חובה על הרשות המקומית לבטח בפוליסת ביטוח תאונות אישיות עפ"י חוק חינוך חובה ב"כ הרשות המקומית הוסיף וטען כי אין חולקין כי אכן הרשות המקומית ביטחה את התובע בפוליסת ביטוח תאונות אישיות אצל חב' הביטוח מנורה, כך שאין כל עילת תביעה נגדה ולא יהיה ניתן לחייבה לשלם סכומים כלשהם עפ"י כתב התביעה והעובדות כפי שהוגדרו בו. ב"כ הרשות המקומית הוסיף וטען כי נתוני התאונה הנטענת בכתב התביעה, תאונה מיום 4/8/1995, אינם מפורטים בכתב התביעה, בניגוד לתקנות סדרי הדין האזרחי וכן טען כי מדובר בתובענה קנטרנית וטורדנית, כך שיש להורות על סילוקה על הסף כבר מראש. נימוקי חברת הביטוח לדחיית התובענה נגדה, מחמת התיישנות, הם כי מדובר בתובענה לקבלת תגמולי ביטוח, עפ"י פוליסת ביטוח תאונות אישיות, כאשר מקרה הביטוח, התאונה, עפ"י הנטען בכתב התביעה, היה ביום 4/8/95, כאשר תקופת ההתיישנות עפ"י חוק חוזה ביטוח הוא בת שלוש שנים, כך, וגם לאחר שמנטרלים תקופת הקטינות של התובע (לפי כתב התביעה הוא יליד 5/7/1991, כך שהוא הגיע לבגרות ביום 4/7/2009 ).לפיכך מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום 5/7/2009 ומסתיים ביום 5/7/2012, כאשר כתב התביעה נגדה (כתב תביעה מתוקן) הוגש אך ביום 29/11/12 היינו כחלוף תקופת ההתיישנות שהינה כאמור בת - 3 שנים. התובענה: התובענה הוגדרה כתובענה כספית בהתאם לפוליסת תאונות אישיות והיא ע"ס 73,854 ₪. נטען בכתב התביעה כי התובע, יליד 5/7/1991, נפגע בתאונה ביום 4/8/1995 ונגרם לו שבר מרוסק בברך, דבר שחייב אישפוז בביה"ח לתקופה מצטברת של 18 יום. כן נטען בכתב התביעה כי נגרמה לתובע נכות זמנית מלאה לתקופה של מעל חצי שנה, כך ועפ"י הפוליסה, אליבא חישוביו של ב"כ התובע, מגיעים לתובע תגמולי ביטוח בסך כולל של 73,854 ש"ח עבור ימי אישפוז ותקופת אי כושר של חצי שנה. כן טען ב"כ התובע כי נגרמה לתובע נכות צמיתה והוא עתר בנדון למנות לו מומחה רפואי לשם קביעת הנכות הצמיתה. לפיכך עתר ב"כ התובע לחייב את הנתבעות לשלם לו את סכום התביעה וכן סכום נוסף עבור הנכות שתיקבע, כאשר הנתבעת מס' 1 חייבת לשלם לו את סכום התביעה "בהתאם לחוק חוזה ביטוח ו/או בהתאם לפוליסה ו/או בהתאם להסכם ו/או בהתאם לדין" ואילו הנתבעת מס' 2, הרשות המקומית, חבה לשלם לו סכום התביעה "בהתאם לחוק חינוך חובה, כן בהתאם לכל דין ו/או נוהל ו/או הסכם". כן יש לציין כי התובע הגיש את תביעתו המקורית ביום 3/7/2012, כאשר הנתבעים בה היו: כלל חב' לביטוח בע"מ וכן הרשות המקומית בני עייש, כאשר כתב התביעה המתוקן, בו הוחלפה חב' הביטוח כלל בחברת הביטוח מנורה, הוגש אך ביום 29/11/12. טיעוני ב"כ התובע לעניין הבקשות לסילוק על הסף: ב"כ התובע הגיש תגובה בכתב בה ביקש לדחות את הבקשות לסילוק על הסף. ב"כ התובע טען כי קיבל את המידע השגוי בדבר היות כלל היא החברה המבטחת מהרשות המקומית, כאשר הוא הגיש את התביעה המקורית בטרם חלוף תקופת ההתיישנות, היינו ביום 3/7/2012 וכי רק לאחר בדיקה נודע לו כי החברה המבטחת היא חברת הביטוח מנורה, כך שהוגש על ידו כתב תביעה מתוקן כנ"ל. לפיכך טען ב"כ התובע כי כתב התביעה המקורי הוגש בטרם חלוף תקופת ההתיישנות וכי כתב התביעה המתוקן הוגש מיד לכשנודעו לתובע העובדות לאישורן. ב"כ התובע הוסיף וטען כי הרשות המקומית היטעתה אותו עת מסרה לו מידע שגוי לגבי זהות החברה המבטחת. בנדון ביקש ב"כ התובע לאמץ את כלל "ההתיישנות שלא מדעת", עפ"י סעיף 8 לחוק ההתיישנות וטען כי העובדות הרלוונטיות לא היו בידיעתו ואף בהשתדלות סבירה לא היו מגיעים אליו כך שאין כאן התיישנות. כן ביקש ב"כ התובע להאריך את מועד הגשת תגובתו לבקשה לדחייה על הסף שהוגשה ע"י הרשות המקומית עד למתן החלטה בבקשת חב' הביטוח לדחייה על הסף מחמת התיישנות. דיון והכרעה: הינני סבור כי דין הבקשות לדחייה על הסף להתקבל. תקופת ההתיישנות של תגמולי ביטוח, עפ"י סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, היא בת שלוש שנים. חישוב פשוט מראה כי התובענה נגד חב' הביטוח מנורה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות זאת גם לאחר ניטרול תקופת הקטינות של התובע. מקרה הביטוח ארע בשנת 1995, כאשר התובע עפ"י כתב התביעה הוא יליד יום 5/7/1991, והוא הגיע לגיל בגרות ביום 4/7/2009, ומכאן מתחיל מרוץ תקופת ההתיישנות של שלוש שנים. התביעה הוגשה נגד חב' הביטוח מנורה אך ביום 29/11/2012, היינו למעלה משלוש שנים, כך שהיא התיישנה. אין בעצם העובדה כי התובע הגיש את תביעתו הראשונית ביום 3/7/2012 כדי להושיע את התובע. אין בהגשת תביעה נגד אחר כדי להפסיק מרוץ תקופת ההתיישנות נגד הנתבע הרלוונטי. בכל מקרה יש לספור תקופת ההתיישנות אך מהמועד שבו היא הוגשה נגד אותו אדם/תאגיד רלוונטי ולא כל מועד אחר. אין מקום לקבל את טענת ב"כ התובע כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות (התיישנות שלא בדעת) חל בענייננו. הדבר לא נטען בכתב התביעה עצמו. גם לאחר שחב' הביטוח העלתה טענות ההתיישנות בכתב הגנתה, התובע לא מצא לנכון להעלות "התיישנות שלא בדעת" בכתב תשובה שהוא היה רשאי להגיש. בכל מקרה לא הוכחו ואף לא נטענו עובדות שיש בהם כדי להקים יסודות ההתיישנות שלא מדעת הכוללים גם מרכיב של "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". אציין בהקשר הזה כי התובע מצא לנכון להגיש את תביעתו המקורית נגד חב' הביטוח אחרת, אך יום אחד לפני תום תקופת ההתיישנות ואין לו להלין על המצב אליו הוא נקלע אלא על עצמו. מכאן הינני קובע כי התובענה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות, כך שהינני מורה על דחייתה נגד חב' הביטוח מנורה. גם דין בקשת הרשות המקומית בני עייש לדחיית התובענה על הסף להתקבל. אציין תחילה כי אין מקום לקבל בקשת התובע להאריך את מועד הגשת התגובה לדחייה על הסף על ידו. התובע לא נתן כל נימוק להארכת מועד הגשת התגובה. כפי שהגיש את תגובתו לבקשת חב' הביטוח יכל גם להגיש תגובה לעניין בקשת הרשות המקומית. בכל מקרה עיינתי עיין היטב בכתב התביעה וברור לחלוטין כי עילת התביעה שבה, היחידה, היא אך תביעת תגמולי ביטוח עפ"י פוליסת ביטוח, כאשר אין חולקין כי הרשות המקומית הנפיקה פוליסת ביטוח, כמתחייב מהוראות חוק חינוך חובה חינם, אצל חב' הביטוח מנורה. מכאן כתב התביעה אינו מקים כל עילת תביעה נגד הרשות המקומית, הן לפי פוליסת הביטוח והן לפי חוק חינוך חובה, זאת למידה והיה נטען ומתברר כי הרשות הפרה אותו חוק בכך שלא ביצעה ביטוח תאונות אישיות כמתחייב ממנו. התוצאה: המסקנה המתבקשת היא שיש לקבל את שתי הבקשות לדחייה על הסף נגד שני הנתבעים וכך הינני מורה. בנסיבות העניין לא אעשה צו להוצאות. דיני חינוךפוליסהביטוח תאונות אישיותרשויות מקומיות