעת כדי להדוף אחריותה היה כי אין לה דרך לדעת אם המנוע מזוייף או תקין עובר למכירתו. מעדות מנהל הנתבעת, מר יוסף דלק, עלה כי לא ידע הוא להגיד מי האדם מטעמו שרשם את הפרטים בשטר המכר ועלה כי אחד מעובדיו עשה כן. עולה כי הנתבעת לא זימנה לעדות את מי שמילא את שטר המכר ואין יסוד עובדתי לטענתה כי לא יכלה להבחין במועד מכירת המנוע כי יש חשד לזיופו וכי הזיוף יכל להתגלות רק על ידי בוחן מוסמך. רק בחקירה החוזרת של מנהלה הוספו טענות כי אם יש לייחס לנתבעת רשלנות אזי גם התובעת התרשלה בכך שלא הבחינה בזיוף עת הרכיבה את המנוע ויכלה אז לבחון את מספרו באופן טוב יותר מהנתבעת. משקל טענות אלו נמוך נוכח העובדה כי באו מפי מנהל הנתבעת בחקירה חוזרת ומנהל התובעת לא נחקר כלל על שאלות רשלנותה. אמנם גם התובעת חתומה על שטר המכר אולם מחתימתה עולה כי חתמה ביום 2.8.11 ותוכן הצהרתה שונה מהצהרת המוכר. מתקין המנוע, היא התובעת, מצהיר בשטר המכר כי הרכיב מנוע שפרטיו מצויינים בשטר המכר וכי הרכיב אותם ברכב בו הנתונים הטכניים של המנוע שפורק תואמים לנתוני הרכב בו הותקן. מתקין המנוע אינו משווה בין מספר המנוע ברשיון הרכב המפורק ממנו נלקח המנוע למופיע על המנוע עצמו. יתרה מכך, מהעדויות עלה כי בפועל שטר המכר נותר בידי הנתבעת עד למועד חתימתו ביום 8.9.11, כחודש לאחר התקנת המנוע, וזאת כבטוחה לכך שתשולם תמורת רכישתו. רק לאחר שנחתם שטר המכר על ידי הנתבעת, הועבר לתובעת אשר מילאה בדיעבד את מועד הרכבת המנוע. לפיכך, במועד בו קיבלה לידיה התובעת את שטר המכר לא יכלה לבחון את מספר המנוע. סעיף 7(א1) לחוק הגבלת השימוש ורישום פעולות בחלקי רכב משומשים (מניעת גניבות), תשנ"ח - 1998, מחייב את בעל העסק שבו פורק החלק לרשום את פרטי החלק. מדובר בהוראה שתכליתה לעקוב אחר מקור החלקים ולמנוע סחר בחלקים גנובים. על כל העוסק בתחום להקפיד בבחינת ורישום הפרטים כדי למנוע את המשך הסחר בחלקים הגנובים. מכל האמור לעיל עולה כי הנתבעת לא הוכיחה כלל כי בדקה את מספר המנוע מול רשיון הרכב ממנו פורק ולא עלה בידה להראות כי המספר שהוטבע על המנוע תאם לרשיון הרכב ממנו פורק. גם אם תאם המספר, לא ניתן כל הסבר מדוע לא ניתן היה להבחין כי נעשו שינויים במספר המוטבע באופן שבודק סביר היה מבחין בשינוי שנעשה ומעלה חשד לזיוף המספר. לפיכך עולה כי הנתבעת התרשלה וכן לכאורה הפרה גם את חובתה החוקית לרשום ולוודא את ההתאמה בין מספר המנוע ברשיון למספר המנוע בפועל ברכב שממנו פורק המנוע. בנוסף הפרה התחייבותה והצהרתה בשטר המכר. בנסיבות העניין ובהעדר תשתית עובדתית ומשפטית לחייב את התובעת באשם תורם, לא מצאתי כי ניתן לייחס לה אשם תורם. עלה כי הנוהג הוא כי מתקין החלק אינו אחראי למקורו ולכן רוכש אותו ממי שהינו בעל רשיון למכור חלפים. המוכר אחראי למכור מנוע התואם לרשיון הרכב ממנו פורק. ניסיון הנתבעת להשוות אי התאמה זו לפטור מאחריות לטיב החלק שסופק אינו במקומו. גובה הנזק 4. שעה שהתרשלה הנתבעת אחראית לנזק המצוי במתחם הצפיות. גם בחינת אחריותה במשקפי הפרת החוזה מחייבת אותה בפיצויים בעד הנזק שהינו תוצאה מסתברת של ההפרה. שעה שנמכר חלק תקין מבחינה מכנית אשר מתגלה לאחר מכן כמזוייף, אחראי המוכר להשיב המצב לקדמותו באופן כזה אשר יעמיד את הרוכש במצב בו היה לו החלק שנמכר לא היה מזוייף. לפיכך אחריות המוכר אינה מתמצית בביטול העסקה והשבת התמורה אלא גם בנזקים העקיפים שנגרמו עקב הצורך להביא את הרכב בו הותקן המנוע המזוייף למצב בו יוכל לנוע באופן חוקי בכביש. יחד עם זאת, באשר לשיעור הנזק, על הנפגע להביא נתונים מדוייקים אודות שיעורו. רק מקום בו לא ניתן להביאם או הובאו די נתונים כדי לאמוד את נזק יעריך בית המשפט את שיעור הנזק גם אם לא הוכח שיעורו המדוייק. 5. בניגוד לטענת הנתבעת, לא מדובר כלל בניסיון התובעת להתעשר על חשבונה. התובעת, בעיקר הסעדים הנתבעים, מבקשת שיפוי על הוצאות שנגרמו לה כדי להסדיר העניין מול הלקוח שנפגע מהתקנת המנוע שהתגלה כמזוייף. התובעת דווקא ניסתה להקטין את הנזק ולתת לנתבעת את ההזדמנות לתקן את הרכב. בהתאם להסכמת הצדדים נציג התובעת נסע ללקוח לחצור הגלילית ביום 25.1.12 ולקח את הרכב לבדיקת במכון הרישוי בחולון, שם שוכן עסקה של הנתבעת. לאחר שהתברר גם שם כי המנוע אכן מזוייף ניסתה הנתבעת לספק מנוע חלופי וזה נשלח לנתבעת ביום 26.1.12. לא נסתרה עדות מנהל התובעת כי המנוע החלופי היה לא תקין וביום 6.2.12 רכשה התובעת מנוע מספק אחר תמורת 1,850 ₪ בצירוף מע"מ. מבחינת הסעדים הנתבעים אל מול הראיות עולה כי התובעת הוכיח כי יש לפצותה בסעדים הבאים: רכישת המנוע החלופי בסך 1,850 ₪ ביום 6.2.12. מאחר והתובעת מזדכה במע"מ אינה זכאית לפיצוי בגינו. סכום זה מהווה תחליף לחובת הנתבעת להשיב התמורה שקיבלה בגין המנוע. אשר לדרישה לחיוב עלות פירוק והחלפת מנוע, פעמיים, אמנם לא הובאו ראיות לאופן חישוב העלות אולם מנהל התובעת עוסק בתחום והבהיר כי לא הוציא ללקוח חשבונית מאחר ומדובר בעבודות ללא חיוב כספי בתחום אחריותו. הנתבעת לא הוכיחה כי השיעור הנתבע מוגזם. אמנם לו היה מדובר בחלק פגום לא היתה מחוייבת הנתבעת בעלות התקנתו החוזרת, אולם שעה שאחראית להעמיד הנפגע במצב של קבלת מנוע תקין וניסיונה להקטין את הנזק בהספקת מנוע חלופי לא צלח, אלא יצר עלויות נוספות, עליה לשאת בהוצאות העודפות של פירוק והרכבה של שנני מנועים נוספים. הסכום הנתבע בסך 3,000 ₪ סביר לעניין זה. הטענה להשקעה בחלפים לא הוכחה ולעניין זה אין די בנטען בתביעה. אין חולק כי נגרמו לתובעת עלויות בגין נסיעה לחצור הגלילית לקחת את הרכב מהלקוח. הנתבעת שילמה תשלום של 200 ₪ בגין הדלק ומאחר ולא הוכח כי נציגי התובעת נסעו פעמיים לחצור הגלילית ולאור מרחק הנסיעה, נראה כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום של 200 ₪ נוספים לכיסוי הוצאות התדלוק. בנוגע לדרישה לפיצוי בגין שכר לעובד והעמדת רכב חלופי ללקוח, לא הוכח שיעור הנזק. לא הוכח כלל כי אמנם הועמד רכב חלופי מאחר וכלל לא צויינו פרטי הרכב החלופי הנטען. בהעדר פירוט אין לקבל את הנזק כנזק מוכח, לא בייחס לעצם ההוצאה ולא ביחס לשיעורה. הוא הדין ביחס לעלות העובד, אשר לא צויינו פרטיו, והנזק שנגרם לתובעת בגין העסקתו בטיפול בבעיה ולא בעבודתה השוטפת. יוער לעניין זה כי למרות שלא קבעתי אשם תורם לתובעת, אין להתעלם מכך כי לו היתה זהירה יותר ועורכת בדיקות מעבר לנהוג, יכול והיתה מונעת את התקנת המנוע הנדון. לפיכך באיזון בין אחריות הצדדים העובדה כי נדרשה לטרחה של עובדיה אינה מזכה אותה בפיצוי כספי בגין טרחה זו. בנוגע לעלות השמאי מטעם התובעת, מחוות דעתו עולה כי בדק את הרכב ביום 2.2.12 וערך את חוות הדעת ביום 11.6.12. שעה שהנתבעת סיפקה מנוע חלופי, אשר לא היה תקין, הוצאת שמאי להוכחת חוסר התקינות כהכנה לתביעה עתידית הינה הוצאה סבירה שיש להכיר בה כחלק מהוצאות המשפט. לפיכך זכאית התובעת לשיפוי בגין שכר טרחת השמאי בסך 891 ₪ מיום 11.6.12. מעבר לנזקים האמורים תבעה התובעת נזקים כלליים בגין טרחתה ופגיעה שמשה הטוב בסך של 15,000 ₪. מדובר בטענות כלליות שלא הוכחו כלל, אין טעם בתביעת נזקים ערטילאיים לצורך האדרת התביעה. כאמור לעיל, לא ראוי לשפות התובעת בגין טרחתה מעבר לפיצוי שנפסק בפועל. פגיעה בשם טוב לא הוכחה וממילא שמרה התובעת על שמה שעה שפעלה לספק ללקוח מנוע חלופי. סוף דבר 6. לאור האמור לעיל אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 5,050 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.12. בנוסף תשא הנתבעת בהוצאות התובעת, לרבות שכר טרחת השמאי כאמור לעיל ואגרות בית משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומן. כן תשא הנתבעת בשכר טרחת עו"ד בסך של 4,000 ₪. אמנם התקבל רק חלק קטן מהתביעה, אולם התנהלות הנתבעת בסירובה לשאת בעלויות התיקון הבסיסיות גרמה להגשת התביעה ולניהולה. רכבמנועזיוףלקוחות