תביעה שהוגשה בסדר דין מהיר, כנגד הנתבע, על הסך של 952 ₪, בגין דמי ביטוח שעל פי הנטען לא שולמו על ידי הנתבע. תמצית הטענות בכתב התביעה על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע ביקש מהתובעת לבטחו בביטוח "הכי למשרד", לתקופה שבין 1/1/12 עד 31/12/12. לטענת התובעת, לבקשת הנתבע הפיקה פוליסת ביטוח כאמור וחייבה את הנתבע בתשלום דמי הביטוח בגין הפוליסה בסך 951 ₪ (כך בכתב התביעה - י.ב.). עוד נטען בכתב התביעה, כי עד ליום הגשתו לא שילם הנתבע לתובעת את דמי הביטוח בגין הפוליסה, וכי התובעת פנתה לנתבע מספר פעמים, והודיעה לו כי עליו לשלם את חובו, לתובעת, שאם לא יעשה כן תבוטל הפוליסה נשוא התביעה. התובעת, לטענתה, ביטלה את הפוליסה מיום 22/4/2012 וזיכתה את יתרת החוב בפוליסה בגין קיצור תקופת הביטוח. על פי כתב התביעה, יתרת דמי הביטוח שטרם נפרעו נכון ליום 12/6/12 היא בסך של 951 ₪, ולפיכך עתרה התובעת לחייב את הנתבע בסכום זה וכן בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד. תמצית הטענות בכתב ההגנה הנתבע, בכתב הגנתו, הכחיש כי ביקש מהתובעת לערוך עבורו פוליסת ביטוח ואף הכחיש כי פוליסה שכזו הופקה. עוד טען הנתבע כי לא זכור לו שקיבל פוליסה שכזו לידיו ולטענתו חיובו בסך של 951 ₪ נעשה שלא כדין. הנתבע הכחיש, מחוסר ידיעה, את טענת התובעת כי ביטלה את הפוליסה, וטען כי ממילא לא הזמין את הביטוח ולא נכרת חוזה ביטוח בין הצדדים. מהלך הדיון בתביעה וסיכומי הצדדים ביום 12/6/2013 התקיים בפני הדיון בתביעה. בתחילת הדיון ביקשה התובעת להעיד עדה נוספת מטעמה, שתצהירה לא הוגש במועד, ובקשתה נדחתה. לאחר מכן, נשמעה עדותה של עו"ד קרני אורשובסקי, מטעם התובעת. הגב' אורשובסקי הבהירה כי עדותה מבוססת על המסמכים המצויים בתיק ועל ידיעתה מכוח תפקידה אצל התובעת. הגב' אורשובסקי טענה כי הפוליסה הנזכרת בכתב התביעה הינה, למעשה, חידוש של פוליסת ביטוח קודמת, וכי הדבר נלמד ממסמכי הפוליסה עצמה. עוד טענה הגב' אורשובסקי כי נערך סקר במשרדו של הנתבע וכי, לדבריה, "סוקר נשלח לפוליסה שמופקת כי זה עולה כסף" (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/2013, שורה 21). לאחר עדותה של הגב' אורשובסקי נשמע עדותו של הנתבע. לשאלה במשך כמה שנים ביטח הנתבע את משרדו באמצעות התובעת השיב הנתבע: "השאלה לא רלבנטית. אני לא זוכר ולא יודע". (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/2013, שורה 31). כאשר נשאל הנתבע האם ראה את הפוליסות במשך השנים וידע על ידי אילו חברות הופקו, השיב: "ברור שאני יודע, אני יכול לדעת. לא ביקשת ממני להביא היום שום דבר". (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/2013, שורה 10). כאשר נשאל הנתבע לגבי פוליסות אחרות שהופקו על ידי הסוכן הרלוונטי, בשנת 2012, טען כי אינו יכול לזכור לגבי שנת 2012 מה היה על שמו ומה לא היה על שמו. כאשר הוצגו בפני הנתבע תמונות שנחזות להיות, על פי עמדת התובעת, כתמונות שצולמו במשרדו בעת סקר שבוצע בשנת 2012 השיב: "אני מזהה את המשרד שלי , ואת התמונה שלי, אבל אני לא יודע מי צילם את התמונות ועל ידי מי ומתי". (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/2013, שורות 23-24). כאשר נשאל, בהמשך לשאלה זו, האם ביקר סוקר במשרדו בשנת 2012 השיב: "איני זוכר, זה היה משנת 2012". (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 12/6/2013, שורה 26) בהמשך השיב הנתבע: "לא זוכר שהיה סקר בשנת 2012". הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. התובעת טענה בסיכומיה כי פוליסת הביטוח חודשה טלפונית, כפי שנעשה הדבר במשך השנים מאז שנת 2008. התובעת טענה כי בגרסתו של הנתבע נמצאו סתירות רבות, וכי התחמק ממתן תשובה מספר פעמים וטען כי אינו זוכר. התובעת הוסיפה כי אין זה מתקבל על הדעת שנשלח סוקר מטעמה מבלי שהופקה פוליסת ביטוח לבקשת הנתבע. הנתבע טען בסיכומיו, כי הטענה כי הפוליסה חודשה טלפונית היא בבחינת עדות כבושה והרחבת חזית. כמו כן, לטענתו, לא הביאה התובעת עד כלשהו מטעמה שיעיד על שיחה טלפונית שכזו והמדובר בטענה מפי השמועה. הנתבע הוסיף כי התובעת שינתה מספר פעמים את גירסתה בנוגע לאופן ההתקשרות בין הצדדים, וכי הטענה כי הפוליסה חודשה באופן אוטומטי אינה נתמכת בפוליסה קודמת שבה תנייה מעין זו. עוד טען הנתבע כי התובעת לא הביאה לעדות את עורך הסקר לו טענה, וכי הדבר פועל לחובתה, מן הפן הראייתי. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים, על נספחיהם, בתצהירים, בחקירות העדים שהעידו בפני ובסיכומי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. התובעת אמנם לא השכילה להציג עדות ישירה לאותה שיחת טלפון במסגרתה ביקש, לטענתה, הנתבע, לחדש את פוליסת הביטוח למשרדו. ברם, כידוע, יכול תובע להוכיח את תביעתו גם על יסוד ראיות נסיבתיות, אם אלו שלובות ואוחזות זו בזו, וכאשר על פי כל עיקרון לוגי המגלם את ניסיון החיים והשכל הישר גירסתו של הנתבע אינה הגיונית וקרובה פחות לאמת מאשר גירסת התובע. יפים לעניין זה, בהתאמות המתבקשות, הדברים הבאים מתוך ע"א 11172/05 זיו אלון נגד נועם חדד ואח', דינים עליון 2009 (97) 1033: "...אף שההוכחות שגיבשו את המסכת העובדתית, נקבעו על יסוד ראיות נסיבתיות, שלובות ראיות אלה זו בזו ואוחזות זו בזו, ועל פי כל עיקרון לוגי המגלם את ניסיון החיים והשכל הישר יש בהן כדי להציב את התנהגות המערער באור שאינו תמים ואינו מקרי. לעומת קביעותיו אלה, מצא בית המשפט המחוזי כי גרסת המערער "קרסה" וכי המערער וחברו עלו לעדות "ובדו גרסה השונה תכלית שינוי מאשר ארע במציאות ואין הדברים אמורים בסטייה קלה אלא בסטייה מוחלטת וחמורה". למסקנה זו הגיע בית המשפט לאור סתירות מהותיות ומשמעותיות שמצא בעדות המערערו חברו, אשר סבו סביב מרבית הפרטיים הרלוונטיים עליהם העידו, ובכלל זה בנוגע לאופי המקום בו הילכו, לפי טענתם, בטרם נורו פתאום, ובנוגע ליעד הליכתם ומטרתה. עניינים אלה, הגם שעשויים הם להיראות טריוויאליים, נושאים חשיבות רבה לבחינת מהימנותו של המערער, שכן לב לבה של גרסתו בטעמי הימצאותו ברחוב מגוריו של המשיב באישון לילה ובפשר מעשיו שם. עם קריסת גרסת המערער, ובהיעדר הסבר הגיוני חלופי לנוכחות המערער במקום, השתית בית המשפט את קביעותיו העובדתיות על גרסתו של המשיב גם אם לא בהכרח קיבל את כולה כמות שהיא. בכך אין קושי. מדובר בענייננו בהליך אזרחי ובמסגרתו די בכך שהגרסה העובדתית העולה מדברי המשיב קרובה יותר לאמת מזו העולה מהעובדות שנטענו על-ידי המערער, קרי שמאזן ההסתברויות נוטה לטובת גרסת המשיב (ראו למשל ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"דלח (4) 253 (1984); ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא (4) 687 (1997)). לשונו של בית המשפט אינה מותירה סימני שאלה באשר להעדפת גרסת המשיב כמי שמסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מגרסתו של המערער (ראו גם יעקב קדמי על הראיות 1548 (חלק שלישי, 2003)). " (ההדגשות שלי - י.ב.). בענייננו, הנתבע התחמק ממתן תשובה לשאלות פשוטות, אודות ההתנהלות המתמשכת, לאורך שנים, בינו ובין סוכנות הביטוח עימה עבד, ובינה ובין התובעת. הנתבע השיב "לא זוכר ולא יודע", גם לשאלה ישירה הנוגעת לביטוח משרדו, במשך השנים האחרונות, באמצעות התובעת, ואף טען, באופן שאינו מתקבל על הדעת, כי אינו זוכר איזה רכוש היה על שמו בשנת 2012 ואם בוצע סקר במשרדו בשנת 2012, וזאת כאשר הליך ההוכחות נשמע בחודש יוני 2013. הנתבע ביקש בסיכומיו כי יינתן משקל של ממש לעובדה שהתובעת לא הביאה לעדות את אותו גורם מטעם התובעת אשר ערך עימו את שיחת הטלפון הנוגעת, לטענת התובעת, לחידוש פוליסת הביטוח. ברם, יש לזכור בעניין זה כי: "ככל הנחה, אף ההנחה, כי דברי העד הרלוואנטי אשר לא הוזמן היו פועלים כנגד הצד שאמור היה להזמינו, ניתנת לסתירה. עמד על כך השופט עציוני בע"א 635/76 [6], בעמ' 743, כי: "אמנם היו מקרים שבהם הימנעותו של בעל-דין מהבאת עד או ממתן עדות תרמה לערעור גרסתו של אותו בעל-דין, אך כל מקרה נמדד לפי נסיבותיו הוא, ובוודאי שאין די בהימנעות כזו בלבד כדי לערער גרסתו של בעל-דין". (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה (4) 651 - ההדגשה שלי - י.ב.). בענייננו, התייצבה ביום הדיון נציגת סוכנות הביטוח והנתבע עמד על כך כי עדותה לא תישמע. אמנם, עמדתו של הנתבע התקבלה וזאת לאור העובדה שלא היה בפיה של התובעת טעם מיוחד להארכת המועד, אך בנסיבות מיוחדות שכאלה קשה להלום את השימוש בהנחה הראייתית הידועה כי העדות הייתה פועלת לרעת התובעת. נציגת התובעת אשר העידה בפני בית המשפט, טענה כי על פי רישומיה של התובעת נשלח סוקר למשרדו של הנתבע, וכי הדבר נעשה רק כאשר מופקת פוליסה בפועל. הדברים לא נסתרו בחקירתה הנגדית והמדובר בעדות ישירה על נוהלי החברה-התובעת ואופן התנהלותה. הנתבע אף לא הכחיש, במפורש, את דבר ביצועו של הסקר ורק אמר כי "אינו זוכר" שכן המדובר בשנת 2012 (ודוק, שוב נציין כי עדותו ניתנה בחודש יוני 2013). סבורני כי קיומו של הרישום בפוליסה, שיכולה להיחשב כשלעצמה כפלט רשומה מוסדית, על דבר ביצועו של הסקר במשרדו של הנתבע; יחד עם עדותה של הגב' אורשובסקי כי סקר שכזה אינו מבוצע אלא כאשר מופקת פוליסה לבקשת לקוח; ובמצטבר לתשובתו המתחמקת של הנתבע באשר לדבר ביצועו של הסקר - כל אלה יחדיו מהווים ראיות נסיבתיות השלובות זו בזו, ומובילות למסקנה כי האמת העובדתית קרובה יותר לגירסתה של התובעת, ולפיה ביקש הנתבע, בעל-פה, לחדש את פוליסת הביטוח במשרדו ואף היה מודע לכך לאור ביצוע סקר במשרדו. לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 952 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 6/8/2012 ועד לתשלום המלא בפועל. עוד אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות המשפט בסך כולל של 739 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12/6/2013 ועד לתשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין. סדר דין מהיר