תביעה להשבת הלוואה - השאלה שבמחלוקת האם אכן ניתנה את ההלוואה נשוא התביעה. טענות התובעת גרסת התובעת הינה כי היא והנתבע עבדו במלון "לב ירושלים", שם הכירו והיו תקופת מה בני זוג. עקב ההיכרות בין הצדדים, פנה אליה הנתבע בבקשה לקחת למענו הלוואה בסך של 30,000 ₪. ביום 6.8.08 נטלה התובעת הלוואה מהבנק והעבירה את הכספים שהתקבלו לנתבע, תוך שהנתבע התחייב להשיב את הכספים לידי התובעת בתשלומים. התובעת טוענת כי הנתבע השיב לידיה של 7,000 ₪ בלבד על חשבון ההלוואה. כן מסר הנתבע לתובעת שיקים בסכום של 12,500 ₪, אשר סורבו בשל העדר כיסוי. לפיכך, טוענת התובעת כי יתרת חובו של הנתבע בגין ההלוואה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום הגשת התביעה, עומד על סך של 28,030 ₪. טענות הנתבע הנתבע מכחיש כי ביקש מהתובעת לקחת הלוואה עבורו וטוען כי מעולם לא קיבל מהתובעת כספים. לטענתו, הוא זה אשר הפקיד כספים לחשבון התובעת, לאחר שביקשה ממנו לעשות כן. כן טוען כי מעולם לא מסר שיקים לנתבעת. דיון והכרעה אין חולק כי ביום 6.8.08 אכן נטלה התובעת הלוואה מבנק הפועלים על סך של 30,000 ₪, וזאת כפי שעולה מדפי החשבון אשר צורפו לכתב התביעה. השאלה שבמחלוקת היא האם ההלוואה ניטלה בעבור הנתבע והאם כספי ההלוואה הועברו לנתבע תוך שהאחרון התחייב להשיבם לתובעת. התובעת העידה כי בעקבות היכרותה עם הנתבע, פנה אליה הנתבע בבקשה לקחת עבורו הלוואה מהבנק לצורך חתונת אחיו, וכי ביום 6.8.08 הגיעו הצדדים יחד לבנק והתובעת נטלה הלוואה בסכום של 30,000 ₪. באותו מעמד משכה התובעת את כספי ההלוואה במזומן והעבירה אותם לידי הנתבע, כאשר הנתבע הבטיח כי ישיב לידיה את סכום ההלוואה בתשלומים. ביום 12.10.08 הפקיד הנתבע סך של 2,000 ₪ בחשבונה ובהמשך נתן לה כספים במזומן, כאשר סך כל הכספים אותם השיב הנתבע לתובעת הסתכמו בסכום של 7,000 ₪ בלבד. התובעת העידה כי לאחר שפנתה לנתבע פעמים רבות על מנת שישיב לה את סכום ההלוואה, הבטיח הנתבע למסור לה שיקים של אחיו על חשבון ההלוואה, אך בסופו של יום נתן לה שיקים של צד ג', בסכום של 12,500 ₪, אשר סורבו בהעדר כיסוי. שוב פנתה התובעת לנתבע על מנת שישיב לה את סכום ההלוואה, אך כל פניותיה לא העלו דבר והנתבע התחמק מהחזר החוב. התובעת אף הבהירה בעדותה כי לא החתימה את הנתבע על מסמך כלשהו עם מתן ההלוואה, שכן הצדדים היו בקשר זוגי וכי בטחה בנתבע והאמינה בו. מטעם התובעת העיד מר ספוות פר'אח, אשר עבד עם התובעת במסעדת אל חמרה. מר פר'אח העיד כי בעת שעבד במסעדה, הגיע הנתבע מספר פעמים למסעדה וכי שמע את התובעת והנתבע מדברים על החוב שהנתבע חייב לתובעת, כי הנתבע לא הכחיש שהוא חייב לתובעת כספים וכי הצדדים דיברו על גובה התשלומים וכיצד ישיב הנתבע לתובעת את החוב. עוד העיד מר פר'אח, כי אף הגיע למקום עבודתו של הנתבע על מנת לומר לו כי השיקים שמסר לתובעת לא נפרעו, וכי הנתבע השיב לו כי אכן מסר לתובעת את השיקים, אך אין המדובר בשיקים שלו וכי מוטב למר פר'אח שלא יתערב בעניינים אלה. כן העיד מר פר'אח, כי באותה שיחה הודה הנתבע בפניו כי הוא חייב לתובעת כספים, אך אמר כי אינו רוצה להשיבם לתובעת. מנגד העיד הנתבע, כי עבד יחד עם התובעת במלון לב ירושלים, אך הצדדים לא היו בני זוג כי אם ידידים בלבד. הנתבע הכחיש כי קיבל מהתובעת הלוואה או כי פנה אליה על מנת שתיקח הלוואה בעבורו מהבנק וטען כי העביר לתובעת סך של כ-2,000 ₪ לבקשתה, לאחר שטענה כי היא זקוקה לכסף. כן הכחיש הנתבע כי מסר לתובעת שיקים וטען כי התובעת החלה לדרוש ממנו כספים לאחר שהתחתן וזאת מתוך קנאה. עדותה של התובעת היתה עקבית ואמינה ולא נסתרה בחקירתה הנגדית. גרסתה של התובעת אף נתמכה בעדותו של מר פר'אח, אשר הינו עד נייטרלי, ואשר העיד כי מספר פעמים שמע את התובעת והנתבע מדברים על כספים שהנתבע חייב לתובעת וכי הנתבע אף הודה בפניו כי הוא חייב כספים לתובעת. שונה היתה התרשמותי מעדותו של הנתבע. ראשית, התגלתה סתירה בין עדותו של הנתבע בבית המשפט לבין האמור בתצהירו. כך, בתצהירו של הנתבע נטען כי "המון פעמים הייתי נותן לה כסף", בעוד שבעדותו בבית המשפט העיד הנתבע כי רק פעם אחת נתן לה כסף, הוא הסכום שהופקד בחשבון התובעת. שנית, טענתו של הנתבע כי הפקיד בחשבון התובעת סך של 2,000 ₪ משום שביקשה ממנו, אינה הגיונית ואינה מתקבלת על הדעת, בפרט לנוכח העובדה שהנתבע טוען כי בין הצדדים היו קשרי ידידות בלבד. כך, מנשאל הנתבע האם מדוובר בהלוואה השיב בשלילה ומשנשאל האם מדובר במתנה גם השיב בשלילה. הנתבע אף הודה כי לא ביקש מהתובעת שתשיב לו את הסכום שהפקיד בחשבונה, וטענתו כי הסיבה נעוצה בעובדה שהדבר נשכח מזכרונו אינה סבירה בעיני. הנתבע הודה בעדותו כי אינו נוהג "לחלק כספים", אך לא היה בפיו הסבר מניח את הדעת מדוע הפקיד בחשבונה של התובעת סכום של 2,000 ₪. הפקדת הסכום בסך של 2,000 ש"ח בחשבון התובעת כחודשיים לאחר נטילת ההלוואה, תומכת בגרסתה כי אכן מדובר בסכום שהופקד על חשבון ההלוואה שנתנה לנתבע. איני מאמינה לתובע כי כספים אלה הופקדו בחשבון התובעת כך סתם. איני מוצאת מקום לזקוף לחובת התובעת את העובדה כי לא הובא לעדות מטמה פקיד הבנק אשר נכח במעמד מתן ההלוואה לתובעת. התובעת ציינה בעדותה כי פנתה לפקיד הבנק לאחר הגשת התביעה, אך זה השיב כי הואיל ומדובר באירוע שהתרחש בשנת 2008 אין הוא זוכר את נסיבות מתן הלוואה. הסבר זה הגיוני וסביר בהחלט, ואין לצפות מפקיד בנק שיזכור את פרטיו של אירוע שגרתי, אשר אירע לפני כחמש שנים. לאור האמון שנתתי בעדות התובעת ואשר נתמכה בעדותו של העד מטעמה, וכן בהתחשב בכך שעדותו של הנתבע לא היתה מהימנה עלי, זאת בהצטרף לעובדה שלנתבע לא היה הסבר מתקבל על הדעת מדוע הפקיד בחשבון התובעת סך של 2,000 ₪ ביום 12.10.08, אני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי ביום 6.8.08 נתנה לתובע הלוואה בסכום של 30,000 ₪, כי הנתבע השיב לה סך של 7,000 ₪ על חשבון ההלוואה ועל כן עליו לפרוע את היתרה. לפיכך, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 28,030 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כן יישא הנתבע בהוצאות התובעת בסכום 735 ₪ ובשכ"ט עוד בסכום של 5,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום. החזר הלוואההלוואה