ביטוח חיים - האם פירעון יתרת הלוואה עקב מקרה מוות מזכה בהשבת פרמיות ?

האם מבוטח שרכש ביטוח חיים לפרעון יתרת הלוואה עקב מקרה מוות, זכאי להשבת פרמיות ששילם בין המועד בו פרע בפועל את ההלוואה למועד בו ביקש מחברת הביטוח לבטל את הפוליסה. רקע וטענות הצדדים 2. התובעת בוטחה בפוליסה לביטוח חיים לפרעון יתרת הלוואה עקב מקרה מוות, אשר תחילתה ביום 3.6.02. בהתאם למפרט הפוליסה, נועדה היא לפרוע הלוואה בסך 573,035 ש"ח לבנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ אשר אמורה היתה להפרע בתשלומים עד לשנת 2021. בפועל פרעה התובעת את ההלוואה לבנק במועד מוקדם מלוח התשלומים המתוכנן, לטענתה ביום 9.8.07 עת העבירה לבנק סך של 527,552 ₪. מחמת טעות שנפלה אצל התובעת, לא הודיעה לנתבעת על פרעון ההלוואה וביקשה לבטל את הפוליסה רק ביום 8.4.12. התובעת עותרת להשבת פרמיות בסכום קרן של 45,685 ₪ אשר שולמו בטעות מספטמבר 2007 ועד לביטול הפוליסה באפריל 2012. לטענת התובעת, עם פרעון ההלוואה פקע הסיכון הביטוחי ולכן קבלת הפרמיות על ידי הנתבעת מהווה התעשרות שלא על פי זכות שבדין וקמה לתובעת זכות להשבה מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט. הנתבעת טוענת כי עבור הפרמיות קיבלה התובעת ביטוח חיים תקף עד למועד בו בוטלה הפוליסה והיתה זכאית לתגמולי ביטוח לו היה קורה מקרה הביטוח, גם אם סולקה ההלוואה בטרם ארע. דיון והכרעה פרעון ההלוואה 3. המחלוקת בין הצדדים סבה בעיקר סביב פרשנות המונחים "יתרת ההלוואה" ו"סכום ההפרש" בפוליסה. עולה מחלוקת בסיסית ביחס למהותה של הפוליסה הנדונה, קרי האם המשך גביית פרמיית ביטוח למרות פרעון ההלוואה בגינה נערכה הפוליסה, מהווה התעשרות שלא כדין של חברת הביטוח. בהעדר מחלוקות עובדתיות ממשיות הגישו הצדדים סיכומים על סמך כתבי הטענות והתצהירים שהוגשו. אין מחלוקת כי הנתבעת פרעה את ההלוואה לבנק, אולם קיימת מחלוקת בנוגע למועד הפרעון. מאחר והנתבעת לא כפרה בטענת התובעת כי הפוליסה אינה מכסה תשלום בגין עמלת פרעון מוקדם, פסק הדין ניתן על בסיס ההנחה כי עם העברת הכספים לבנק ביום 9.8.07, בסכום אשר היה שווה ליתרת ההלוואה, ללא עמלת פרעון מוקדם, פרעה התובעת את ההלוואה. אכן יש ממש בטענת הנתבעת כי יתכן והבנק היה מסרב לבטל את פוליסת הביטוח עד לתשלום עמלת הפרעון המוקדם. יחד עם זאת, נוכח ההסדר הדיוני, לא מצאתי כי יש להכריע בעניין זה. ב"כ הנתבעת הצהיר בדיון כי אין מחלוקת שנפרעה ההלוואה ולו רצה לנהל הליך הוכחות בנוגע לטענה זו היה עליו לסייג הסכמתו במפורש. ממסמכי הבנק שהוגשו עולה כי רק ביום 28.12.11 הודיע הבנק על שחרור המשכנתא, לאחר הסדר בין הבנק ללווים ביחס לעמלת הפרעון המוקדם. בהסדר הגישור מיום 6.11.11 התחייב הבנק למחוק את יתרות החוב בהלוואה בכפוף לתשלום שהוסכם. עולה כי טענת התובעת ביחס למועד הפרעון אינה חד משמעית אולם יש להניח כי גם אם היה מסרב הבנק לבטל את הפוליסה, ניתן היה להפיק פוליסה ליתרת הסכום שטרם נפרע בסכומים קטנים יותר. כך שהשאלה העקרונית נותרה לבירור. לשון הפוליסה ופרשנותה 4. הפוליסה הנדונה והמפרט לה תמציתיים ואינם מכילים הגדרות מורכבות. ביסודה מדובר בפוליסה לביטוח חיים החלים עליה התנאים הכלליים הקובעים כי בקרות מקרה הביטוח יש לשלם למוטב את תגמולי הביטוח. התנאים המסויימים נקבעו בנספח "ביטוח לפרעון יתרת הלוואה עקב מקרה מוות". בפועל מדובר בביטוח המכונה בציבור בשם המטעה "ביטוח משכנתא", מטעה משום שלא מבטחים את המשכנתא אלא מבטחים את חייו של הלווה כדי להבטיח את פרעון המשכנתא במידה וילך לעולמו טרם פרעונה. בנספח התחייבה הנתבעת לשלם: "למלווה בקרות מקרה הביטוח את יתרת ההלוואה, ולמוטב את "סכום ההפרש" אם היה כזה". מקרה הביטוח מוגדר כמות המבוטח. סעיף ההגדרות מהותי ולפיכך יובאו ההגדרות הנחוצות להכרעה כלשונן בפוליסה. יתרת ההלוואה מוגדרת בפוליסה: "סכום הכסף לרבות חוב של עד 12 חודשי פיגור בהחזר ההלוואה שיהיה המבוטח חייב למלווה בגין ההלוואה במועד קרות מקרה הביטוח, בהתאם ללוח הסילוקין, בתוספת ריבית שהצטברה בגין הפיגור. דרש המלווה סכום הנמוך מיתרת ההלוואה, ישולם ההפרש בין יתרת ההלוואה לסכום שדרש (להלן:"סכום ההפרש") למוטב." תקופת הביטוח מוגדרת: "התקופה שבין מועד תחילת הביטוח ועד למועד סיום ההלוואה". לוח סילוקין מוגדר: "יתרת ההלוואה כמוגדר במפרט ו/או כפי שחושבו על פי פרטי לוח הסילוקין, התנאים שנקבעו להחזר ההלוואה, ההחזר התקופתי, שיעור הריבית, ומועדי תחילת ההלוואה וסיומה, המוגדרים במפרט". 5. במפרט לפוליסה נקבעה התובעת, המבוטחת, כמוטבת בחייה ובמותה, יורשיה החוקיים. כן פורט לוח הסילוקין השנתי וצויין כי היתרה המקסימלית והפרמיה ישתנו בהתאם למועדים שנרשמו בטבלה בתוספת הצמדה למדד. בטבלה עדכון שנתי של יתרת ההלוואה, ההולכת ופוחתת כל שנה, ובמקביל תשלומי פרמיה שנותרו קבועים על סך 710 ₪ לחודש, עד שנפסקים עם יתר הלוואה של כ- 107,000 ₪, שלוש שנים טרם סיומה. בדו"חות השנתיים שנשלחו לתובעת צויין סכום הביטוח המעודכן ליד מקרה הביטוח שהוגדר - "ריסק למקרה מוות". יוער כי במפרט שהוגש מטעם הנתבעת, שחזור ממחשביה, ישנה הצהרה בתחתית הטבלה כי "סכום הביטוח יחושב עפ"י הריבית השנתית הרשומה מעלה, או יתרת ההלוואה בספרי הבנק במועד קרות מקרה הביטוח, לרבות חוב של עד 12 חודשי פיגור בהחזר ההלוואה, לפי הגבוה מביניהם". 6. לשיטת התובעת, הביטוח הוא "ביטוח חיים מותנה", לתשלום סכום ההלוואה. למעשה טענות התובעת מחייבות לפרש את הפוליסה באופן בו פרעון ההלוואה מפקיע את הפוליסה מיסודה ללא צורך בבקשה לביטולה מטעם המבוטח, בניגוד לסעיף 45(א) לחוק חוזה הביטוח. המטרה לשמה נערכה הפוליסה נבעה מדרישת הבנק המלווה ותכליתה לפרוע את יתרת ההלוואה במידה וחלילה ילך המבוטח לעולמו טרם פרעון ההלוואה. יחד עם זאת, המטרה הכללית אינה שוללת מהפוליסה את מהותה הבסיסית, ביטוח חיים של המבוטח. לכן כוללת הפוליסה הוראה פשוטה בנוגע ליתרה שנותרת לזכות המוטב, במידה ותגמולי הביטוח עולים על יתרת ההלוואה בהתאם לרישומי הבנק. הפוליסה והמפרט כוללים הגדרות של "מוטב" לו מגיע "סכום הפרש". לא מדובר בחוזה עם תנאי מפקיע, ככל שניתן לערוך חוזה ביטוח מסוג זה, ואין בפוליסה הוראה כי עם פרעון ההלוואה מבוטל הסכם הביטוח. לשון הפוליסה פשוטה ופרשנות הנתבעת עולה בקנה אחד עם לשונה ועם תכלית הפוליסה הנדונה בפרט באספקלריא של ביטוחי חיים בכלל. לא ניתן להתעלם מטענת הנתבעת כי לו חלילה היה קורה מקרה הביטוח לאחר פרעון ההלוואה, היו המוטבים מתייצבים ודורשים את תגמולי הביטוח ולא מבקשים החזר פרמיות. המקרה הנדון חריג בטיעוניו מאחר והמבוטח עותר לפרש פרשנות מצמצמת את היקף הכיסוי הביטוחי שנרכש. כב' השופט י' דנציגר עמד על האופן הראוי לפרשנות חוזה ביטוח בע"א 453/11 מ.ש. מוצרי אלומיניום בע"מ נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ, פסקאות 26-30 , 21.8.13. ככלל יש לפרש את הפוליסה על פי המשמעות המילולית, הרגילה, הפשוטה וההגיונית של מילותיה, תוך עמידה על מכלול תניותיה כשלמות אחת. אין להניח מראש פרשנות לטובת המבוטח תוך התעלמות מחלוקת הסיכונים החוזית. לעיתים ניתן לתת פירוש ליברלי וסביר כדי להגיע למשמעות ההגיונית והאמיתית אליה התכוונו. רק כאשר ישנן שתי אפשרויות פרשנות סבירות באותה מידה מבחינה לשונית יש לפנות לכלל הפרשנות כנגד המנסח. בנוסף במקרים המתאימים, בהם הלשון אינה ברורה, ניתן לעשות גם שימוש בדוקטרינה של פרשנות בהתאם לציפיות הסבירות של המבוטח. ממקרא כל הוראות הפוליסה והמפרט כמכלול עולה כי פרשנות התובעת הינה מלאכותית ובלתי סבירה שכן שוללת מהפוליסה את האפשרות הטבעית להעניק למוטב את ההפרש בין סכום הביטוח לבין יתרת ההלוואה בפועל. דווקא פרשנות הנתבעת מעניקה לפוליסה כיסוי רחב יותר מזה לו טוענת התובעת שכן קבלת פרשנות התובעת מובילה לכך כי אין כיסוי ביטוחי למקרה של מות המבוטח לאחר פרעון ההלוואה. הנתבעת לקחה על עצמה סיכון לשלם סכום משתנה בהתאם למפרט במקרה של מות המבוטח. אם המבוטח בוחר בחייו לפרוע את ההלוואה לא קטן הסיכון של הנתבעת מאחר ועליה לשלם את ההפרש למבוטח. דווקא קבלת פרשנות התובעת תוביל מצב של התעשרות חברת הביטוח שכן לשיטתה לא תהא חייבת לשלם את ההפרש למבוטח. ספק רב אם פרשנות זו הינה בגדר הציפיות הסבירות של המבוטח. כדי להצדיק טענתה מפרשת התובעת בצורה שאינה טבעית את הגדרות הפוליסה בדבר תשלום ההפרש בין יתרת ההלוואה לדרישת הלווה. לשיטתה, רק מקום בו המלווה דרש סכום נמוך מיתרת ההלוואה הרשומה בספריו, לדוגמא ויתר ללווה, אזי רק אז אין הנתבעת זכאית להנות מהטבה שניתנה רק ללווה ועליה לשלם את ההפרש. אין בידי לקבל פרשנות זו המאלצת את הוראות הפוליסה לתכליתה המצומצמת של תביעת השבה זו. לשון הפוליסה רחבה דיה ומעניקה למוטב הזכות לקבלת הפרש תגמולי הביטוח בכל מצב בו קיימת יתרת זכות בין הסכום ששולם ללווה או שצריך לשלם לו, לבין סכום הביטוח. אין בסיס לטענה כי במידה ופרע המבוטח את ההלוואה פוקעת הפוליסה ואין סכום ביטוח. כל מנגנון קביעת סכום הביטוח ותשלום הפרמיות מבוסס על לוח תשלומי ההלוואה שהעביר המבוטח למבטח ועל בסיסו נערכה הפוליסה. הנתבעת עורכת חישוב של סיכוניה ומעריכה כי במידה והמבוטח יעמוד בתשלומי ההלוואה, בכפוף ללוח התשלומים שהוגש לה, סכום הביטוח בו תשא קרוב לסכומים בטבלה שנערכה מראש. הנתבעת מעניקה כיסוי גם לפיגורים של עד 12 חודשים ואף עניין זה מחושב על בסיס לוח התשלומים. אמנם בקרות מקרה הביטוח נעשה חישוב מדוייק של יתרת ההלוואה שיש לשלם למלווה, אולם לא מצאתי יסוד לטענה כי יש לפרש את הפוליסה לרעת המבוטח כך שאם סכום יתרת ההלוואה בפועל נמוך מהסכום לפי לוח התשלומים, מחמת פרעון מטעם המבוטח, אין המבוטח זכאי להפרש. ברי כי פרשנות זו נולדה לצורך הליך זה. 7. סכום הביטוח מתעדכן אחת לשנה לפי לוח הסילוקין המהווה חלק מהמפרט ובצמוד למדד. לא מצאתי כי יש לקבל את טענת התובעת כי על הנתבעת חובה יזומה לבדוק את יתרת ההלוואה בפועל אחת לשנה. שעה שהופרד עניין ביטוח החיים מהבנקים המממנים, אין ליצור קשר מעין זה על ידי הטלת חובת בדיקת יתרת ההלוואה על חברת הביטוח. שעה שחברת הביטוח מעניקה ביטוח חיים על פי לוח תשלומים מוגדר מראש ואף כוללת הוראה בדבר תשלום ההפרש בין סכום הביטוח שהוגדר מראש ליתרת ההלוואה בפועל לטובת המבוטח, נותרת היא אדישה לגובה ההלוואה בפועל, עד לתום המועד שנקבע מראש בלוח התשלומים. המקרים בהם פורע המבוטח את ההלוואה זמן רב בטרם סיומה אינם שגרתיים, אחרת לא היה צריך מלכתחילה ליטול הלוואה. אם פעל המבוטח באופן החורג מהתכנון המקורי עליו הנטל לבטל את הפוליסה אם אמנם אין לו עוד צורך בה. קביעה זו שוללת טענה נוספת של התובעת כי אם נפרעה ההלוואה בפועל אין סכום ביטוח לתשלום למבוטח, מאחר וזה מוגדר במפרט הפוליסה כיתרת ההלוואה ולא יתרתה לפי לוח הסילוקין. טענה זו מנוגדת לשלל ההוראות בפוליסה מכוחן מוגדרת יתרת ההלואה בהתאם ללוח הסילוקין. לפיכך אם נפרעה ההלוואה בפועל וארע מקרה הביטוח, זכאי המבוטח, או ליתר דיוק המוטב שהוגדר בפוליסה, לסכום הביטוח לפי לוח הסילוקין שבמפרט. פרשנות התובעת שוללת משמעות מהגדרת מוטב בחיי המבוטח הזכאי להפרשים האמורים. גם האחזות התובעת בהגדרת "תקופת הביטוח", אינה תומכת בפרשנותה מאחר וכל הוראות הפוליסה מתייחסות לחיי הפוליסה עד לסיום ההלוואה לפי לוח הסילוקין. רק התשלום מחושב במועד מקרה הביטוח לפי יתרת ההלוואה בפועל, כמפורט לעיל. 8. כל טענות התובעת הנוגעות לשיעורי הפרמיה אינן רלבנטיות לפרשנות הגדרות הפוליסה. עיון במפרט מלמד כי בפועל לא קטנה הפרמיה בהתאם לירידת סכום הביטוח ודי בטעם זה כדי לשלול את כל מסקנות התובעת הנוגעות לשיעורי הפרמיה. עצם העובדה כי במקרה הביטוח שיעור תגמולי הביטוח נמוך מסכום הביטוח עת נערך הסכם הביטוח אינה חריגה לפוליסה הנדונה ואף בביטוח רכב מחושבים תגמולי הביטוח לפי מצב הרכב בעת מקרה הביטוח ולא לפי שיעור הפרמיה שנגבתה. לא מצאתי אף רבותא בטענות ביחס למנגנון שינוי סכום הביטוח במקרה של הגדלת סכום הביטוח אל מול צמצומי, ועניין זה אינו משליך על השאלה שבמחלוקת. עשיית עושר ולא במשפט 9. שעה שקבעתי כי פרשנות הפוליסה שוללת טענת התובעת כי פרעון ההלוואה מפקיע את חוזה הביטוח, נשמטת הקרקע תחת הטענה לעשיית עושר. הדרך היחידה בה ניתן היה לטעון לעשיית עושר היתה אם אמנם מדובר היה בביטול חוזה הביטוח מחמת סיכון שנתבטל, כהוראת סעיף 16 לחוק חוזה הביטוח, (לא מצאתי כי מדובר בהרחבת חזית אלא רק ניתוח משפטי של היסוד לעילה של עשיית עושר). לשיטת התובעת, אם סולקה ההלוואה מקרה הביטוח אינו אפשרי עוד וחוזה הביטוח התבטל מאליו ממועד זה. אין ביד לקבל טענה זו. מקרה הביטוח הינו מות המבוטח. הסיכון המבוטח הוא חיי המבוטח ולא ההלוואה, (ראה לעיל לעניין ההטעיה במונח "ביטוח משכנתא"). פרעון ההלוואה אינו הופך את מקרה הביטוח ללא אפשרי, שכן המבוטח עדיין עלול למות גם אם פרע את ההלוואה בחייו. עיקרי ההסכם מוגדר כתשלום יתרת ההלוואה למלווה בקרות מקרה הביטוח ולמוטב את "סכום ההפרש", אם קיים כזה. די בהגדרת מצב המזכה את המבוטח בהפרש כדי לשלול טענת התובעת כי פרעון ההלוואה מבטל את חוזה הביטוח מאליו. התובעת הפנתה באופן כוללני לקטעים מספרו של דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, מהדורה שניה, 1998, להלן - פרידמן. אולם לא מצאתי את הקישור לעובדות העניין הנדון. דווקא עיון בספרו מלמד כי המקרה הנדון אינו מקים עילה להשבה מכח דיני עשיית עושר. השאלה הינה האם הפיקה הנתבעת התעשרות "שלא על פי זכות שבדין". פרידמן מציין, עמ' 81-84, כי אין זכות להשבת רווח שהופק מכוח זכות שבדין. כל עוד חוזה בין הצדדים תקף, מושתתת ההתעשרות על זכות שבדין, אם החוזה בטל או בוטל נשמט הבסיס מכוחו רכשו הצדדים זכותם ונפתח פתח להשבה. התובעת נסמכת על האמירה הכללית כי המבחן אם התעשרות היא כדין נערך גם על בסיס הצדק שבהתעשרות. גם מבחן זה אין בו כדי לסייע לתובעת מאחר ויופעל כאשר המתעשר פעל בחוסר תום לב. פירט את ההלכות בעניין זה כב' השופט ע' בנימיני בת"א (מחוזי ת"א) 884/92 אורן נ' עזבון האדמו"ר בונם אלתר ז"ל, פסקה 135 לפסק הדין החלקי מיום 28.1.07: "היסוד השלישי שבסעיף 1 לחוק, קרי: היותה של ההתעשרות "שלא על פי זכות שבדין", הוא המעורר קושי מבין שלושת היסודות, והוא גם זה שמקנה לעילה של עשיית עושר את גמישותה. המקרים היותר קשים להכרעה הם אלו בהם לא ניתן להצביע במפורש על דין המקנה לזוכה זכות להתעשר, או שולל זאת ממנו; "במקרים אלה, המבחן לשאלה אם ההתעשרות אינה כדין הוא בבחינה אם התעשרות זו היא בלתי צודקת" (דברי כב' הנשיא מ. שמגר ברע"א 371/89 הנ"ל בעניין ליבוביץ', בעמ' 323, המפנה לדברים הנאמרים בספרו הנ"ל של ד. פרידמן, בעמ' 51, ודברי כב' השופט מ' חשין ברע"א 5768/94 הנ"ל, בעמ' 360-361). מכאן, ששאלת קיומו של היסוד הנוגע להתעשרות "שלא על פי זכות שבדין" תוכרע על פי מבחן הצדק: "התעשרות אינה כדין אם היא נוגדת את תחושת המצפון והיושר" (דברי כב' הנשיא א' ברק ברע"א 5768/94 הנ"ל בעניין א.ש.י.ר, בעמ' 465, ודברי כב' הנשיא מ' שמגר ברע"א 371/89 הנ"ל, בעמ' 323). כפי שהבהיר כב' הנשיא א' ברק בעניין א.ש.י.ר הנ"ל, בעמ' 467: "בין התעשרות 'שלא על פי זכות שבדין', לבין דיני תום הלב (כביטויים בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) קיים קשר ישיר והדוק... חובת ההשבה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט היא ביטוי לתפיסת היסוד של התנהגות בתום-לב ביחסים הבין-אישיים". כפי שהסביר כב' הנשיא א' ברק בד"נ 20/82 הנ"ל בעניין אדרס בעמ' 273: "לא רגש הצדק של השופט האינדיווידואלי קובע אילו הן נסיבות המחייבות השבה על פי כללי היושר... אמת המבחן המדריכה אותנו היא תחושת הצדק וההגינות של הציבור הנאור בישראל". ברע"א 5768/94 הנ"ל בעניין א.ש.י.ר, בעמ' 430, פסקה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן: "אין חולק כי התפיסה הרעיונית הגלומה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט מעוגנת בערכים של צדק, הגינות ויושר ואלה מחייבים כי הפיכת מבחן ההתעשרות להתעשרות 'שלא על פי זכות שבדין' יהיה גמיש". בעניין זה הפנתה כב' השופטת שטרסברג-כהן (בעמ' 430) לדברי המלומד פרידמן בספרו הנ"ל, לפיהם: "השיקולים בהחלת העיקרון הכללי כוללים את עצמת זכותו של התובע, את אופי הפגיעה באינטרס שלו, את התנהגות הצדדים ואת טיב הפעילות שמכוחה זכה הנתבע ברווח". בעניין מבחן הצדק הדגיש כב' השופט מ' חשין ברע"א 5768/94 הנ"ל, בעמ' 362: "לעניין יצירתה של עילה בעשיית עושר לא ניתן דעתנו אך ורק לצדק וליושר בין בעלי-הדין - ביניהם לבין עצמם - אלא ליסודות כלל-חברתיים העשויים להשפיע במישרין על בעלי-הדין אף-הם"." החלת המבחנים האמורים על המקרה הנדון אינם מאפשרים הכרה בגביית הפרמיות כהתעשרות בלתי צודקת. ראיה רחבה יותר דווקא מצדדת בהכרה בזכותו של מבוטח לדרוש בנסיבות כאמור את קיום חוזה הביטוח למרות פרעון ההלוואה הואיל וקיבל כיסוי ביטוחי לכל התקופה בה נשא בפרמיה, לאחר פרעון ההלוואה. הנתבעת לא יצרה מצג שווא כלפי התובעת ולא חטאה בהפרת חובת תום הלב ולפיכך אין בסיס לחייבה מכח עשיית עושר מטעמי תחושת הצדק. 10. ככלל, אין זכות להשבת מה שניתן לקיומו של חיוב בר תוקף. לפיכך חיובים מכח חוזה אינם מקנים זכות להשבה מכח עשיית עושר, בכפוף לחריגים שאינם מתקיימים בעינייננו (פרידמן, עמ' 118-120). נוכח קביעתי כי הפרמיות ששולמו לאחר פרעון ההלוואה העניקו בפועל כיסוי ביטוחי, נשמט היסוד להשבה. בחוזה ביטוח, שעה שלא התממש הסיכון, אין המבוטח זכאי להשבה, להבדיל ממצב בו היה נערך ביטוח לחייו של אדם שנפטר לפני תחילת חוזה הביטוח (ראה דוגמא זו במפורש, פרידמן, סעיף 21.26, כרך ב' עמ' 669). צודק ב"כ הנתבעת כי טענות התובעת חותרות תחת הבסיס של דיני הביטוח בכל הנוגע לתשלום עבור רכישת סיכונים שטרם התממשו. כאמור לעיל, הסיכון הוא מות המבוטח ולא גובה ההלוואה אשר רק משפיעה על גובה תגמולי הביטוח וזהות מקבלם. סוף דבר 11. התובעת רכשה ביטוח חיים שנועד לפרוע את יתרת ההלוואה שנטלה, שעה שפרעה את ההלוואה בכוחות עצמה נותרה עם כיסוי ביטוחי לסיכון של מקרה מוות, שלמרבה המזל לא התממש, ולאריכות ימים שלא יתממש. מחמת טעות לא ביטלה התובעת את הפוליסה, אולם נותרה עם כיסוי ביטוחי עד שעשתה כן ולפיכך אין בסיס לטענתה כי הנתבעת התעשרה שלא כדין. אשר על כן, התביעה נדחית. הואיל וניתן היה לנסח את הוראות הפוליסה והנספח בצורה בהירה יותר המפרטת במפורש את המקרים בהם המבוטח יהא זכאי להפרש וכן את היחס בין לוח הסילוקין לשיעור ההלוואה בפועל, איני מחייב את התובעת בכל הוצאות הנתבעת ומסתפק בחיובה בהוצאות על הצד הנמוך בסך 3,000 ₪. הלוואהשאלות משפטיותפרמיהביטוח חייםמקרי מוות