התאונה ארעה בשעה ששני כלי הרכב פנו ימינה ברמזור, כל אחד מן הנהגים טוען שהאחר הוא זה שסטה מנתיבו ופגע ברכבו. נהג התובעת העיד, כי שני כלי הרכב עמדו ברמזור, רכבו עמד בנתיב הימני הפנימי ורכב הנתבעים שהיה רכב מסוג אאודי ספורט, עמד בנתיב האמצעי שמיועד לנסיעה ימינה, ישר או שמאלה. לדבריו, הבחין ברכב הנתבעים עוד טרם התאונה כשעמד לצידו, עקב ייחודו של הרכב. נהג התובעת העיד, כי כאשר התחלף הרמזור, רכב הנתבעים האיץ, חתך את נתיב נסיעתו והכנף האחורית שלו פגעה בפינה השמאלית של הטמבון של הרכב שלו, בשעה שהוא נותר בנתיבו ורכב הנתבעים כבר עבר. בחקירה הנגדית, השיב נהג התובעת, כי כאשר החל לנסוע הבחין שרכב הנתבעים מאיץ במהירות, אולם לא צפצף, הדליק אורות גבוהים או הבהב, כי לא היה זמן, זה היה בשניות. העד נשאל מדוע לא ציין את עניין המהירות בהודעה לחברת הביטוח והשיב, כי נשאל איפוא הוא נפגע ולא נותנים דין וחשבון בטופס ההודעה. נהג התובעת העיד, כי היה אם אדם נוסף ברכב אולם הוא לא הגיע, כי הוא קבלן עסוק ואם צריך יביא אותו. נהג הנתבעים העיד, כי היה אור אדום ברמזור, הרמזור התחלף לירוק, התחיל לנסוע, פנה ימינה ורכב התובעת נתקע בו מאחורה בצד. למחרת הגיש בקשה לחברת הביטוח, קיבל הודעה שהצד השני לא מודה ואז תיקן על חשבונו עד שקיבל את התביעה הזו. בחקירה הנגדית, השיב נהג הנתבעים שלא היה ראשון ברמזור והיו כלי רכב לפניו, הרכב שלפניו המשיך ישר או שמאלה והוא פנה ימינה. הוא הבחין ברכב התובעת כאשר החל לנוע ואינו זוכר אם היה במקביל אליו או לפניו. נהג הנתבעים העיד כי תיקן את רכבו והוצגה חשבוניות תיקון בסכום של 3,654 ₪, כאשר נרשם, כי בחשבוניות כי מדובר בשלוש עבודות שונות - תיקון תאונה בצד ימין מאחור לפי דו"ח שמאי בסכום של 1,300 ₪ ועבודות נוספות של שיפוץ מגן אחורי ועבודות צבע. בהודעה לחברת הביטוח מסר נהג הנתבעים, כי מדובר בפניה שמאלה משני מסלולים לשמאל בצד החיצוני. הנהג במסלול הפנימי לא הבחין בו ופגע תוך כדי הפניה - בעדותו הסביר שהוא דיסלקטי וטעה בכיוון מדובר בפניה ימינה. דיון והכרעה מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51%, הרי שעל התובעת להרים את הנטל ולשכנע, כי גרסתה עדיפה על פני הגרסה האחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה, ואת אחריות הנהג השני לה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי. לאחר שבחנתי את עדויות שני הנהגים ואת הגירסאות שמסרו לחברת הביטוח, מצאתי בגרסה שהציגו התובעת והנהג מטעמה תמיהות שהביאו אותי למסקנה, כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את תביעתה. אתחיל דווקא מהודעת נהג הנתבעים לחברת הביטוח. ההודעה נכתבה בכתב יד ונחתמה על ידו. בהתאם להודעה זו התאונה ארעה ביום 28/8/11 בשעה 08:30 בערב. ההודעה נחתמה ביום 30/8/11 ומצויין עליה תאריך של שליחה בפקס 31/8/11 - דהיינו, ניתן לקבוע, כי סביר שזהו אכן פרק הזמן בו התרחשה התאונה. בטופס צוין, כי התאונה ארעה עם נהג התובעת, כי רכב התובעת קיבל מכה בצידו הקדמי של הרכב ורכב הנתבעים בכנף אחורית ימנית. לעומת זאת, דו"ח התאונה שהוצג מטעם התובעת מדבר על תאונה שארעה ביום 12/9/11 בשעה 11:30, אף כי נטען, כי התאונה הייתה בין שני הצדדים דנן - כך שמדובר לכאורה באותה תאונה. בדו"ח נטען, כי רכב אלדן פנה ימינה, רכב שהיה משמאל רצה להשתלב ולפנות ימינה ופגע בחלקו הקדמי שמאלי, לאחר מכן הוספה גרסה נוספת בכתב יד, כי רכב הנתבעים פנה מהנתיב שלו, פניה חדה ופגע ברכב התובעת בעת שהתחיל לפנות וכן צוין שנהג התובעת לא המשיך ישר. בדו"ח נטען כי הפגיעה ברכב הייתה בחזית, החלק הפגוע היה פגוש, וסוג הפגיעה שריטה. תאריך מילוי הדו"ח הוא 16/9/11. חוות דעת השמאי ניתנה כשלושה חודשים לאחר מכן - מיום 6/1/12. בנוגע לשעת התאונה, שני העדים הסכימו, כי התאונה הייתה בשעות הלילה כאשר היה חושך, כך שהדיווח על תאונה בשעה 11:30 בבוקר הוא דיווח לא נכון. בחוות דעת השמאי, שניתנה כאמור כ- 3 חודשים לאחר התאונה, התייחס השמאי בין היתר לפגיעה בפנס הקדמי, דבר שלא דווח לחברת הביטוח (כאמור דווח על שריטה), וכן השמאי צילם קילופים בפגוש הקדמי, שספק אם מקורם בתאונה מסוג זה. העולה מן המקובץ, מן המסמכים אמנם עולה, כי אין ספק שארעה תאונה בין הצדדים, בה נפגע רכב התובעת בחלקו הקדמי ורכב הנתבעים בכנף אחורית ימנית, אולם התאונה לא ארעה במועד הנטען בכתב התביעה ובמועד שדווח לתובעת על ידי נהג התובעת. יתירה מזו, אין בידי לקבוע כי הנזקים שתעד השמאי הם אלה שנגרמו דווקא בתאונה זו, בין היתר כתוצאה מחלוף הזמן עד לדיווח על התאונה וחלוף הזמן מעת התאונה ועד בדיקת השמאי. זאת ועוד, הן בגרסה המודפסת לתובעת והן בגרסה שהוספה בכתב יד, לא טען נהג התובעת כי רכב הנתבעים האיץ במהירות, כפי שתאר בבית משפט. מדובר בפרט שהוא ייחס לו חשיבות רבה בעדותו ומשום מה נפקד מגרסאותיו הקודמות. בגירסאות אלה, נהג התובעת גם לא טען שרכב הנתבעים נכנס לנתיבו, אלא פנה פניה חדה ימינה. אפשר שנהג התובעת לא ציפה שרכב יפנה ימינה מצדו השמאלי והוא זה שעשה סיבוב תוך חריגה מנתיב נסיעתו, בעניין זה נהג הנתבעים העיד, כי לאחר התאונה נהג התובעת טען בפניו שאין במקום פניה ימינה והוא החזיר אותו לצומת והוכיח לו שיש פניה כזו. יתירה מזו, נהג התובעת עצמו אישר, כי רכב הנתבעים עבר אותו כמעט כולו, כך שגם אם אניח שרכב הנתבעים סטה מנתיבו הוא הספיק כמעט כולו לעבור את רכב התובעת כך שנהג התובעת היה צריך להבחין בו ויתכן שאם היה בולם או מתרחק הייתה נמנעת התאונה. אציין, כי עדות נהג התובעת, היא עדות יחידה, שלא הצלחתי למצוא לה תימוכין מספיקים בגרסאות שמסר לחברת הביטוח או בראיה אחרת שהובאה לפני. כאמור, גם בעניין הנזק לא שוכנעתי כי כל הנזק הנטען הוא זה שנגרם בתאונה. בנוסף, הסתבר, כי עם נהג התובעת היה אדם נוסף שלא זומן לעדות, דבר העומד לחובת התובעת. בסופו של דבר, לפני שתי גרסאות של נהגים, שאין בידי להעדיף אף אחת מהן על רעותה. בנסיבות אלה, אני קובעת כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח תביעתה ודוחה את התביעה ללא צו להוצאות. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים. משפט תעבורהתאונת דרכיםרמזורפניה