יפים לענייננו הדברים הבאים מתוך פסק דינה של כב' הש' תמר בר-אשר צבן בתאק 15540-08 (שלום-ירושלים) אליפור את גוסטב בע"מ נ' ארדן פרויקטים מתקני חשמל (1985) בע"מ: "חוק ההתיישנות קובע בסעיף 5(1), שתובענה "בשאינו מקרקעין" מתיישנת בחלוף שבע שנים, וסעיף 6 קובע שתקופת ההתיישנות מתחילה "ביום בו נולדה עילת התובענה". המבחן ל"עילת התובענה" לעניין התיישנות הוא "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" (פסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"א1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (21.7.2003), בפסקה 8. כן ראו: ע"א244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684; ע"א3319/94 פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד נא(2) 581, 594). עוד נקבע לעניין זה, כי "לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו. מבחינה זו, עילת התביעה נוצרת ביום שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות היה זוכה בפסק דין, שהרי ברי כי אין למנות תקופת התיישנות קודם למועד זה, מקום שטרם בשלה זכותו של בעל דין לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד" (ע"א 1650/00 זיסר, שם, וראו גם את פסקי הדין המובאים שם). השאלה אם כן היא, אימתי התגבשה עילת התביעה. האם היה זה במועד שבו סופקה הסחורה, כטענת הנתבעת, או שמא במועד הנפקת החשבוניות, או במועד התשלום, כטענת התובעת. נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת שכל עוד לא הגיע מועד התשלום, לא קמה עילת התביעה. משקבעו הצדדים ביניהם, ובעניין זה אין מחלוקת, שמועד התשלום יהיה "שוטף פלוס שישים", הרי שמשחלף היום הששים ואחד, ולא שולמה התמורה, אזי רק אז קמה לתובעת הזכות לתבוע את התמורה. אולם כל עוד לא חלף מועד זה, טרם התגבש החוב, וממילא שלא ניתן לתבוע חיוב שטרם הגיע זמנו.". ##להלן פסק דין בנושא התיישנות תביעה על חוב בגין שירותי תיקון לכלי רכב:## תביעה בנוגע לחוב נטען בסך של 26,397 ₪, בגין שירותי תיקון לכלי רכב שונים שלטענת התובעת ביצעה עבור הנתבעת. בכתב הגנתה העלתה הנתבעת שתי טענות הגנה בלבד. האחת, כי עילת התביעה התיישנה שכן העבודות בוצעו בשנת 2005, והשנייה, כי התובעת ביצעה את התיקונים האמורים על דעת עצמה בלבד, מבלי שאושר דבר ביצועם על ידי הנתבעת ומבלי שהזמינה את ביצועם. בסיכומיה, ניסתה הנתבעת להעלות טענת הגנה שלישית, שלא הועלתה קודם בכתבי הטענות, ולפיה אין יריבות בין הצדדים, שכן העבודות בוצעו על ידי חברה אחרת, שלישית, בשם "א.ס.מ מוסך שירות בע"מ". אציין כבר עתה כי אין בדעתי לקבל בטענה זו של הנתבעת, שהיא בבחינת הרחבה ושינוי חזית אסורים. בסע' 9 סיפא לכתב ההגנה נרשם במפורש כי: "...מדובר בעבודות שנעשו על דעת התובעת בלבד". גם בסע' 7 לכתב ההגנה נטען כי את התיקונים "עשתה התובעת על דעת עצמה" (ההדגשה שלי - י.ב.). לפיכך, מכתבי הטענות עולה כי לא הייתה כלל מחלוקת בשאלת היריבות, וכי לא עלתה כל טענה כי התיקונים בוצעו על ידי צד שלישי ולא על ידי התובעת עצמה. ההלכה בעניין זה היא כי: "עקרון העל המנחה את בית המשפט בבואו להכריע הכרעות דיוניות הוא: "משקבעו הצדדים את רשימת הפלוגתאות העומדות לדיון, גודרת רשימה זו את הסוגיות שבהן ידון בית המשפט, ואין להרחיב את הדיון לשאלות משולבות של עובדה ומשפט שלא נכללו באותה רשימה" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 91 (מהדורה שמינית, 2005) (להלן:גורן)). רשימת הפלוגתאות העומדת לדיון מעוצבת בכתבי הטענות שמגישים הצדדים. משכך, טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה "שינוי חזית" או "הרחבת חזית", ויש לדחותה (ראו למשל: ע"א441/88 ירחי נ' גולדגרבר, פ"ד מג (4) 378, 348 (1989); ע"א6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח (2) 145 (2003); ע"א759/76 פז נ' נוימן, פ"ד לא(2) 169 (1977); גורן בעמ' 91-94; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 329-332(מהדורה שביעית, 1995)). יחד עם זאת מכיר הדין בשני מקרים בהם יותר שינוי חזית. הראשון הוא תיקון כתבי הטענות באישורו של בית המשפט, לפי סעיף 91-92 לתקנות, והשני הוא שבעל הדין שכנגד נתן לכך את הסכמתו, מפורשות או מכללא (ראו למשל: ע"א37/48 בנק הפועלים בע"מ נ' קרבצ'וב, פ"דב 143, 146 (1949); ע"א3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"דמט (2) 843, 874 (1995)).". (מתוך רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ, פורסם בפדאור-גוגל - ההדגשות שלי - י.ב.). בענייננו, כאמור, הטענה בדבר העדר יריבות או הטענה כי התיקונים בוצעו על ידי חברת אחרת, צד שלישי לדיון זה, לא נטענה כלל בכתב ההגנה (ולמעשה, נטענה טענה הפוכה, ולפיה ביצעה התובעת בעצמה את התיקונים, אך ללא רשות). כמו כן, ב"כ הנתבעת לא ביקש לתקן את כתב ההגנה, ולא קיבל את הסכמתו של בעל הדין שכנגד לשינוי החזית האמור. לפיכך, טענת הנתבעת כי אין יריבות בין הצדדים, שכן העבודות בוצעו על ידי חברה אחרת, שלישית, בשם "א.ס.מ מוסך שירות בע"מ" - נדחית. לעניין טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, דינה להתקבל באופן חלקי. כאן המקום לציין כי הטענה הועלתה באופן כללי וסתמי בכתב ההגנה, מבלי להתייחס באופן ספציפי למועד המדוייק בו הוגשה התביעה וכן לטענה בסע' 7.4 לכתב התביעה, לפיה תנאי התשלום היו "שוטף + 90 ימים". הנתבעת הסתפקה בניסוח טענת ההתיישנות באופן הלקוני הבא: "הנתבעת תטען, כי חלה התיישנות על התביעה , אשר מדובר בתביעה משנת 2005 והוגשה באיחור רב.". הנתבעת הכחישה את תוכנו של סע' 7.4 לכתב התביעה, באופן כללי וסתמי, מבלי למסור גירסה משלה באשר לתנאי התשלום שאכן סוכמו בין הצדדים. כאמור לעיל, בסע' 7.4 לכתב התביעה נרשם: "יצוין כי הנתבעת נדרשה לשלם את החשבוניות מספר פעמים אף שקיבלה לידיה את חשבוניות המס האמורות , ולמרות שתנאי התשלום הינו שוטף + 90 יום.", ואילו בכתב ההגנה נרשם באופן סתמי, בסע' 12: "מוכחש האמור בסעיף 7.4 לכתב התביעה" וזאת מבלי למסור גירסה מטעם הנתבעת לגבי תנאי התשלום המוסכמים על הצדדים. הכחשה סתמית זו מנוגדת לחובתה של הנתבעת על פי תקנה 85 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. אמנם, בסע' 5 לתצהיר עדותו הראשית של מר אבו סביתאן אברהים, שהוגש ביום 2/5/2013, טען הלה כי "סוכם עם התובעת שהתשלום יבוצע במזומן", אך איני מקבל עדותו זו וזאת מכמה טעמים: ראשית, הטענה היא בבחינת הרחבת חזית שכן לא הועלתה, כאמור, בכתבי הטענות, שהם הגודרים את המחלוקת בין הצדדים. שנית, הטענה מנוגדת לעדותו של מר אבו סביתאן עצמו, בחקירתו בפני בדיון מיום 10/7/2013, ולפיה התנהל בין הצדדים נוהג שלפיו הוא מאשר (או שאינו מאשר) את התשלומים שיש לבצע לידי התובעת, לפני ביצועם (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 10/7/2013, שורות 18-17), ולפיכך, ברור כי תנאי התשלום אינם "במזומן" כנטען בתצהירו. שלישית, לא היה למר אבו סביתאן כל הסבר מדוע לא שילמה הנתבעת אפילו את התשלומים עבור התיקונים שהוא עצמו אישר לשלם והוא שתק כאשר נשאל על כך (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 10/7/2013, שורות 19-20). רביעית, אני מעדיף בנקודה זו את עדותו של מר סמי אלעוברה, שעדותו הייתה קולחת, קוהרנטית ומהימנה בעיני, כאשר העיד: "לא, יש לי שוטף + 90 כל הזמן שילמו לי כך ואפילו אחרי 120 יום" - שמתיישבת טוב יותר עם העובדות הנטענות, גם על ידי הנתבעת, קרי - כי קיים תהליך של "אישור" החשבוניות על ידי אורגנים בנתבעת, וברי כי תהליך כזה אורך זמן. מאחר שבענייננו, קיבלתי את גירסת התובעת ולפיה תנאי התשלום המוסכמים היו "שוטף + 90", הרי שלאור מועד הגשת התביעה (12/7/2012), קו פרשת המים בכל הנוגע למועד הפקת החשבוניות - הינו יום 12/4/2005. רוצה לומר, עילות התביעה בגין כל החשבוניות שהופקו במועד מוקדם לתאריך זה, אכן התיישנו, שכן התובעת יכולה וצריכה הייתה להגיש תביעה בגינן לפני יום 12/7/2012 על מנת שלא יחלפו 7 השנים הקבועות בחוק ההתיישנות. מעיון בנספחי כתב התביעה עולה כי החשבוניות שהופקו קודם ליום 12/4/2005 הן אלה (לפי סדר הופעתן בנספחי כתב התביעה): 1524, 1523, 1521, 1713, 1522, 1711, 1715, 1710, 1716 ו- 1712. מהנספח הראשון לכתב התביעה, טבלה המרכזת את סכומי החיוב בגין החשבוניות כולן, עולה כי התובעת עתרה לחייב את הנתבעת בסכום הנמוך מסכום החשבונית בכללותה, לגבי חלק מחשבוניות אלה (חשבוניות 1524, 1521, 1715, 1710 ו- 1712), ובחישוב כולל, יש להפחית מהסכום הנזכר בתחתית הטבלה (19,629.8 ₪) את הסך של 2396.6 ₪, בגין החשבוניות שהתיישנו כאמור. לפיכך, טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת מתקבלת באופן חלקי, כך שמסכום התביעה (בערכי קרן) יש להפחית את הסך של 2,396.6 ₪. לעניין טענת ההגנה הנוספת שהעלתה הנתבעת, לפיה לא הזמינה כלל את ביצועם של התיקונים שבוצעו על ידי התובעת ולא אישרה את ביצועם, הרי שדינה להידחות. ראשית, הטענה הועלתה באופן כוללני, סתמי ומעורפל, מבלי לציין אילו רכיבים בחשבוניות לא אושרו; מדוע לא אושרו וכיוצא בזה (ראה סע' 7 לכתב התביעה). אין די בטענה כי התיקונים לא אושרו על ידי הנתבעת, אלא יש להבהיר את הסיבה בגינה לא אושרו ולציין מדוע אין הנתבעת חייבת בתשלום עבורם ולו מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שהרי אין מחלוקת שהתיקונים בוצעו בפועל. שנית, על פי עדותו של העד מטעם הנתבעת, מר אברהים אבו סביתן (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 10/7/2013, שורות 26-18), הרי שיש בידי הנתבעת מסמכים המעידים על הזמנות עבודה ששלחה לתובעת, והיא בחרה שלא להציגם. כידוע, הימנעות מהבאת ראיה פועלת לחובתו של הנמנע מהבאתה: "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה , היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736 - ההדגשה שלי - י.ב.). ראה לעניין זה גם בספרו של י' קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003,חלק שלישי בעמ' 1650: "הימנעות מהבאת ראיה-במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל-מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע" (ההדגשה שלי - י.ב.). שלישית, אני מעדיף בעניין זה את עדותו של מר סמי אלעוברה, שהבהיר, לשאלת ב"כ הנתבעת, כי לגבי ביצוע תיקונים ברכבים פרטיים של מנהלי עבודה שעבדו אצל הנתבעת, התקבל אישור טלפוני בעל-פה ממי ממנהליה (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 10/7/2013, שורות 12-9). סוף דבר - התביעה מתקבלת באופן חלקי כך שעל הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 17,233 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.6.2005 (חציון תקופת החשבוניות הרלוונטיות) ועד לתשלום המלא בפועל. עוד אני מורה לנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על סכומים אלה, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין. רכבתיקון רכבחובהתיישנות חובהתיישנות