התנגשות כלי רכב בתוך צומת בשל נסיעה בלתי זהירה

עובר לתאונה, נסעה האופל ברחוב גולדה מאיר וחצתה את הצומת בנסיעה ישר, ואילו הרנו הגיעה ונסעה בכיוון הנגדי ברחוב גולדה מאיר, והחלה לפנות בצומת שמאלה (לתוך רחוב משה שרת), תוך חציית נתיב נסיעתה של האופל. המחלוקת היא בשאלה, האם, כגרסת התובעת, התנגשות הרכבים בתוך הצומת נגרמה בשל נסיעה בלתי זהירה של נהגת הרנו (פגעה עם הרנו באופל בעוד האופל בנסיעה קדימה), או האם, כגרסת הנתבעות, ההתנגשות נגרמה בשל כך שנהג האופל החל נוסע לאחור (לאחר שכבר חצה את הצומת) לעבר הרנו. המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלת אחריות הנתבעות בנזיקין לתאונה, כאשר במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת, והנתבעות גם לא הציגו חוות דעת שמאי נגדית לחוות דעת השמאי מטעם התובעת שצורפה לכתב התביעה ואף לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעת. שיעור הנזק הנתבע מוחזק אפוא להיות בלתי שנוי במחלוקת. הראיות שהציגו הצדדים כתבי הטענות, על נספחיהם. הודעות על התאונה שנמסרו לשני הצדדים (להודעה שנמסרה לנתבעת 2 צורף גם תרשים מפורט של זירת התאונה ושל כיוון ומצב הרכבים בתאונה). תמונות בצבע של נזקי האופל. עדויות שני הנהגים המעורבים בדיון בפניי. במהלך הדיון היום הוצגו (באמצעות מכשיר טלפון נייד של נהגת הרנו) לעדים תמונות של נזקי הרנו בתאונה (נזק בכנף קדמית-שמאלית ונזק בציר דלת נהג - קדמית-שמאלית), כאשר התמונות לא צורפו לכתבי הטענות ולא הוגשו כראיות באופן מסודר ותקין. הכרעה אני מוצא לקבל את התביעה. כללי - על אופני ההכרעה האפשריים בהתקיים מחלוקת עובדתית על-פי ההלכה הפסוקה, על ביהמ"ש לשאוף ככל האפשר להכריע במחלוקת עובדתית המונחת לפתחו ולקבוע איזו מבין הגרסות המנוגדות המוצגות לפניו היא הגרסה הנכונה, בבחינת "האמת המשפטית". ההנחיה והשאיפה הינן אפוא לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים. יחד עם זאת, אותה הלכה פסוקה מכירה באפשרות שלפיה, לאחר בחינה מעמיקה של התשתית הראייתית שהוצגה ובהיעדר אפשרות להעדיף גרסה עובדתית אחת על פני גרסה נגדית, ביהמ"ש מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני גרסה נגדית (מצב של "ספק שקול") וכי, לכן, על ביהמ"ש להכריע את הדין עפ"י נטלי ההוכחה הרלוונטיים, מבלי לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים ובאופן שבו בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו יפסיד בהליך משלא עלה בידיו להרים את נטל ההוכחה [ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז (5) 333 (1993); בר"ע (מחוזי י-ם) 2271/96 דהן נ' רייכמן ( 15.6.97); בר"ע (מחוזי ב"ש) 642/01 טטרואשוילי נ' זפסלקי ( 5.6.02); בר"ע (מחוזי י-ם) 4114/02 ניסים נ' בן אלי ( 16.7.02); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13)]. על-פי ההלכה הפסוקה, במשפט אזרחי יש לקבוע שבעל דין הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כאשר, בסופו של משפט ועל יסוד מכלול הראיות שהוגשו ע"י כל בעלי הדין, יש להסיק שמאזן ההסתברויות נוטה לכיוונו של בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו, כלומר שממכלול הראיות מוסק שגרסתו העובדתית של אותו בעל דין הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסתו הנגדית של בעל הדין שכנגד [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.06); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ ( 9.5.11); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13)]. מן הכלל אל הפרט לאחר שבחנתי את טענות ואת ראיות הצדדים ובהתבסס על הדין החל הנ"ל, מצאתי להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעות, כאשר הגרסה המועדפת הנ"ל מבססת אחריות בנזיקין של הנתבעות לקרות התאונה. אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה: מצאתי את עדות נהג האופל כמהימנה וכמשכנעת יותר מעדותה של נהגת הרנו. משבנסיבות וגם עפ"י הבנתה של נהגת הרנו זכות הקדימה הייתה של נהג האופל, היה מחובתה של הנהגת לוודא היטב שהצומת פנוי ושנסיעתה בו בטוחה ובלתי מפריעה לתנועה, שהאופל היה חלק ממנה. לא שוכנעתי כי הנהגת יצאה ידי חובתה זו. לא שוכנעתי, על בסיס מכלול הראיות, כי הייתה סיבה וטעם כלשהם לכך שהאופל תוסע לאחור בצומת. גם נהגת הרנו לא ידעה ליתן טעם לכך. נמצאה סתירה מסוימת בעדותה של נהגת הרנו, כאשר תחילה העידה שחלק גדול מהרנו היה במסלול הנגדי בזמן התאונה, ואילו לאחר מכן העידה שחלק גדול מהרנו היה במסלול שבכיוון הנסיעה ממנו הגיע הרנו. הרושם הוא שהנהגת ביקשה ליצור רושם מוטעה שלפיו היא הייתה רק בראשית הפנייה שמאלה בצומת, בעוד שבפועל הייתה כבר בעיצומה של הפנייה. בהמחשת התאונה ע"י מכוניות צעצוע הראתה נהגת הרנו כי היא החלה להיכנס לצומת (לפנות שמאלה) רק כאשר האופל כבר השלים למעשה את חציית הצומת ולא היה בו, אך עדות זו אינה מתיישבת עם עדותה הנוספת, לפיה היא עצרה במהלך ביצוע הפנייה שמאלה, עצירה שמלמדת שהפנייה שמאלה לא הייתה אפשרית, מן הסתם בשל כך שהאופל עדיין לא חצה את הצומת (בניגוד לנטען תחילה). העובדה שהנתבעת 1, כבעלת הרנו, לא מצאה להגיש תביעה (גם לא תביעה שכנגד בתיק זה) בגין נזקיה העצמיים בתאונה, נזקפת לחובתה ומהווה אינדיקציה שהנתבעת 1 ראתה עצמה אשמה בתאונה. סיכום התביעה מתקבלת במלואה. על הנתבעות לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 5,229 ₪, שהינו סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 31.8.12 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 365 ₪ בגין אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 31.8.12 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 450 ₪, בגין שכר העד בו חויבה התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 1,250 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. רכבמשפט תעבורההתנגשותצומת