לטענת התובעים, השתמש הנתבע בפרטי כרטיס האשראי שמסרו לו, ללא הרשאתם, לצרכיו האישיים. התובעים מאשרים כי נתנו לנתבע את פרטי כרטיס האשראי שלהם, בהתאם להסכם, אך לטענתם מדובר בהסכם לא חוקי. עוד טוענים התובעים, כי הנתבע התחייב לסיים את עבודות השיפוץ בתוך חודש, אך בפועל התבצע רק חלק קטן מהעבודות בעצלתיים, ולבסוף סירב הנתבע לסיים את עבודות השיפוץ והשאיר את התובעים בדירה שאינה ראויה למגורים. הנתבע מאשר כי השתמש בפרטי כרטיס האשראי של התובעים לצורך תשלום לספקים, אך לטענתו נעשה הדבר בידיעת התובעים, ובהסכמתם, בהתאם לסעיף 2.5 להסכם. לטענת הנתבע, ההסכם כתוב גם בשפה הרוסית, שפת האם של התובעים ושלו, והתובעים הבינו היטב את משמעות הסכמתם, שכן הסביר להם מפורשות שהחיובים שיראו בפירוט עסקאות האשראי שלהם יהיו של צדדים שלישיים ולאו דווקא של ספקים לפרויקט שלהם. עוד טוען הנתבע, שלא חרג מהרשאת התובעים, שכן הסכום שנגבה בכרטיס האשראי היה סכום התמורה שהוסכם בין הצדדים. ביחס לעבודות שבוצעו, טוען הנתבע כי בפועל בוצעו בדירת התובעים עבודות גבס בהיקף גדול הרבה יותר מזה שהוסכם בין הצדדים במועד חתימת ההסכם, ולפיכך היה על התובעים לשלם סכום נוסף בגין אותן עבודות. למרות שהסכימו עובר לביצוע העבודות לשלם סכום נוסף בגין העבודות הנוספות, סירבו לשלמו לאחר ביצוען. משהתגלע סכסוך ביניהם על רקע דרישת הנתבע לקבל תמורה עבור העבודות הנוספות, סירבו התובעים לאפשר לעובדים מטעמו להמשיך בביצוע העבודות בדירתם. דיון והכרעה: האם הוכח שהתובעים שילמו את מלוא התמורה המוסכמת? בכתב ההגנה, אישר הנתבע כי התובעים שילמו 9,888 ₪ במזומן, ואת היתרה בכרטיסי אשראי, באמצעות חיובים לטובת צדדים שלישיים. התמורה הכוללת ששולמה, היתה לטענת הנתבע 25,443 ₪. טענתו זו של הנתבע, בסעיף 11(ה) לכתב ההגנה, מהווה הודאת בעל דין בתשלום התמורה על ידי התובעים. בחקירתו הנגדית, ועוד קודם לכן במהלך ישיבת קדם המשפט, אישר הנתבע כי השתמש בכרטיס האשראי של התובעים, המסתיים בספרות 4462 לצורך תשלום ל"מרכז הסלונים" ול"גמא-רלקו" - חיובים המפורטים בתדפיסי כרטיסי האשראי שצירפו התובעים לכתב התביעה. מעיון בפירוט החיובים לכרטיס עולה כי בתאריך 11.4.12 חויב הכרטיס בתשלום ראשון מתוך שניים עשר ל"מרכז הסלונים", כשסכום העסקה הכולל הינו 5,399 ₪. בתאריך 16.4.12 חויב בתשלום ראשון מתוך שניים עשר ל"גמא-רלקו" כשסכום העסקה הכולל הינו 5,000 ש"ח. בנוסף, חויב הכרטיס בסכום של 580 ₪ לטובת ח.ח.מ שוסטרמן. הסכום הכולל של שלוש העסקות הנ"ל מסתכם ב- 10,979 ₪. בכרטיס אשראי נוסף של התובעים, המסתיים בספרות 2740 נעשתה עסקה נוספת על סך 5,000 ₪ ב- 18 תשלומים, לטובת ש. קושניר ובניו בע"מ. הסכום הכולל שבו חויבו התובעים בשני כרטיסי האשראי הינו 15,979 ₪. במהלך קדם המשפט, טען הנתבע כי למיטב זכרונו ביטלו התובעים חלק מהתשלומים בכרטיס אשראי וכי הוא "מוכן" לבדוק את זה (ראו בעמוד 3 לפרוטוקול שורה 14). בחקירתו הנגדית, נשאל הנתבע האם בדק את החשד שהעלה ביחס לאפשרות ביטול העסקות, והשיב בשלילה (ראו בעמוד 12 לפרוטוקול). לדבריו, לא יכול היה לקבל את דפי החיוב של כרטיסי האשראי של התובעים מחברת האשראי, ולפיכך היה על התובעים להציגם. בסיכומיו, טוען הנתבע, כי מאחר שהתובעים לא הציגו את דפי החיוב במלואם, לא הוכיחו כי לא ביטלו את החיוב בכרטיסי האשראי. הטענה נראית שובת לב בתחילה, אך אין בידי לקבלה, מכמה טעמים. אנמק: אמנם, לכאורה, מוטל על התובעים הנטל להוכיח כי שילמו את מלוא התמורה החוזית, שכן מדובר בעובדה מבין העובדות המקימות את עילת התביעה. אולם למעשה, כאמור, הודה הנתבע בכתב ההגנה, כי הוא עצמו ביצע עסקאות בכרטיסי האשראי של התובעים בסכום התמורה המוסכמת בניכוי הסכום ששולם במזומן. הטענה לפיה יתכן שהתובעים ביטלו את העסקאות הינה טענה שהועלתה בשלב מאוחר יותר, ומהווה הרחבת חזית אסורה. הטענה אינה נזכרת בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע. אף אם הייתי מתירה העלאת הטענה בשלב בו הועלתה, הרי שלשם הוכחתה היה על הנתבע לפעול לקבלת הנתונים, באמצעות בקשת צווים מבית המשפט, לגילוי מסמכים ספציפי מהתובעים, או למתן צו המפונה אל חברות האשראי. בנוסף, הטענה, כפי שהועלתה, אין בה אלא הבעת חשש, בלתי מבוסס, שמא יתכן שהתובעים פעלו לביטול העסקאות. כך ניסח הנתבע את הדברים: " מי שיודע זה בעל הכרטיס. יכול להיות שהם ביטלו את החיובים האלה ואני לא יודע. לא קיבלתי דרישה ממרכז הסלונים. מרכז הסלונים נתנו אינפורמציה כזאת - שהלקוחות שלי ביטלו את כרטיסי האשראי ושאתן כסף, הם לא נתנו מידע מדויק, רק התובע יכול להוכיח לביהמ"ש כמה שולם כי הוא בעל הכרטיס" (בעמוד 12 שורה 13 ואילך). קודם לכן, העיד הנתבע כי התובעים לא היו הלקוחות היחידים שבאמצעות אמצעי תשלום שלהם שילם ל"מרכז הסלונים", מכאן שאין מדובר בהכרח בתובעים, ואף הנתבע אינו טוען אחרת. טענתו היא רק כי קיימת אפשרות שהתובעים ביטלו את העסקה. אין די בחשש כללי ובלתי מבוסס זה, כדי להטיל על התובעים חובה להוכיח כי לא ביטלו את העסקות. בנוסף, הטענה מהווה טענה מסוג הודאה והדחה, ולפיכך הנטל להוכיח כי למרות שבוצעו עסקאות בסכום הכולל, לא שולם הסכום במלואו, מוטל על הנתבע. כאמור, הטענה כי אין לו גישה למסמכים, אינה יכולה להועיל לנתבע, שכן ניתן היה לפנות אל בית המשפט על מנת לקבל צווים לשם הוכחתה. הנתבע יכול היה להוכיח את הטענה גם באמצעות זימון נציג מטעם "מרכז הסלונים" לעדות. הטענה כי קיים סכסוך משפטי בינם לבינו ולכן לא ישתפו פעולה אינה יכולה להישמע. לסיכום, מדובר בטענה המהווה הרחבת חזית אסורה, ואף אם הייתי מתירה העלאתה, היה הנטל להוכיחה מוטל על הנתבע. משלא הוכיח הנתבע כי התובעים ביטלו את עסקות האשראי, אני קובעת כי הוכח ששילמו 25,867 ₪ - הסכום מורכב מתשלום של 9,888 ש"ח במזומן והיתרה בארבע עסקאות בכרטיס אשראי כפי שפורט לעיל. עוד אציין כי ממילא לא היה עולה בידי התובעים לבטל את העסקאות גם אילו חפצו לעשות כן, בשל ההרשאה שניתנה לנתבע, הרשאה שעל פרטיה אעמוד להלן. מכל מקום, אם יתברר בדיעבד כי מנפיק כרטיסי האשראי הסכים לביטול העסקאות, והנתבע יידרש לחוב בגין העסקות, יוכל פסק הדין להקים טענת השתק פלוגתא ביחס להרשאה שניתנה לו על ידי התובעים. ההרשאה שנתנו התובעים לנתבע לשימוש בכרטיס האשראי בחקירתו הנגדית העיד הנתבע, כי הסביר לתובעים, מפורשות, שיראו בכרטיס האשראי שלהם חיובים לטובת צדדים שלישיים, ואל להם לדאוג, משום שסכומי העסקות לא יחרגו מהתמורה שסוכמה ביניהם. הנתבע העיד, כי בהתאם להסכם היתה ההרשאה לחיוב בכרטיס האשראי ב- 18 תשלומים, אך בפועל לא אישרה חברת האשראי לתובעים לשלם את יתרת התמורה ב- 18 תשלומים, ולפיכך בוצעו העסקות ב- 12 תשלומים בכרטיס אשראי אחר שאת פרטיו נתן לו התובע. הנתבע העיד כי הודיע לתובע שחברת האשראי לא אישרה 18 תשלומים אלא 12 בלבד, והתובע אישר שהוא מסכים לביצוע יתרת התשלום ב- 12 תשלומים (ראו עדותו של הנתבע בעמוד 13 לפרוטוקול). עדותו של הנתבע לא נסתרה. התובע אישר כי הנתבע הסביר לו שיעשה שימוש בכרטיס האשראי שלו לצורך תשלום לצדדים שלישיים, אך לטענתו הוסבר לו שיחויב ב- 18 תשלומים ולא ב- 12, וכן הסביר לו הנתבע, לטענתו, שישלם לספקים. התובע טוען כי לא הסכים שהנתבע ישתמש בכרטיס לתשלום לספקים שאינם קשורים לשיפוץ דירתו. לדבריו, כאשר הנתבע השתמש בכרטיס האשראי לתשלום ל"מרכז הסלונים", הרגיש "לא נוח" (ראו עדותו בעמוד 2 שורות 29-32). במועד החתימה על ההסכם, נתנו התובעים לנתבע את פרטי כרטיס האשראי שלהם המסתיים בספרות 2740 - כפי שניתן לראות, נרשם המספר על גבי ההסכם (ת/1). ההסכם נחתם ביום 9.4.12. יחד עם זאת, מעיון בדף החיוה לכרטיס האשראי שצורף לכתב התביעה, עולה כי החיובים נעשו בכרטיס המסתיים בספרות 4462. הדבר תומך בטענת הנתבע לפיה לא אושרה לתובעים מסגרת אשראי בכרטיס הראשון, ולפיכך התקשר אל התובעים וקיבל פרטים של כרטיס נוסף. התובע אף אישר שהנתבע התקשר אליו ולבקשתו מסר לנתבע פרטי כרטיס אשראי נוסף (או עדותו בעמוד 2 לפרוטוקול). אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה לא הסכים ל-12 תשלומים אלא ל- 18 בלבד, הן משום שלא שוכנעתי כי התובעים לא ידעו שהעסקות יבוצעו ב- 12 תשלומים בלבד, והן משום שלא הוכח כי הסכמת התובעים לשימוש בכרטיס היתה מותנית באישור חברת האשראי ל- 18 תשלומים. החיובים בוצעו בתאריך 11.4.12 ובכל זאת, פנו התובעים אל הנתבע בטענה שבוצעו תוך שימוש לרעה בכרטיס, ובחריגה מהרשאה, רק ביום 7.6.12. אף בעובדה זו יש כדי ללמד על כך שהחיוב נעשה בהסכמתם, ורק עקב טענתם בדבר הפרת ההסכם פנו לקבלת יעוץ משפטי. בסעיף 2.5 להסכם נקבע: "הקבלן רשאי לחלוקת תשלומים והעברתם לצד ג' לפי צרכיו ע"י אמצעי תשלום של מזמין העבודות." כאמור, סעיפי ההסכם כתובים גם ברוסית מצדו השני של הדף. עדותו של הנתבע לפיה הסביר להם כי החיובים יהיו לצדדים שלישיים, מהימנה בעיני, ואני מבכרת אותה על פני עדותו של התובע שהעיד כי סבר שהחיובים יהיו רק לטובת ספקי הפרויקט שלו. מכל מקום, איני רואה צורך להכריע במחלוקת זו, שכן מרגע שהתובעים נתנו לנתבע הרשאה להשתמש בכרטיס האשראי שלהם עד לסכום מסוים, והשימוש לא חרג מאותו סכום, איני סבורה כי ניתן לומר כי חרג מהרשאתם. בהתאם לסעיף 5(ד)(1) לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו - 1986 לא תחול הגבלת האחריות על שימוש לרעה בכרטיס, אם הלקוח מסר את כרטיס החיוב לאדם אחר. לעניין זה אין הבדל אם נתן את הכרטיס עצמו לאדם אחר, או את פרטי הכרטיס בלבד. ההסדר הקבוע בחוק, לפיו במקרה כזה לא יופטר בעל הכרטיס מחבותו, מבוסס על הרציונל המתקיים במישור היחסים החוזיים בין התובעים לבין הנתבע, שכן לא ניתן להלום כי אדם הנותן לאחר להשתמש בכרטיס האשראי שלו, ישמע אחר כך בטענה שאותו אחר עשה שימוש בכרטיס בניגוד לחוק, רק על מנת להשתחרר מחיוביו כלפיו. העובדה שהנתבע לא היה רשאי לעשות שימוש בכרטיס החיוב בהתאם לחוזה עם מנפיק הכרטיס ובהתאם לחוק כרטיסי חיוב, ברורה, אך אין היא משליכה על מישור היחסים החוזיים שבינו לבין בעל הכרטיס, ואינה מהווה, כשלעצמה, עילה להשבת הסכום לתובעים. הפרת ההסכם לטענת התובעים, התחייב הנתבע לסיים את עבודות השיפוץ בדירתם בתוך חודש ימים, אך העבודות התנהלו בעצלתיים, ורק חלק קטן מהן בוצע, עד אשר לבסוף עזבו עובדי הנתבע את הדירה, והנתבע סירב להמשיך בביצוע העבודות. לטענתם, השאיר הנתבע את הדירה במצב שאינו מאפשר מגורים. העתק רשימת העבודות שהיתה נספח להסכם צורפה לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע וסומנה כנספח 1. הרשימה נערכה בשפה הרוסית, ולתצהיר צורף גם תרגומה לעברית. התובע אישר את התרגום בחקירתו הנגדית. לטענת התובעים, הוסכם כי האדריכל מטעם הנתבע יגיע לדירתם ואתו יסוכמו פרטי עבודות הגבס. התובע העיד כי לא ידע בדיוק את פרטי עבודת הגבס בהתאם להסכם, שכן סוכם שאלה יקבעו בפגישתם עם האדריכל. הנתבע לעומת זאת, הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, כי במהלך העבודה שינו התובעים באופן מהותי את דרישותיהם ביחס לעבודות הגבס, והוא אישר זאת מרחוק, בכפוף להשלמת מחיר. כאשר הגיע לדירה וראה את היקף העבודות שבוצעו דרש מהתובעים תוספת מחיר. אז סירבו התובעים לשלם את תוספת המחיר, ואסרו על הנתבע להמשיך בביצוע העבודות. לטענת הנתבע, קונסטרוקציות הגבס שבוצעו בדירת התובעים היו בהיקף גדול הרבה יותר מזה שעליו הסכימו הצדדים במועד חתימת ההסכם. לטענתו, תחילה ביקשו התובעים לעשות קונסטרוקציית גבס דקה, צמודה לדלת הכניסה ולאורך חצי דלת מלמעלה, בעוד שבמהלך ביצוע העבודות שינו את דעתם וביקשו לקבל קונסטרוקציה לאורך כל הדלת, עד לרצפה, כך שבסופו של דבר בוצעה בדירתם קונסטרוקצית גבס גדולה פי 2 ממה שסוכם. הנתבע העיד: "כשדיברתי עם התובע בעת סגירת העסקה, הוא אמר שהוא לא רוצה דבר על התקרה, אלא משהו עדין. ברגע שהפועלים נכנסו אליו הביתה ורצו לעבוד לפי התוכנית, הוא אמר שהוא מבקש לעשות שינויים. אמרתי שאין שום בעיה אבל הוא צריך להשלים את הכסף והוא אמר שהוא מסכים, הפועלים שעבדו במקום לקחו ממני כספים עבור חומרים וגבס, וכשנכנסתי לדירה של התובעים בסופו של דבר ראיתי הנמכת תקרה 15 ס"מ, שנכנס לתוך המטבח, הוא אמר שהגעתי ברגע הלא נכון ושהוא לא ישלם כלום ושהוא יחתוך אותי. הוא אמר שאני לא עשיתי דבר והפועל עשה הכל. הוא דיבר איתי בצורה אגרסיבית וסילק אותי מהבית ואמר שלא אבוא לשם." (בעמוד 2 לפרוטוקול שורות 10-16). לטענת הנתבע, על פי הרשימה שצורפה להסכם התחייב הנתבע לעשות שתי קונסטרוקציות גבס נפרדות על התקרה מעל הבר בסלון ומעל המדרגות אולם בפועל, על פי בקשת התובעים, בוצעה קונסטרוקציית גבס מלאה ברוחב כל תקרת הסלון. לתצהירו של הנתבע צורף עותק מרשימת העבודות שהיתה נספח להסכם, בשפה הרוסית ובתרגום לעברית. כן הוגשו מטעם הנתבע תמונות שצילם בעת שביקר בדירה בזמן ביצוע העבודות (נ/3-נ/8). בנוסף, נטען כי קונסטרוקציית הגבס מעל הבר, בסלון ובמדרגות נעשתה בעובי גדול מזה שסוכם. כן טוען הנתבע כי סופקו לתובעים גופי תאורה מסוג "לד", שכלל לא נכללו בהסכם, וכי העבודות שהתחייב הנתבע לבצע במדרגות לא הושלמו מאחר שהתובעים לא אפשרו לעובדיו להמשיך בעבודתם. הנתבע חקר את התובע בחקירה נגדית, ביחס להיקף עבודות הגבס. התובע הכחיש כי ראה את השרטוטים בעבר, וטען כי הנתבע אמר לו שיבוא אדריכל ויסביר לו על הגבס (בעמוד 6 לפרוטוקול שורות 7-12). כאשר נשאל התובע, היתכן שחתם על הסכם מבלי לדעת איזה עבודות גבס הוא מקבל השיב: "גם אני הייתי מופתע מעצמי. סמכתי על המשפט של הנתבע שהוא את העבודה שלו עשה. הלכתי לפי מילים שלו שיבוא אדריכל, שכסף שילמנו ועכשיו נשאר רק להבין מה אנחנו מקבלים, הבנו שאנחנו מקבלים איזה שהוא גבס אבל לא הצלחנו להבין מה אנחנו מקבלים." ובהמשך נשאל התובע, לשם מה נשלח אליו אדריכל, אם הכל היה סגור, השיב: "אני עניתי על השאלה. אדריכל נשלח אלי כדי להסביר לי איזה גבס אני מקבל" (בעמוד 6 לפרוטוקול שורות 26-31). עדותו של התובע אינה מהימנה בעיני, ואני מבכרת את עדותו של הנתבע על פניה. לא ניתן לקבל את טענת התובע לפיה חתם על הסכם לביצוע שיפוץ בדירה מבלי שידע אילו עבודות גבס נכללות במסגרת ההסכם. ניסיון החיים מלמד כי אדם המזמין עבודה מגדיר לבעל המקצוע את סוג העבודה שהוא מבקש לבצע עבורו, ובהתאם נקבע המחיר. הטענה כאילו הנתבע קבע את המחיר מבלי שהתובעים הגדירו לו את היקף עבודות הגבס, אינה מתקבלת על הדעת. כן קשה להלום כי התובע חיכה לראות "מה הוא מקבל" לאחר שהתקשר בהסכם. עדותו של הנתבע, הנתמכת בתמונות נ/4-נ/8 שאושרו על ידי התובע, מעידה כי בוצעו עבודות גבס בדירה בהיקף ניכר, וכי במקומות בהן בוצעו העבודות, עלו בהיקפן על העבודות שפורטו בנספח להסכם. התובעים זימנו לעדות מטעמם את וולף טולצ'ין, מי שעבד כאדריכל מטעם הנתבע, וביצע בפועל את העבודות בדירת התובעים. העד העיד על אופיו של הנתבע, ועל כך שלקוחות רבים שלו נפגעו ממנו. עדותו היתה כללית ומצאתי אותה בלתי רלוונטית. למרות שאותו עד היה זה שיכול להעיד על נסיבות ההסכמה בדבר ביצוע עבודות הגבס והיקפן, לא נכלל הנושא בתצהירו, ואף בחקירתו הנגדית לא נשאל על כך. לסיכום, הוכח כי הנתבע ביצע בדירת התובעים עבודות גבס בהיקף גדול מזה שסוכם בין הצדדים במועד חתימת ההסכם, באותם מקומות בדירה בהם הספיק לבצע את עבודות הגבס (בסלון ובכניסה). הוכח כי הנתבע אישר לעובדים מטעמו לבצע את עבודות הגבס בהיקף נרחב מזה שהוסכם, בתנאי שהתובעים ישלמו תוספת על התמורה המוסכמת, וכי התובעים הסכימו לכך. יחד עם זאת, כאשר הגיע הנתבע אל דירת התובעים על מנת לראות את העבודות שבוצעו וביקש לקבל תמורתן תוספת תשלום, סרבו התובעים להוסיף על התמורה המוסכמת. באותו מעמד התגלעה המחלוקת בין הצדדים. לטענת התובעים, הנתבע הוא שסירב להמשיך בביצוע העבודות על פי ההסכם, בעוד שלטענת הנתבע ביקש להמשיך בביצוע העבודות אך התובעים סלקו אותו מדירתם ולא אפשרו לו להמשיך בביצוע ההסכם. לכאורה, כאשר סירבו התובעים לשלם תוספת לתמורה החוזית, הפרו את התוספת להסכם שנעשתה בין הצדדים בעל פה. יחד עם זאת, הנתבע אף הוא תרם להפרת ההסכם, שכן לא הוכח כי עובר להסכמה בדבר ביצוע עבודות נוספות הוסכם על גובה הסכום שיהיה על התובעים להוסיף. היה על הנתבע להגיע אל דירת התובעים, ולבסס הסכמה בדבר היקף העבודות הנוספות והתמורה בגינן, טרם ביצוע העבודות. בנסיבות אלה, אני סבורה כי שני הצדדים נושאים באחריות להפרת ההסכם. לעניין אשם תורם חוזי ראו: ע"א 3912/90 eximin s. A תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ פ"ד מז(4) 64, 77. מהראיות עולה כי הנתבע סירב להמשיך בביצוע העבודות, מאחר שהתובעים סרבו לשלם את תוספת התמורה, בכך יש לראותו כמי שהודיע על ביטול ההסכם. עם ביטול ההסכם קמה לצדדים חובת השבה הדדית, בהתאם לסעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1970. הזכות להשבה עומדת הן לנפגע והן למפר. לא שוכנעתי כי יש מקום לפסוק לתובעים פיצויים, שכן כאמור לעיל, חלקם בהפרת ההסכם היה לא מבוטל. למעלה מן הדרוש, אציין כי אף אם הייתי קובעת כי ההסכם הופר רק על ידי הנתבע, לא היה מקום לפסיקת פיצויים שכן לא הוכח כי נגרם לתובעים נזק. אי הנוחות הכרוכה בביצוע עבודות שיפוצים אינה נזק שנגרם בשל הפרת ההסכם, לא הוכח כי הבית הושאר במצב שונה מהצפוי במהלך שיפוצים או כי נגרמו נזקים לדירה. העובדה שהתובעים נאלצו למצוא בעל מקצוע אחר לשם השלמת העבודות, מוצאת ביטויה בתרופת ההשבה, שכן התמורה ששילמו מעבר לשווי העבודה שבוצעה תושב להם. בנסיבות העניין, יש להורות על השבה של הסכום ששולם, בניכוי שווי העבודה שבוצעה על ידי הנתבע. הנטל להוכיח מה שווי המלאכה שבוצעה מוטל על הנתבע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". הנתבע הצהיר כי שווי העבודות שבוצעו בדירת התובעים הסתכם ב- 22,180 ₪. לטענתו, עלות ביצוע עבודות הגבס, כולל חומרים תכנון ועיצוב מסתכמת ב- 18,000 ₪ בצירוף מע"מ, צביעת הסלון מסתכמת ב- 2,000 ₪ בצירוף מע"מ וגופי התאורה שנרכשו (לדים) בעלות של 2,180 ₪. לראיה מצרף הנתבע לתצהירו שתי חשבוניות המעידות על קניית שני גופי תאורה בסכום זה (נספחים 14 ו- 15). ספק בעיני אם החשבוניות, המעידות על רכישת שני גופי תאורה גדולים, תואמות את גופי התאורה מסוג לד שהוכח כי הותקנו בדירה (9 במספר). יחד עם זאת, אין חולק כי סופקו לתובעים גופי תאורה, והנתבע הוכיח כי סופק מספר רב יותר של גופי תאורה מהמוסכם (ראו עמוד 5 לפרוטוקול). אמנם, התובעים לא הביאו כל ראיה מצדם לסתור את הצהרת הנתבע, אך לא די בהצהרת הנתבע על מנת להוכיח את שווי העבודות. לא הובאה מטעם הנתבע חוות דעת שמאי לשם הערכת שווי העבודות, ואף לא ראיות להוכחת עלות החומרים והגבס, העבודה או שעות העבודה, בהתאם למחירון מקובל. אף שלא הובאו ראיות להוכחת שווי העבודות שבוצעו, לא ניתן לקבוע כי הנתבע אינו זכאי לכל תשלום בגינן. תוצאה כזו תגרום להתעשרות התובעים שלא כדין. משכך, לא נותר לי אלא לקבוע את שווי העבודות על דרך האומדן, למרות הקושי הטמון בכך. מהשוואת רשימת העבודות לביצוע המפורטת בנספח להסכם, אל מול העבודות שבוצעו בפועל, ובהתחשב בעבודות שלא בוצעו, כמפורט בחקירתו הנגדית של התובע (בעמודים 7-8 לפרוטוקול), אני מעריכה את שווי העבודות שבוצעו על ידי הנתבע בדירה, כולל חומרים וגופי תאורה שסופקו לתובעים על דרך האומדן, בסכום של 12,000 ש"ח. כאמור, הוכח כי התובעים שילמו סך של 25,867 ₪. לפיכך, על הנתבע להשיב לתובעים סך של 13,867 ₪. סיכומו של דבר, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים סך של 13,867 ₪ בתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 3,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצדה וריבית ממועד פסק הדין. אשראיכרטיס חיוב (אשראי)