האם בתחילת העקיפה עמד רכב הנתבע בעצירה מוחלטת והחל בנסיעה לא זהירה קדימה רק כאשר רכב התובעת כבר היה בעיצומה של העקיפה, או האם, כגרסת הנתבע, רכב הנתבע לא היה כלל ובשום שלב בעצירה מוחלטת ורכב התובעת ביצע עקיפה מסוכנת ולא זהירה, ונאלץ לחתוך את רכב הנתבע ולסטות לעברו בחוסר זהירות נוכח רכב שלישי שנסע בנתיב הנגדי לעבר רכב התובעת, נתיב נגדי דרכו בוצעה העקיפה. המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלת אחריות הנתבעים בנזיקין לתאונה, כאשר במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת, והנתבע גם לא הציג חוות דעת שמאי נגדית לחוות דעת השמאי מטעם התובעת שצורפה לכתב התביעה ואף לא ביקש לחקור את השמאי מטעם התובעת. שיעור הנזק הנתבע מוחזק אפוא להיות בלתי שנוי במחלוקת. הראיות שהציגו הצדדים כתבי הטענות, על נספחיהם. הודעות על התאונה שנמסרו לשני הצדדים. תמונות בצבע נזקי רכב התובעת. עדויות עדים מטעם שני הצדדים בדיון בפניי: מטעם התובעת - נהג רכב התובעת; ומטעם הנתבע - נהג רכב הנתבע (הנתבע עצמו) וכן נוסע רכב הנתבע (קרובו של הנתבע). הכרעה אני מוצא לדחות את התביעה. כללי - על אופני ההכרעה האפשריים בהתקיים מחלוקת עובדתית על-פי ההלכה הפסוקה, על ביהמ"ש לשאוף ככל האפשר להכריע במחלוקת עובדתית המונחת לפתחו ולקבוע איזו מבין הגרסות המנוגדות המוצגות לפניו היא הגרסה הנכונה, בבחינת "האמת המשפטית". ההנחיה והשאיפה הינן אפוא לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים. יחד עם זאת, אותה הלכה פסוקה מכירה באפשרות שלפיה, לאחר בחינה מעמיקה של התשתית הראייתית שהוצגה ובהיעדר אפשרות להעדיף גרסה עובדתית אחת על פני גרסה נגדית, ביהמ"ש מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני גרסה נגדית (מצב של "ספק שקול") וכי, לכן, על ביהמ"ש להכריע את הדין עפ"י נטלי ההוכחה הרלוונטיים, מבלי לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים ובאופן שבו בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו יפסיד בהליך משלא עלה בידיו להרים את נטל ההוכחה [ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז (5) 333 (1993); בר"ע (מחוזי י-ם) 2271/96 דהן נ' רייכמן ( 15.6.97); בר"ע (מחוזי ב"ש) 642/01 טטרואשוילי נ' זפסלקי ( 5.6.02); בר"ע (מחוזי י-ם) 4114/02 ניסים נ' בן אלי ( 16.7.02); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13)]. על-פי ההלכה הפסוקה, במשפט אזרחי יש לקבוע שבעל דין הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כאשר, בסופו של משפט ועל יסוד מכלול הראיות שהוגשו ע"י כל בעלי הדין, יש להסיק שמאזן ההסתברויות נוטה לכיוונו של בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו, כלומר שממכלול הראיות מוסק שגרסתו העובדתית של אותו בעל דין הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסתו הנגדית של בעל הדין שכנגד [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.06); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ ( 9.5.11); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13)]. מן הכלל אל הפרט לאחר שבחנתי את טענות ואת ראיות הצדדים ובהתבסס על הדין החל הנ"ל, מצאתי להעדיף את גרסת הנתבע על פני גרסת התובעת, כאשר לפי גרסת הנתבע (אותה העדפתי) האחריות הבלעדית לקרות התאונה מוטלת על נהג רכב התובעת. אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה: מצאתי את עדות נהג ונוסע רכב הנתבע מהימנה ומשכנעת יותר מאשר עדות נהג רכב התובעת. בהמחשת נסיבות התאונה הראה נהג רכב התובעת כי הפגיעה ברכב התובעת היא בחלק אחורי יותר ברכב התובעת, מאשר החלק הנראה פגוע בתמונות הנזק: לפי התמונות הפגיעה מתחילה עוד בדלת האחורית-ימנית, ואינה באזור הפינה האחורית-ימנית. מעדות נהג רכב התובעת ניתן היה לצפות לפגיעה חדה או זוויתית הרבה יותר מזו שנראית בתמונות הנזק (הנהג תיאר פגיעת פינה שמאלית-קדמית של רכב הנתבע אך בתמונות נראית פגיעת שפשוף שטחית). מצאתי שמכלול הראיות והעדויות תומך בגרסת הנתבע לפיה לנהג רכב התובעת הייתה סיבה מיידית לסטייה ימינה לעבר רכב הנתבע (אותו רכב שהגיע ממול במסלול הנגדי), שאינה קשורה כלל באופן הנטען של נהיגת רכב הנתבע. לחובת התובעת נזקפים מחדלים דיוניים משמעותיים: ראשית, אי-הבאה לעדות של שני נוסעים ברכב התובעת, כאשר סיבת אי-הבאתם שצוינה בעדות נהג רכב התובעת (הטענה שהללו "לא זוכרים שום דבר") לא יכולה להתקבל כרצינית וכמספיקה; ושנית, אי-הבאת תמונה או צילום של זירת התאונה, בשים לב למצב המיוחד של הנתיבים והכביש שעלה בעדויות. לא נעלמה מעיני העובדה שהנתבע לא תבע פיצוי בגין נזקו העצמי (אני מניח שנגרם נזק, והדבר לא עלה כלל בדיון היום, פרט לאמירת ב"כ הנתבע שהיה נזק קטן לרכב הנתבע), אך נוכח דבריו הנ"ל של ב"כ הנתבע בתחילת הדיון ומשהנתבע לא נחקר בנקודה זו (בניגוד למצופה), הדבר לא ייזקף לחובת הנתבע בפס"ד זה. בטופס ההודעה על התאונה שנמסר לתובעת ישנה התעלמות מוחלטת מאותו רכב נוסף שאילץ את רכב התובעת לחזור לנתיב הימני (לחזור מהעקיפה), ובנסיבות הדבר פוגם באמינות הדיווח על התאונה ואף מעלה את ההשערה שהמדווח ביקש להסתיר עובדה מהותית זו מהמדווח. מצאתי את עדויות נהג ונוסע רכב הנתבע משכנעות. העדויות היו מפורטות, עקביות ותומכות האחת בשנייה. מצאתי לסמוך על עדים אלה שהעידו שהיו בנסיעה איטית במקום (ולא בעצירה), משחיפשו חנייה, ואף תיארו באופן אמין ומשכנע את הדיאלוג הבלתי מילולי עם שומר החניון הנמצא בסמיכות מקום. לעומת עדותם, מצאתי את עדות נהג רכב התובעת כמגמתית יותר וכפחות ראויה לאמון. סיכום התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט (שכר עד בו חויב הנתבע בסך 450 ש"ח) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 1,500 ₪. רכבמשפט תעבורהעקיפהשאלות משפטיות