לטענת ב"כ הנתבע, נהג רכב התובעת סטה מנתיב נסיעתו לעבר נתיב נסיעת הנתבע, בכך קיצר את מרחק הבלימה, ועל כן הוא האחראי לקרות התאונה. יתרה מכך, המדובר בגרסה מול גרסה ועל כן יש לדחות את התביעה. דיון והכרעה: השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן - מי אחראי לקרות התאונה - דהיינו האם הנתבע 1 לא הספיק לבלום ופגע ברכב התובעת מאחור, או האם עת/1 קודם לתאונה סטה מהנתיב הימני לעבר נתיב נסיעת רכב הנתבע, קיצר את מרחק הבלימה, והוא הגורם לתאונה. אקדים ואומר, שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי להעדיף את גרסתו של עת/1 על פני גרסתו של הנתבע. גרסתו של עת/1 הייתה פשוטה עיקבית ובהירה, עלתה בקנה אחד עם ההיגיון והשכל הישר, ונתתי אמון בעדות זו. בקליפת אגוז, הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת, היא מלאכה קשה, אך מלאכה מובהקת המוטלת על בית המשפט. בית המשפט מחליט על-פי אמירות העדים, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך אירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במהלכו של המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970). ההתרשמות הינה מאז ומתמיד אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. אולם, לא הבעת פניו של בעל הדין ולא יופי תוארו, או צחות לשונו היא שתביא את בית המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. ברי הוא שבית המשפט צריך לתת תשומת ליבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד לבדה, אלא במסגרת המבחנים המקובלים להערכת עדויות, לרבות מבחן ההיגיון, והשכל הישר. העיד עת/1 כי נסע בנתיב השמאלי, עבר את הצומת, עצר את רכבו עקב עומס תנועה, ואז הנתבע פגע בו מאחור. הדברים מצאו ביטויים גם בטופס הודעתו, שם ציין כי רכב שהיה מלפניו עצר,לפיכך עצר את רכבו, ורכב הנתבע פגע בו מאחור. גם בחקירתו הנגדית חזר ואמר כי היה בנתיב השמאלי, כשנשאל באשר לגרסתו של הנתבע לפיה קודם לתאונה היה בנתיב הימני, אך "חתך" לעבר הנתיב השמאלי, נתיב נסיעת רכב הנתבע - שלל זאת מכל וכל. מנגד, העיד הנתבע כי הוא זה שנסע בנתיב השמאלי, ואמר באילו המילים (עמ' 2): "נסעתי בנתיב השמאלי, הרכב שנתתי לו מכה, נכנס לי בנתיב שלי במהירות שלא הספקתי לעצור. וישאל השואל - הכיצד עת/1 הצליח לעבור מהנתיב הימני לנתיב השמאלי ולהתיישר במהירות, בהתחשב כי התאונה התרחשה בכביש ראשי וסואן. בטופס הודעתו ציין: "נסעתי בנתיב שמאלי פנוי כשהרכב מימין ניסה לעקוף אוטובוס כשלא הצליח נכנס לנתיב ... בפתאומיות ולכן לא הצלחתי לעצור ...". לדידי, מיקום הפגיעה ברכב התובעת - פגוש אחורי, ומיקום הפגיעה ברכב הנתבע - בפגוש הקידמי, מאששים דווקא את גרסתו של עת/1, שלפניננו פגיעה מאחור "קלאסית". לא זו אף זו, תיאר הנתבע כי עת/1 ביצע את פעולת הסטייה וההתיישרות במהירות, ואילו הוא נסע באיטיות, אז ישאל שוב השואל הכיצד הנתבע לא הספיק לבלום את רכבו. לאור המקובץ לעיל, העדפתי את גרסתו של עת/1 על פני גרסתו של הנתבע, שנמצאה בעיני אמינה, מהימנה והגיונית. לפיכך, השתכנעתי כי הנתבע פגע ברכב התובעת מבלי שהספיק לבלום, ועל כן הוא האחראי לקרות התאונה באופן מלא. משקבעתי כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע, הרי שעתה יש לבחון את הנזקים הנטענים על ידי התובעת. התובעת תמכה את נזקיה בחוו"ד שמאית המעידה על שומת הנזק, חוו"ד זו לא נסתרה ומצאתי לנכון לקבלה. סוף דבר לאור האמור והמפורט לעיל ישלם הנתבע לתובעת סך של 2,057 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 20.3.2012, ואגרת בית משפט ששולמה. שכר בטלת עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בסכום של 1,800 ₪. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים. משפט תעבורהתאונת דרכיםסטיה מנתיב