תאונת דרכים: רכב נפגע ממשאית וגם לה לנזקי רכוש, וזאת תוך כדי נסיעת המשאית לאחור. אין חולק שקודם להתרחשות התאונה נהג רכב התובעת ראה את המשאית מימינו. אולם, יש חולק באשר לנסיבות קרות התאונה. העיד בפני עת/1 (להלן: "עת/1") שהינו נהג הרכב שבבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת") ואשתו שהיתה איתו ברכב בעת קרות התאונה (להלן: "עת/2"), כמו כן העיד הנתבע (להלן: "הנתבע") שנהג ברכב מסוג משאית (להלן: "המשאית"). עיקר טענות הצדדים: לטענת ב"כ התובעת, דין התביעה להתקבל במלואה, שכן מדובר בתאונה שארעה אך ורק בשל נסיעה לאחור חסרת זהירות של הנתבע 1, מבלי שהיה לו שדה ראיה וללא מכוון. לגישתו, את הסתירות לכאורה שנמצאו בגרסת עדי התביעה ניתן להסביר בחלוף הזמן מאז קרות התאונה. כמו כן מתמונות הנזק ומחוות דעת השמאי עולה שרכב התובעת ניזוק בדופן הימנית הקדמית. לטענת ב"כ הנתבע, דין התביעה להידחות ולכל הפחות לא להתקבל במלואה. לשיטתו, שני כלי הרכב נעמדו, היה מעין יחס גומלין בין שני הנהגים, והנתבע היה רשאי לפרש את עמידת הרכב כמתן היתר להמשיך בנסיעה אחורנית ובכל מקרה עת/1 לא היה רשאי להתקדם בנסיעה. לגישתו, תמונות הנזק סותרות את גרסת עת/1 לפיה עמד בעת קרות התאונה משום שבתמונות הנזק ניתן לראות פגיעה בכנף ולאחר מכן שריטה בדופן ימנית ושריטה כזו אפשרית כתוצאה מהמשך נסיעת עת/1. לאור האמור יש לדחות את התביעה, ולחילופין לקבוע אשם תורם משמעותי לעת/1. דיון והכרעה: לדידי, השאלות הצריכות לענייננו בתיק דנן - האם הנתבע אחראי לקרות התאונה? דהיינו, האם נהג המשאית נקט בכל האמצעים הדרושים כאשר נסע לאחור, והיה רשאי לפרש את עמידתו של נהג רכב התובעת כהיתר לנסיעה אחרונית? כבר עתה אומר, לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי כי הנתבע לא נקט בכל האמצעים הדרושים כאשר נסע לאחור. לפיכך, יש לייחס לנתבע את מירב האחריות לקרות התאונה בשיעור של 75% ולייחס לנהג רכב התובעת אשם תורם בשיעור של 25%. תחילה, מצאתי לנכון להפנות לתקנה 45 לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן: "התקנה"), הקובעת לאמור: "נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם כן יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שהנהג נקט בכל האמצעים הדרושים (הדגשה שלי - נ.ב.) בנסיבות הקיימות כדי למנוע - (1) סיכון או פגיעה; (2) הטרדה או הפרעה." מכאן, ברי הוא כי חובת הזהירות מוטלת על זה המבקש לנסוע לאחור. בענייננו העיד עת/1 כי הגיע משביל גישה כפי שניתן לראות בתרשים שסומן ת/2, ושהמשאית הייתה בצד ימין עם הפנים קדימה לכיוון בית האריזה. ואמר (עמ'1): "... הוא נעצר גם אני נעצרתי כי לא ידעתי מה הוא רוצה לעשות, הוא הכניס לרוורס, שמעתי את הצופר, צפרתי לו שיעצור, והוא לא עצר והוא נכנס לי בדופן". כשנשאל על ידי בית המשפט האם התקדם בנסיעה, השיב שלא. בחקירתו הנגדית השיב כי הוא מכיר את המקום נשוא התאונה, ושידוע לו כי במקום יש הרבה משאיות. שנשאל בחקירתו הנגדית האם למרות שראה את נהג המשאית נוסע ברוורס המשיך בנסיעה, השיב כי למיטב זיכרונו הוא עמד עם רכבו. זאת ועוד, עת/1 התבלבל בעדותו במיקומי הפגיעה ברכבו, ולטעמי אין בכך כדי לפגום בגירסתו, הואיל וציין כי המדובר בתאונה שהתרחשה לפני שנתים ושאינו זוכר את פרטיה על בוריה. לעדות זו הצטרפה עדותה של עת/2 שהעידה כי ראתה את המשאית מצד ימין עומדת, ומאחר ולא יכלו להמשיך בנסיעה עת/1 עצר את רכבו, והפגיעה התרחשה כעבור מספר שניות. באשר למיקומי הנזק ברכב ציינה כי הפגיעה הייתה בצד ימין מקדימה. מנגד, העיד הנתבע ואישר כי היה בצד ימין של הדרך, שראה את רכב התובעת ולכן עצר את המשאית, והדגיש כי גם עת/1 עצר. אולם, ציין שכאשר עת/1 עצר הוא החל בנסיעה לאחור, אולם גם עת/1 נסע, וכך ארעה התאונה. בנסיבות אלה, לטעמי, טענת הנתבע לפיה פירש את עצירת רכב התובעת כמתן הרשאה למשאיתו לנסוע לאחור, איננה משכנעת ולא יכולה להתקבל. סבורתני, שאין די בכך שהנתבע פירש את עצירתו של עת/1 כמתן היתר, שהרי על אותו משקל ניתן לומר כי הנתבע עצר והיה בכך מתן היתר ל- עת/1 לעבור. אולם, יש לזכור כי בהתאם להוראת תקנה 45 על נהג הנוסע לאחור לנקוט בכל האמצעים הדרושים, והשתכנעתי שבמקרה דכאן לא כך נהג הנתבע. במחלוקת בין הצדדים בשאלה אם בעת קרות התאונה עת/1 היה במצב עמידה או נסיעה, דומני שגם אם עת/1 היה במצב נסיעה, בנסיבות העניין לאור העדויות והוראת התקנה מירב האחריות נופלת לפתחו של הנתבע. הנני לשוב ולומר כי זה שנוסע לאחור יודע ונוטל על עצמו את הסיכון שבנסיעתו לאחור הוא עלול לפגוע במאן דהוא מאחוריו. על כן, שומה עליו לנקוט בכל אמצעי הזהירות הנדרשים, כגון שימוש במכוון, וזאת במיוחד שעסקינן במשאית הנוסעת לאחור באזור תעשייה. יחד עם זאת, בנסיבות התאונה דנן מצאתי לנכון לייחס ל- עת/1 רשלנות תורמת בשיעור של 25%, בהתחשב בכך שראה את רכב התובעת קודם לתאונה, התלבט מה בכוונת נהג המשאית לעשות, ואף ציין כי הוא מכיר את המקום נשוא התאונה. באשר לנזק הצדדים הסכימו באשר לגובה הנזק, והעמידו את הנזק על סך של 6,368 ₪. לאור האמור והמפורט לעיל ישלם הנתבע לתובעת סך של 4,776 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 9.10.2011, ואגרת בית משפט ששולמה. שכר בטלת עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בסכום של 1,800 ₪. הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים. רכבתאונת דרכיםמשאית