טענת "הזזת רכב" אחרי תאונת דרכים כדי לביים את זירת האירוע: הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק בתיק זה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984. לאחר ששמעתי את עדי הצדדים במסגרת הדיון היום בפניי והתרשמתי מעדותם ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות על הודעות הצדדים לחברות הביטוח מטעמם וכן בצילומי זירת האירוע שכל צד הציג לבית המשפט ובמסמכים הנוספים שהוצגו בפניי במעמד הדיון ובשים לב להסכמת הצדדים על דרך הפשרה - מכוח סמכותי האמורה, הגעתי לכלל מסקנה כי התאונה אירעה בהתאם לגרסתה של התובעת 2 ולא התרחשה כפי גרסתו של הנתבע 1 שתוארה בהרחבה במסגרת עדותו היום. בהתחשב במסקנה זו אותה אנמק בהמשך, מצאתי גם כי אין מקום להשית אשם תורם על כתפיה של התובעת 2 ועל כן דין התביעה בעניינה להתקבל במלואה בעוד שדין התביעה שכנגד להידחות. אפרט את נימוקיי העיקריים לפסק הדין: ראשית ומעל הכל, תמונות זירת האירוע שהוצגו מטעמן של התובעות מתארות את מנח הרכבים כפי שהוא לאחר התאונה. לא ניתן לקבל את עמדת הנתבעים באשר להזזת רכבה של התובעת 2 על מנת שזה יצולם בזווית אשר תתאים לגרסתה לתאונה. טענת הזזת המכוניות שהינה בגרעין עמדת הנתבעים, עלתה אך לראשונה במעמד הדיון היום ואינה מוזכרת כהוא זה בטופס ההודעה מטעם הנתבע 1, כל שכן אינה מוזכרת בחקירתו במשטרה וכן בכתב ההגנה ו/או התביעה שכנגד. מדובר בטענה עובדתית מהותית אשר יכלה כביכול להפוך את הקערה על פיה אילו התקבלה ועל כן מצופה היה לציינה "ברחל בתך הקטנה" ובאותיות קידוש לבנה בכל אחד מהשלבים המפורטים לעיל. זאת ועוד רכבו של הנתבע 1 הוכרז כאובדן מוחלט וממילא לא ניתן להזיזו. הזזת רכבה של התובעת על מנת לביים זירת אירוע כשכל אותה עת ניצב הנתבע 1 במקום האירוע ולא אומר דבר, נראית לי תלושה מדי מהמציאות ואף אינה מתיישבת עם הנזקים שהתגלו ברכבים המעורבים המלמדים על פגיעה בטמבון ימין של רכב התובעת 2 ומעיכה גסה באזור הכנף השמאלית של רכב הנתבע 1 לצד מנח מכונית הנתבע 1 שלא הוזזה כאמור בעת הצילומים. אילו רכבה של התובעת 2 היה פונה שמאלה (כפי שצייר זאת הנתבע 1 בשרטוט מטעמו) ובא בעת פוגע ברכבו של הנתבע 1, אזי לא היינו צפויים לגלות נזקים בצד ימין של טמבון רכב התובעת 2 אלא נזקים בצד שמאל של הטמבון או לפחות במרכז הטמבון הקדימי. מכאן, שמנח המכוניות שלא נסתר לאחר התאונה, מיקום הנזקים ברכבים, העובדה שנתון הזזת הרכבים לאחר התאונה לא הוזכר על ידי הנתבעים בשום שלב, מלמדים כי בעת המפגש שבין הרכבים נסעה התובעת 2 עם רכבה בדרך הראשית הנראית בצילומים מטעמה, בעוד שהנתבע 1 הגיח פתע מהדרך הצדדית ומבלי ששהה לתמרור מתן זכות קדימה שממולו. בהקשר לכך אציין כי איני מקבל את עמדת הנתבעים כי עובר לתאונה רכבם נסע בתוך תוואי מסלולו כדבעי, שכן תמונות זירת האירוע התאונתי ובפרט תמונה ת/2 מוכיחות כי לאחר התאונה מונח רכבו של הנתבע 1 כשהוא במרחק לא סביר מהתמרור שלימינו המצוי על גבי אי התנועה התוחם את מסלול נסיעתו. עמדתו של ב"כ הנתבעים כי המרחק האמור הינו תוצר המפגש העוצמתי שבין הרכבים באמצעות פניית רכב התובעת 2 שמאלה וגרירת רכב הנתבע 1, אינה מתיישבת אף היא עם הגיונם של דברים שכן אילו רכב הנתבע 1 היה נוסע ישר בתוך מתחם המסלול שלו ולא גולש למסלול הנגדי שעה שלשיטתו פנתה התובעת 2 שמאלה עם רכבה, אזי סביר כי רכב הנתבע 1 היה "נזרק" לימין הדרך ולא במרחק רב משמאל התמרור שלימינו. להבדיל מעדותה של התובעת 2, עדותו של הנתבע 1 היתה מתחמקת, לעיתים מן הסברה ולעיתים לא קוהרנטית לגרסתו הראשונית ואף נסתרה לא אחת. כך ולשם המחשה בלבד, הנתבע 1 נשאל אודות זהותו של אדם הדומה לו מאד העומד ליד מכוניתו בגבו למצלמה כמוצג בתמונה ת/1 והשיב כך: "זה לא אני, אולי אני, אולי לא" (עמ' 4 שורה 30 לפרוטוקול הדיון) ומיד לאחר מכן ענה כך:"אני לא יודע מה זה בצילום" (שם בעמ' 4, שורה 32). הנתבע 1 לא ידע להסביר הכיצד לא טרח לציין בהודעתו לחברת הביטוח כי עצר את רכבו טרם כניסתו לצומת שבו אירעה התאונה בעוד שבחקירתו הנגדית אישר כי כך עשה (עמ' 3 שורות 29 ועמ' 4 שורה 16 לפרוטוקול הדיון) ואף ענה תשובה מתחמקת לעניין זה (שם, בעמ' 4 שורה 3 לפרוטוקול הדיון). הנתבע 1 התחמק ממתן תשובה אודות מנח מכוניתו המרוחק מסף התמרור כפי שצויין לעיל, ובמקום זאת ביכר להציג שוב באמצעות מכוניות ההדגמה את הדרך שבה קרתה התאונה לפי ראות עיניו ולא לענות על שאלה זו(שם בעמ' 4 שורות 26-27 לפרוטוקול הדיון). הנתבע 1 ציין בטופס הודעתו כי אינו יודע מי אחראי לתאונה. משנשאל הכיצד הוא מסביר אם כך את אחריותה הנטענת של התובעת 2 כלפיו, השיב כי לאחר התאונה היה מצוי בשוק כהגדרתו ומסר את פרטי התאונה בטלפון לסוכנת הביטוח שלו ממש ממקום האירוע. מצבו הנפשי של הנתבע 1 מעיד על הלך רוח רגעי בלבד ולא כזה שניתן לומר עליו כי שלל ממנו באותו יום את יכולתו להצביע על אחריותה של התובעת 2 לתאונה. נהפוך הוא, הנתבע 1 אשר מצוי היה במקום האירוע התגלה כפעיל ביותר עת העיד כי מסר את פרטי התאונה לסוכנת הביטוח שלו במעמד האירוע ואף חווה דין ודברים קשה עם התובעת ומי מטעמה. לא השתכנעתי כי עמדו בפני הנתבע 1 מכשלות ממשיות לסבור אחרת ממה שסבר באמת בעת שציין לסוכנת הביטוח שלו בטלפון במעמד האירוע או לאחריו אודות מסקנתו כאמור באשר לתאונה. במצב דברים שכזה, המסקנה המתבקשת הינה כי הנתבע 1 חצה את הצומת מצד ימין לרכב התובעת 2 תוך אי מתן זכות קדימה לרכבים החולפים בדרך הראשית. איני סבור כי זהו המקרה בו יש לשקול השתת אשם תורם על כתפיה של התובעת 2. סבורני כי מעדויות הצדדים ובפרט ממנח מכוניתו של הנתבע 1 לאחר התאונה ביחס לצומת כפי שציינתי לעיל, ניתן להסיק כי הנתבע 1 התפרץ עם רכבו במהירות לתוך נתיב נסיעתה של התובעת 2. לדעתי, לתובעת 2 לא היתה יכולת למנוע את התאונה ו/או לצפות אותה ואף לנוכח העובדה שרכבה כמעט ולא ניזוק ונמצא באלכסון לרכב הנתבע 1 אני מסיק כי היא נסעה במהירות יחסית סבירה. בנסיבות כאמור, דין התביעה העיקרית להתקבל ודין התביעה שכנגד להידחות. אשר על כן, אני מורה כך: הנתבעים בתביעה העיקרית, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעת 1 את סך הנזק הישיר בגין התאונה ועלות שכ"ט שמאי מטעמה בסך 21,776 ₪, ולתובעת 2 את הסך של 3,301 ₪ הנתבע על ידה בצירוף הצמדה למדד מיום 1.9.11 שהינו מועד עריכת שמאות התובעות, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 11.8 אחוזים מהסך הכולל האמור, אגרת בית משפט ששולמה בפתיחת התיק והוצאות עדותה של התובעת 1 בסך 450 ₪. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. התביעה כנגד הנתבעות שכנגד נדחית בזאת ללא צו להוצאות. רכבתאונת דרכים