טוען המשיב כי בסמוך למועד קבלת הדירה, התגלו בה מוקדי רטיבות שונים, הנובעים, בין היתר, מצנרת לקויה שהותקנה בבניין. עוד טוען המשיב כי התריע בפני המבקשת על הרטיבות וכי הן המבקשת והן נציגת חברת הביטוח שביטחה את הדירה, הגיעו לדירה בניסיון למצוא את מקורותיה, אך לשווא. המשיב מוסיף בעניין זה כי אף הוגשה כנגדו תביעה בת"ק 2597/07, בבית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון (להלן: "התביעה הקטנה"), על ידי הדיירים המתגוררים בדירה מתחתיו בשל נזקי רטיבות שנגרמו להם והוא חויב בתשלום בסך של 6,791 ₪. לתימוכין הגיש המשיב מספר חוות דעת מומחים מטעמו כאשר האחרונה בהם, משנת 2012, ניתנה לאחר הפיצוץ בצינורות הבניין, וקבעה כי מקור הרטיבות נבע מצינורות רקובים וצנרת מים לקויה ופגומה. לאחר שהוחלפו צינורות אלה על חשבונו של המשיב חלפה הרטיבות בדירה. על רקע האמור הגיש המשיב כנגד המבקשת את התביעה הכספית שבפניי, לפיצוי בסך 120,009 ₪. בכתב הגנתה טוענת המבקשת כי התביעה התיישנה וכי נענתה לכל דרישות המשיב לתיקון במהלך תקופת הבדק. לא רק זאת אלא שביצעה את התיקונים בדירה במקצועיות ולשביעות רצונו של המשיב. עוד טוענת המבקשת כי מקור ליקויי הרטיבות בדירה נעוץ בשינויים שנערכו על ידי המשיב בדירה, לאחר קבלתה וכי מהלך הזמן, אף התריעה בפניו כי אותם שינויים שהוא עורך בדירה עלולים להוביל להסרת אחריותה לטיב האיטום. בנוסף טוענת היא כי מקור חלק מהליקויים נעוץ בתחזוקה לקויה של הבניין על ידי ועד הבית. מכל מקום טוענת המבקשת כי בעת שהמשיב קיבל את כתב התביעה שהוגש כנגדו היה עליו להגיש כנגדה הודעה לצד שלישי. משלא עשה כן החמיץ את ההזדמנות לדרוש החזר כספי. כן טוענת היא כי הסכום הנתבע מוגזם וכי המשיב לא פעל להקטנת נזקיו ועל כן אין כי לחייבה בתשלום פיצוי כלשהוא ובוודאי שלא בתשלום פיצוי בגין עגמת נפש או אי יכולת ליהנות מהדירה. טענות הצדדים בבקשה טוענת המבקשת כי ליקויי הרטיבות בדירה התגלו בסמוך לאחר שהמשיב קיבל לידיו את החזקה בדירה, קרי בשנת 2001, וכי אז גם נולדה עילת התביעה. מאז עברו 11 שנים. לטענתה ובהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), עילת התביעה שהוגשה כנגדה, התיישנה. עוד טוענת המבקשת כי גם בהתאם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין התיישנה התביעה משום שלא הוגשה בתוך 10 שנים מיום סיום בניית הבניין. כן נסמכת המבקשת על האמור בחוק המכר (דירות) וטוענת כי בהתאם לסעיף 4 לחוק המכר (דירות), התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק המכר (דירות)"), עילת התביעה התיישנה לאחר 5 שנים בלבד, שהם תקופת הבדק (שנתיים), בתוספת לתקופת האחריות (3 שנים), כמפורט בתוספת לחוק זה. לחילופין טוענת המבקשת כי מדובר בשיהוי חמור שיש בו כדי להעיד כי המשיב ויתר על תביעתו ולפיכך כי אין הצדקה לדון בתביעה לגופה. מנגד טוען המשיב כי מרוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות מתחיל ביום בו התגבשה עילת התביעה, ובענייננו כי עילת התביעה התגבשה רק בתחילת שנת 2011 (בהתאם לאמור בכתב התביעה - צ.ל 2012 - כ.ה), בעת שאירע פיצוץ בצינורות הצנרת בבניין. על כן טוען הוא כי עילת התביעה לא התיישנה. לחילופין טוען המשיב כי מרוץ ההתיישנות החל ביום בו נודע לו על רכיב הנזק האחרון קרי ביום 10/1/06 (אז פנו אליו התובעים בתביעה הקטנה לראשונה), ועל כן כי בהתאם לאמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אין לקבוע שחלפה תקופת התיישנות. לחילופי חילופין טוען הוא כי הרכיב האחרון של התביעה שבפניי (שיפוי הדיירים שגרים בדירה מתחתיו) נודע לו עם מתן פסק הדין בתביעה שהוגשה כנגדו, וזאת ביום 2/10/08 ועל כן טרם חלפה תקופת ההתיישנות. עוד טוען המשיב כי אי ההתאמה בהתאם לאמור בחוק המכר, התגלתה בתוך תקופת האחריות, וכי בתוך אותה התקופה הועברה הידיעה על קיומה לידיעת המבקשת. כן טוען המשיב כי קמה לו עילה לתביעת המבקשת בהתאם לסעיף 89 (1) לפקודת הנזיקין בעוולת הרשלנות, היות שלא תיקנה את הנזקים כראוי. לבסוף טוען המשיב כי בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה לסילוק תביעה מחמת התיישנותה יש לנקוט משנה זהירות תוך מתן משקל לזכות החוקתית בפנייה לערכאות. לפיכך טוען המשיב כי גם אין מקום לטענת השיהוי וממילא כי טענה זו תשמש עילה לדחיית תובענה רק במקרים חריגים. דיון בענייננו חלוקים הצדדים בשאלה מהי תקופת ההתיישנות וממתי יש למנות אותה. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי : "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; ...". סעיף 4 לחוק המכר (דירות) קובע כדלקמן: "4.(א) המוכר לא קיים את חיוביו כלפי הקונה או קונה המשנה אם התקיים אחד מאלה: (1) הדירה או כל דבר שבה (להלן - הדירה) שונים מן האמור במפרט, בתקן רשמי או בתקנות הבניה; (2) תוך תקופת הבדק התגלתה אי-התאמה בדירה, זולת אם הוכיח המוכר שאי-ההתאמה נגרמה בשל מעשה או מחדל של הקונה או קונה המשנה; ... (ב) אי-קיום חיוב כאמור בסעיף קטן (א) יראו כאי-התאמה כמשמעותה בחוק המכר, תשכ"ח-1968. ובהמשך הסעיף: "לענין סעיף זה - "אי-התאמה יסודית" - אי-התאמה בחלקי הבנין הנושאים ומעבירים עומסים מכל סוג לקרקע הנושאת את הבנין והנוגעת להבטחת יציבותו ולבטיחותו; "תקופת בדק" - תקופה הקבועה בתוספת, שתחילתה בעת העמדת הדירה לרשות הקונה; "תקופת אחריות" - תקופה של שלוש שנים שתחילתה בתום תקופת הבדק". אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר בליקויי רטיבות שנמצאו בדירת המשיב וייתכן אף בבניין כולו. ברע"א 830/06 אורלי גלמן נ כהן פיתוח דרעד (מיום 2/4/08) (להלן: "עניין גלמן") ערכה כב' השופטת א' חיות את האבחנה בין תקופת הבדק ותקופת האחריות לבין תקופת ההתיישנות מכוח הדין הכללי, והבהירה ממתי יש למנות את תקופת ההתיישנות בתביעות בעניין ליקויי בנייה: ""בעניין משה"ב (ע"א 167/88 משה"ב חברה לשיכון בנין ופיתוח בע"מ נ' שטרן, פ"ד מד (2) 741- כ.ה) נידונה השאלה "מאימתי מונים את מרוץ ההתיישנות לגבי זכות התביעה בנסיבות בהן חלה גם הוראת סעיף 4 לחוק המכר (דירות) תשל"ג-1973" ... באותו עניין נפסק (מפי כב' השופט ש' אלוני) כי בתביעות לתיקון ליקויי בנייה בנסיבות בהן חלה הוראת סעיף 4 לחוק המכר (דירות) (כנוסחו אז) תחל תקופת ההתיישנות ביום קבלת החזקה בדירה וכי אין לכרוך את מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות במשלוח הודעה בדבר אי התאמה לפי סעיף 4 לחוק. עוד נקבע באותו עניין כי סעיף 4 לחוק אינו מקנה לתובע עילת תביעה חדשה אלא נועד להסיר מכשול חוזי העלול להגביל תביעה מצד הקונה ...". עוד הובהר בעניין גלמן כי מחסום ההתיישנות הקבוע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות הוא מחסום דיוני הקם באותם המקרים שבהם לא הוגשה התביעה (שאינה במקרקעין) בתוך שבע שנים מן היום שבו נולדה העילה (ראו שם, פסקה 7 לפסק הדין). בענייננו, פנה אומנם המשיב למבקשת והודיע לה על ליקויי הרטיבות בדירתו במשך השנים. כפי שאני מבינה, המבקשת אף הגיעה לתקן את הליקויים בחלק מהמקרים (וזאת גם אם מדובר בתיקון חלקי, כטענת המשיב). עם זאת, לא די בכך. יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת חיות בעניין גלמן, לפיה: "גם אם נתן הקונה למוכר הודעה במועד בדבר ליקויים שמצא בדירה, כנדרש על פי חוק המכר (דירות), עלולה תביעתו להיחסם בשל התיישנות אם לא הגיש את התביעה בתוך שבע שנים מיום היוולד העילה. ... העובדה כי לא קיימת נקודת השקה בין מרוץ ההתיישנות ובין זכותו של הקונה להסתמך על אי ההתאמה נובעת מכך שתקופת הבדק והאחריות וכן מתן או אי מתן הודעה על פי חוק המכר (דירות) בדבר אי התאמה אינם נוגעים ל"היוולד העילה" ואינם חלק מיסודותיה ..." (ראו שם. וכן ראו ע"א 167/88 משה"ב חברה לשיכון בנין ופיתוח בע"מ נ' שטרן, פ"ד מד (2) 741, 529-527 שכבר הוזכר לעיל.) מכאן שיש למנות את תקופת ההתיישנות התביעה בתוך שבע שנים מיום היוולד העילה הראשונה, וזאת במנותק מתקופת הבדק ותקופת האחריות וללא התחשבות במועדים בהם הודיע המשיב למבקשת על אי התאמה כלשהיא בדירתו. מכאן שבענייננו, יש לקבל את טענת המבקשת לפיה התביעה שבפניי התיישנה. אפרט; המשיב קיבל את החזקה בדירה עוד בשנת 2001. בכתב התביעה טוען המשיב כי כבר בסמוך למועד מסירת החזקה בדירה התגלו בה ליקויי רטיבות במוקדים שונים הקשורות לצנרת לקוייה (ראו סעיף 2.3 לכתב התביעה). כעולה מכתב התביעה, באותו מועד פנה המשיב למבקשת בבקשה לתיקון ליקויי הרטיבות בדירה וכך עשה גם במשך מספר שנים. עם זאת לא הגיש כנגד המבקשת כל תביעה לאורך כל התקופה האמורה. בנוסף, בשנת 2007, ועוד בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, התנהלה כנגד המשיב התביעה הקטנה שהוגשה כנגדו על ידי הדיירים המתגוררים בדירה מתחתיו בשל נזקי רטיבות שנגרמו להם. כפי שאני מבינה, מאז התקבלו גם מספר חוות דעת מומחים אשר כולן עסקו בעניין ליקויי הרטיבות בדירת המשיב ובבניין כולו. משכך מקובלת עלי טענת המבקשת לפיה לכל הפחות, כבר אז, היה על המשיב לצרף את המבקשת להליך על מנת לברר את אחריותה לתיקון ליקויי הרטיבות בכלל הבניין. בפועל, לא עשה המשיב דבר, לא צרף את המבקשת להליך שהתנהל כנגדו בתביעה הקטנה, ואף לא הגיש כנגדה כתב תביעה מטעמו, אלא לאחר כ-4 שנים בלבד. לא נעלמה מעיניי טענת המשיב לפיה כתב התביעה שבפניי הוגש לאחר שאירע פיצוץ בצנרת הבניין ובעקבותיו נודע לו כי כל הצנרת בבניין אינה תקינה. עם זאת ומשום שלכל הפחות, החל משנת 2007 הועלו טענות כנגד ליקויי הרטיבות בבניין כולו ולא רק כנגד ליקויי הרטיבות בדירת המשיב, הרי שהדעת נותנת כי היה עליו לפנות למבקשת בדרישה לבחון את כל נושא הרטיבות לאשורו, בכל הבניין, עוד אז. בוודאי שדברים אלה נכונים בעת שבמסגרת פסק הדין שניתן בתביעה הקטנה, חויב המשיב בתשלום סך של 6,791 ₪, לתובעים שם, הם הדיירים המתגוררים בדירה מתחתיו, בגין אחריותו לליקויי הרטיבות בביתם. לפיכך אני סבורה כי חלפו למעלה משבע שנים ממועד היוולד עילת התביעה שבפניי (ליקויי רטיבות בבניין) ועל כן כי אין עוד באפשרות המשיב להגיש את התביעה שבפניי. אדגיש בעניין זה את הצורך של דיני ההתיישנות לאזן בין האינטרסים של שני הצדדים. ואפנה לדבריה של כב' השופטת א' חיות בעניין גלמן לעיל, בפסקה 10 לפסק הדין לפיהם: "דיני ההתיישנות נועדו ליצור איזון בין האינטרס של התובע הפוטנציאלי למימוש זכויותיו ובין האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי שלא להישאר חשוף לסיכון כי ייתבע ללא הגבלת זמן, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו במסגרת איזון זה ... הפקדת המפתח לתחילת מניינה של תקופת ההתיישנות בידי התובע והתניית תחילת מרוץ ההתיישנות בפעולה הנתונה לשליטתו (מתן הודעה בדבר אי התאמה), יש בהן משום הפרה של האיזון האמור ופגיעה בצפייתו הסבירה של הנתבע הפוטנציאלי, בין היתר בשל הנטל החדש שיוטל עליו לשמירת ראיותיו". ברי כי המסקנה המתבקשת הינה כי יש לדחות את התביעה שבפניי מחמת התיישנותה וכך אני מורה. סוף דבר על יסוד כל המפורט לעיל, אני מורה על דחיית התובענה בתיק זה מחמת התיישנותה. המשיב ישלם למבקשת הוצאות משפט בסך של 7,500₪ וזאת בתוך 30 יום החל מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. נזקי מיםרטיבות