תביעה לפיצוי בגין גניבת כספים וחפצים אישיים מחדר במלון 1. התובעים נישאו ביום 12.8.10, והגיעו למלון הנתבעת ביום 15.8.10 לירח דבש. 2. למחרת הגעתם, ביום 16.8.10, ירדו התובעים בשעה 10.00 או 10.15 לחדר האוכל וכאשר חזרו לחדרם גילו כי נפרץ, ונגנב ממנו תיק, אשר הכיל חפצים אישיים וכסף מזומן. התובעים טוענים כי סכום המזומן שנגנב מהם עומד על 3,120 - 3,620 ש"ח (לא ננקב סכום מדויק), 2,000 $ ארה"ב, וכי נגנב גם זוג משקפי שמש ששווים 1,500 ש"ח. כן טענו התובעים, כי נגנבו כרטיסי האשראי שלהם, אך בעדותו לפניי אישר התובע שנתן הוראה לחברת האשראי לביטולם של הכרטיסים (עמ' 5 ש' 6-7, ש' 12-13), ועל כן למעשה לא נגרם לתובעים כל נזק ממון בגין גניבה זו. 3. אין חולק, כי מיד עם גילוי דבר הפריצה, הודיעו התובעים אודותיה לגורמי הביטחון בנתבעת, אשר ערכו לטענתם בדיקה אודות האירוע (נספח א1 לתצהיר התובעים), ולמחרת, ביום 17.8.10 אף הגישו התובעים תלונה במשטרה בעניין (נספח א2 לתצהיר התובעים). כן אין חולק, כי התיק שנגנב, היה מונח על המיטה בחדר, לא נמסר בקבלה לשם שמירה בכספת המלון, אף לא הושם בכספת שהייתה בחדר. 4. על תוצאות בדיקת האירוע ע"י הנתבעת לא הובאה כל ראיה; האדם שביצע את הבדיקה, ואשר שמו נקוב על גבי נספח א1 - חיים, לא הובא לעדות ע"י הנתבעת. תחת זאת, הוגש מטעמה של הנתבעת תצהירו של מנכ"ל המלון, מר שי חמו, אשר הצהיר באריכות על רמתו הגבוהה של המלון, אך בחקירתו לפניי הסתבר כי הוא החל בתפקידו רק בינואר 2011 (עמ' 8 ש' 17-18), חמישה חודשים לאחר האירוע הנטען, משמע כלל לא היה במלון במועד האירוע הנטען, אין לו כל ידיעה אישית עליו וכל עדותו הינה מפי השמועה. 5. המלון לא חולק על כך שחדרם של התובעים נפרץ או כי נגנב ממנו רכושם של התובעים; המלון חולק על שווים הנטען של החפצים שנגנבו, אף טוען להעדר כל אחריות מצידו, נוכח הוראות סע' 12 לחוק השומרים, התשכ"ז-1967 (להלן - "חוק השומרים"). 6. חוק השומרים ואחריות המלון 6.1 אין חולק כי הנתבעת כאן הינה 'בית מלון' כהגדרתו בסע' 12(א) לחוק השומרים, והיא אף מבקשת להסתמך כאמור על הוראות סע' 12, העוסקות בהסדר הספציפי החל לגבי בתי מלון - "(ב) לענין נכסים של אורח הנמצאים במלון, דין בעל המלון כדין שומר שכר. (ג) היו הנכסים כספים, ניירות ערך או חפצי ערך אחרים, לא יחול סעיף קטן (ב) אלא אם הודיע עליהם האורח לבעל המלון ומסרם, לפי דרישתו, להחזקתו. (ד) בעל מלון פטור מאחריותו לפי סעיף זה, אם לא ניתנה לו הודעה על אבדן הנכס או על נזקו תוך זמן סביר לאחר שנודע על כך לאורח או שהיה עליו לדעת על כך". 6.2 מכאן, שאם האורח לא הודיע למלון על כספים או חפצי ערך אחרים ולא מסרם להחזקתו, כאמור בסע' 12(ג), לא יהא המלון 'שומר בשכר', כאמור בסע' 12(ב). 6.3 בנסיבות שלפניי, אין חולק שהתובעים לא הפקידו את הכספים בכספת המלון או בכספת בחדר; לטענתם, לא ידעו על קיומה של הכספת, לא קיבלו על כך כל הסבר מאת מי מהמלון אף לא הוזהרו כי עליהם להפקיד חפציהם בכספת. 6.4 אין בטענות התובעים כדי להעלות או להוריד: גם אם לא קיבלו התובעים מהמלון כל הסבר על קיומה של כספת (בין מרכזית ובין בחדרם; עמ' 3 ש' 23-24, עמ' 4 ש' 24, עמ' 8 ש' 8-14), גם אם לא קיבלו דף הסבר על המלון (עמ' 6 ש' 20-21, עמ' 8 ש' 25-26), גם אם לא הוסבר להם שעליהם להניח את כספם וחפצי הערך שלהם בכספת בחדרם (עמ' 4 ש' 19-20), גם אם לא ידעו שיש בחדר כספת (עמ' 6 ש' 13-14), גם אם הכספת אשר בחדר מוסתרת ונמצאת בארון או נמצאת מעל הארון (עמ' 8 ש' 24-25), מכוסה ע"י הדלת כאשר נכנסים לחדר, ובין אם ניתן לראותה ביציאה מהחדר ובין אם לאו (עמ' 8 ש' 27-30); הוראות סע' 12(ג) לחוק השומרים ברורות וחד משמעיות; התובעים הינם אנשים בגירים וחזקת ידיעת החוק חלה עליהם; המלון אינו צריך להסביר להם דבר, ואם הסביר - עשה כן לפנים משורת הדין. התובעים אף מוחזקים כאנשים רציונליים המבינים תוצאות טבעיות של מעשיהם; חדרם אמנם נעול ע"י מפתח שניתן להם, אך החדר אינו אטום הרמטית, כפי שביתם אינו אטום הרמטית, אנשים יכולים להיכנס אליו, ללא רשות, וליטול מהמיטה או מהרצפה תיקים וארנקים גלויים, אותם הותירו התובעים אחריהם (עמ' 4 ש' 18-19). לשם כך קיימת בחדר כספת, ולשם כך קיימת במלון כספת. אם התובעים לא התעניינו בשמירה מיוחדת על חפציהם (עמ' 4 ש' 25-27, עמ' 6 ש' 11-12, ש' 18-19, ש' 26-27) חזקה עליהם שלא החזיקו בחפצים יקרי ערך באופן מיוחד. 6.5 חרף כל האמור אדגיש: אי מסירת כספים וחפצים יקרי ערך למלון כפי הוראת סע' 12(ג) אין בה כדי לפטור את המלון כליל מכל אחריות ובאופן מוחלט. לו כך היה הדבר, כי אז הוראת סע' 12 (ד) הייתה מיותרת. כל שפורט לעיל נועד כדי להביא למסקנה, כי בנסיבות שתוארו ע"י התובעים עצמם, המלון אינו יכול להיחשב כשומר בשכר. אין בכך כדי להביא למסקנה כי אין הוא בעל אחריות כלשהי אחרת, מופחתת יותר, דוגמת אחריותו של 'שומר חינם'. 6.6 סע' 2(א) לחוק השומרים קובע, כי שומר חינם אחראי לאבדן נכס אם נגרמו ברשלנותו. מכאן, שהפריצה לחדרם של התובעים וגניבת החפצים ממנה מהווה אך את הנדבך הראשון בבחינת אחריותו של המלון. 6.7 התובעת העידה, כי כאשר נכנסו לחדר גילו שהדלת האחורית בו הייתה פתוחה, כי קב"ט המלון (שלא הובא לעדות) אמר להם שדלת זו ניתנת לפתיחה מתוך החדר בלבד, וכי כאשר יצאו התובעים מהחדר הייתה דלת זו סגורה (עמ' 7 ש' 1-2). עוד העידה התובעת, כי מבדיקה שנערכה במלון נמסר להם, שעובד המלון נכנס דרך הדלת הראשית לחדר, וכי האחרון שנכנס לחדר באותו בוקר היה עובד המלון; העובד יצא מהחדר דרך הדלת האחורית, הנפתחת כאמור מתוך החדר עצמו בלבד (עמ' 7 ש' 5-7). אף התובע העיד על כך שהמלון בדק את דלת הכניסה ונאמר להם שנכנס לחדר עובד המלון (עמ' 4 ש' 29-30). 6.8 אל מול עדותם זו של התובעים, אשר אני נותנת בהן אמון מלא, לא הובאה כל עדות או ראיה אחרת מטעמה של הנתבעת, למרות שכל המידע מצוי בידיה. כפי שצוין כבר בפתח הדברים, הנתבעת לא הביאה כל ראיה לכל פעולה שנקטה בעקבות האירוע, כאשר אין חולק כי ננקטו על ידה פעולות בדיקה שונות (וראו: נספח א1 לתצהיר התובעים), ולא הביאה כל ממצא שגולה על ידה. הימנעותה של הנתבעת מלהביא ראיות ועדים רלוונטיים פועלת לחובתה, אף מהווה חיזוק לטענות התובעים בהקשר זה. 6.9 הואיל והכניסה לחדר היא באמצעות כרטיס מגנטי, יכול המלון לערוך בירור מהיר וקצר - בבעלות מי הכרטיס המגנטי אשר שימש לכניסה לחדרם של התובעים. הנתונים נמצאים במחשב המלון. אם המלון יכול לברר הדבר, ואם אמנם מדובר בעובד המלון - יכול המלון למסור פרטיו לתובעים, למסור פרטיו למשטרה, לחקור אותו בעצמו, לעשות מגוון רב של פעולות בדיקה כדי להביא לכך שרכושם של התובעים ימצא ויוחזר לידיהם. המלון גם יכול היה להביא ראיות, מתוך מחשבו, כי הכניסה לחדר לא נעשתה באמצעות כרטיס, כי הכרטיס לא היה של עובד המלון (אלא נגנב ע"י מאן דהו) וכי למצער מסר את כל הנתונים למשטרת ישראל ולתובעים. המלון לא עשה דבר. בהיותו הגורם האחרון אשר יכול למנוע את הנזק, ולמצער - לצמצמו, ומשלא נקט בכל פעולה לצורך כך, למרות שיכול היה לעשות כן בנקל, אחראי המלון ברשלנות כלפי התובעים. ויודגש: דבר הפריצה נמסר למלון דקות ספורות לאחר שאירעה בפועל. בזמן אמת, יכול היה המלון לעשות פעולות רבות לאיתור הפורץ, למצער יכול היה להביא לבית המשפט ראיות על פעולות שניסה לנקוט בהן ללא הצלחה, ככל שהיו פעולות כאלה. המלון כאמור - לא עשה דבר. 6.10 המסקנה העולה מכל המפורט לעיל היא כי הנתבעת התרשלה כלפי התובעים, בכך שלא עשתה דבר כדי למנוע אבדן נכסיהם של התובעים. 7. גובה הנזק 7.1 התובעים לא ידעו לנקוב בסכום המזומן בשקלים המדויק שנגנב מהם, וטענו כי הוא נע בין 3,120 ש"ח ל-3,620 ש"ח. טיעון מעין זה, מעבר לבעייתיות הפנימית שבו (כיצד יוכל בית המשפט לפסוק לתובעים "בין 3,000 ל-3,600 ש"ח"?) מעלה קושי רב בניהול הגנתה של הנתבעת. 7.2 הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי היה על התובעים להביא ראיות חיצוניות לנזקיהם. לגבי הכסף המזומן, הן השקלים והן הדולרים, אין בידי לקבל טענה זו; כסף מזומן, מטיבו וטבעו, שאינו "מסומן" בשום דרך, ואין כל אפשרות לעקוב אחריו. התובעים אינם יכולים להביא כל ראיה חיצונית לסכום המזומן, באשר ראיה כזו אינה קיימת. 7.3 אני נותנת אמון בעדות התובעים בהקשר זה, ובפרט בעדותה של התובעת, כי נגנב מהם סכום של כ-3,000 ש"ח במזומן; אמנם, לו רצו התובעים להונות את הנתבעת או את בית המשפט, יכלו לטעון בנקל לאבדן סכומים גבוהים הרבה יותר. אף הסכומים הנמוכים בהם מדובר הינם סכומים סבירים שאדם נוטל עימו לחופשה בת מספר ימים, ואני מאמינה לתובעים כי בארנקיהם היו לכל הפחות 3,120 ש"ח. 7.4 נוכח חוסר הוודאות של התובעים עצמם בסכום שאבד, אני קובעת כי הסכום בשקלים שנגנב עמד על 3,120 ש"ח, הסכום המינימלי בו נקבו. 7.5 אשר לסכום בדולרים - לגביו היו התובעים חד משמעיים, ואני נותנת אמון בעדותם, כי הסך של 2,000 $ ארה"ב היה בתיק ונגנב; גם סכום דולרי זה הינו לטעמי סכום סביר שאדם נוטל עימו לחופשה. 7.6 משקפי השמש לעומת זאת הם חפץ, ובשונה מסכומי המזומן, לגביהם יכלו התובעים להביא ראיות לגובה הנזק הנטען, דוגמת חשבונית מס על רכישתם או אסמכתא מבית העסק בו נרכשו באשר לעלותם. הדבר לא נעשה, התובעים לא הביאו כל ראיה לנזק זה, ועל כן אין מקום לפצותם בגינו. 8. התוצאה היא כי אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים את הסך של 10,600 ש"ח (שהם 3,120 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד הגניבה ועד היום, וכן 2,000 דולר ארה"ב כערכם בשקלים נכון להיום; מעוגל). סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. אני מחייבת את הנתבעת לשאת בהוצאות התובעים בסך של 1,000 ש"ח, וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ש"ח. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. פסק דין זה התעכב עקב יציאתי לחופשת לידה ביום 25.6.13 ושובי ממנה רק ביום 1.10.13. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. בית מלוןפיצוייםבתי מלון (תביעות)תביעה אזרחית