2. התובע טוען כי ביום הארוע היה במהלך צעידה בחוף הים עם חברים, כשנתקל בצינור שהונח על הקרקע לרוחב המדרכה ושחובר למשאית שאיבה שהפעילה נתבעת 1. לטענתו, הצינור לא גודר ולא היו שלטי אזהרה או כל אמצעי אחר להתריע מפני המכשול. התובע נתקל בצינור, נפל ונחבל ביד שמאל ובעיקר בכתף השמאלית. 3. התובע עותר לחייב את נתבעות 1-2 מכח עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין, ולחילופין את נתבעת 3 שהיא המבטחת בביטוח חובה של המשאית שאליה חובר הצינור למקרה שבית המשפט יקבע שהארוע מהווה תאונת דרכים כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). 4. הנתבעות כולן מכחישות את עצם הארוע. לחילופין, כל אחת מהן טוענת שיש להשית את האחריות על האחרות. נתבעות 1-2 טוענות כי ככל שבית המשפט יקבע שהתובע נפל, נחבל ונגרם לו נזק גוף בנסיבות המתוארות על ידו, הרי שעסקינן בתאונת דרכים ולכן יש לדחות את התביעה נגדן, ואילו נתבעת 3 טוענת כי על הארוע לא חל חוק הפלת"ד ויש לדחות את התביעה נגדה. 5. לאור טענות הנתבעות לעיל ולבקשתן, פוצל הדיון באופן ששאלת החבות תידון תחילה, הן באשר להכרעה בדבר עצם התרחשות התאונה, והן באשר לסיווג המשפטי בשאלה אם מדובר בתביעה לפי חוק הפלת"ד או לפי פקודת הנזיקין, ובהתאמה להשאיר את הנתבעות הנכונות בתיק ולדחות את התביעה נגד הנתבעות האחרות. עצם התרחשות התאונה 6. לאחר שעיינתי בטענות ושמעתי את העדויות ביחס לנסיבות הארוע ושאר השתלשלות העניינים העובדתיים, אני קובעת כי התובע הרים את הנטל להוכיח את עצם התרחשות התאונה. 7. התובע בתצהירו ת/1 העיד כי התאונה ארעה בטיילת חוף הים בחיפה, סמוך למלון מרידיאן. על פי עדותו, הוא הלך ברגל עם חברים, כפי שנהג לעשות מדי בוקר. בזמן ההליכה פעלה בסמוך לטיילת משאית שאיבה שהרעישה ובעודו צועד, מעד בזמן שרגלו נתקלה בצינור השאיבה שלא היה מסומן ולא היה כל שילוט או תמרור אזהרה. על פי עדותו, רגלו נתקלה במחבר שחיבר בין שני צינורות המהווה טבעת מתכת שהיה לה מעין וו שבלט החוצה ושלא ניתן היה להבחין בו. לטענתו, הנפילה ארעה באופן שקצה הנעל נתפסה בקצה הוו, וכך איבד את שיווי המשקל, נפל ונחבל. הוא לא פנה לבקש עזרה מעובדי המשאית, שלטענתו לעגו לו בזמן שנפל. על פי עדותו, חזר הביתה וסבר שהכאבים יעברו וכן ניסה לטפל בעצמו באמצעים שמרניים ולכן לא פנה לקבלת עזרה רפואית. מספר ימים לאחר מכן טס לחו"ל לשבוע, ומשראה שהכאבים לא שוככים, אלא מתגברים, פנה לקבלת טיפול ביום 11.8.11, לאחר שחזר לישראל. לתמיכה בעדותו הוגשו תצהירי חבריו: מר דוד שושי (ת/2) ומר מרדכי מזרחי (ת/3). תצהירים אלו חוזרים על גרסת התובע. 8. מטעם נתבעות 1-2 הוגשו תצהירי הבעלים של נתבעת 1, מר גדליה אקרמן (נ/1), תצהיר מר ישראל סולודוכה (נ/3) ותצהיר מר מוחמד ביארי. 9. מר אקרמן לא נכח בארוע הנטען, אלא העיד על נוהלי העבודה, כמי שאחראי לביצועה התקין. על פי עדותו, לפי ההתקשרות בין הנתבעת 1 לבין עירית חיפה, מבצעת הנתבעת 1 את ריקון בורות השאיבה לאורך חוף הים באמצעות משאיות שאיבה של החברה. בכל פעולה כזו עובדים תמיד שני עובדים של החברה בשעות הבוקר. העבודה מתבצעת באמצעות צינור שאיבה בקוטר 4 צול, הפרוס מהמשאית ועד בור השאיבה, לרבות מעל המדרכה בה עוברת הטיילת, לרוחבה של המדרכה. לטענתו, על פי הנוהלים, בתחום המדרכה מסומן הצינור משני צדדיו באמצעות סרט סימון אדום, שלטים "עובדים ברחוב" ו-3 קונוסים בגובה 50 ס"מ מכל צד של הצינור (היינו 6 קונוסים). בנוסף, אחד העובדים עומד כל הזמן ליד הצינור, כשהוא רואה הן את המדרכה והן את הבור, ומשגיח שהעוברים ושבים לא יִפלו לבור ולא יתקלו בצינור. פעולת השאיבה מתבצעת באמצעות הפעלת מנוע הרכב ואין למשאבה מנוע נפרד. בכל פעולת שאיבה מתבצעים מספר סבבים (בין 10-15, תלוי בעונה). בכל פעם שהמשאית מתמלאת, היא נוסעת לבור השאיבה המרכזי וחוזרת לסבב ריקון נוסף. העובד הנוסף נשאר כל אותו זמן ליד הצינור עד שהמשאית חוזרת. ביום הארוע, לפי בדיקה ביומן, עבדו במקום ה"ה ישראל סולודוכה ומוחמד ביארי. לטענתו, לא התקבלה שום הודעה או פניה על ארוע של נפילה בזמן אמת, אלא לראשונה בפניית עורך דין מיום 12.10.11. העובדים חזרו בתצהיריהם על האמור בתצהיר מר אקרמן. גם הם טוענים בתצהיריהם כי הצינור מסומן משני צדדיו באמצעות סרט סימון אדום, שלטים וקונוסים, וכי אחד מהם תמיד עומד ומשגיח שהעוברים ושבים לא יפלו לבור ולא יתקלו בצינור. לטענתם, לא היה ולא נברא ארוע של נפילת התובע כמתואר על ידו ואיש לא ניגש אליהם בזמן אמת והתלונן. תצהירי מר ביארי וסולודוכה זהים, ומשום שמר ביארי לא התייצב ובהמלצתי ועל מנת לא לקבוע ישיבה נוספת מיוחדת לשמיעת אותו עד, ויתרו נתבעות 1-2 על עדותו מטעמי יעילות. 10. הנתבעת 3 מצטרפת לגרסה העובדתית של נתבעות 1-2 והגישה תצהיר של אותו עובד, מר ישראל סולודוכה (נ/4) שדומה לתצהירו נ/3, אלא שבתצהיר זה לא מדובר על סרטי סימון ועל שלטים ואף לא נטען כי אחד העובדים נשאר במקום כדי להזהיר את העוברים ושבים, וכל שנטען ביחס לאמצעי הבטיחות וההתרעה הוא שהצינור סומן בקונוסים בולטים וגבוהים. 11. התובע בחקירתו הנגדית חזר על גרסתו, שהייתה מהימנה בעיני. התגלו אמנם סתירות עובדתיות בין עדותו לבין עדות חבריו ביחס לארועי אותו יום, ברם סתירות אלה לטעמי אינן יורדות לשורשו של עניין ואין בהן כדי לפגום באמינות הגרסה, אלא להיפך, ללמד כי לא נערך תיאום גרסאות עובר לעדות. הסתירות מתבטאות בשאלה האם קודם התחילו את ההליכה דרומה ואח"כ צפונה, או שמא ישר התחילו בהליכה לכיוון צפון, כמו גם סתירה בשאלה מי היה משמאלו או מימינו של התובע בעת הצעידה עובר לתאונה. פרטים אלה אינם כה מהותיים עד כי ניתן לצפות ברצינות שיחרטו בזיכרונם של העדים, בייחוד שעה שעדותם נמסרת למעלה משנתיים לאחר הארוע. אך טבעי הוא שבניגוד לפרטים שוליים וטפלים אלו, הפרטים העיקריים בדבר הנפילה הם אלו שיזָכרו. בעניין זה עמדו איתן עדויות כל השלושה ולא נסתרו. 12. העובדה שהעובדים מטעם הנתבעת 1 לא זוכרים את הארוע, נובעת מכך שאין חולק כי התובע וחבריו לא ביקשו סיוע מהם בזמן אמת, לאחר שהתרשמו שהעובדים צוחקים או לועגים לנפילה, ולכן ומשלא התבקשו לסייע או ליתן את הדעת, אין זה מפתיע שהם לא זוכרים כי ארע מקרה כזה. העובדה שאינם זוכרים לא הופכת את הארוע לארוע שהומצא ולא התקיים בפועל. אוסיף עוד, כי העדויות בתצהיריהם בדבר אמצעי האזהרה והגידור נמצאו כלא עקביות ולא מדויקות. כל עדי הנתבעות הודו בחקירתם שמעולם לא מתחו סרט סימון בעת שהצינור הונח לרוחב המדרכה, וזאת בניגוד לנטען במפורש על ידם בתצהירים מטעמם. כמו כן, העד סולודוכה העיד בתצהיר אחד (נ/4) שהיו רק קונוסים בעוד שבתצהיר השני (נ/3) הגדיל וסיפר שהיו גם שלטים ושעובד אחד עמד כל הזמן והזהיר את העוברים ושבים. העדות בדבר אמצעי הבטיחות הננקטים איננה מהימנה בעיני. נכון כי בצילום שהוגש רואים קונוס אחד ליד הצינור ואולי אף צל של קונוס נוסף, ברם יש לזכור כי צילום זה נערך ע"י התובע לאחר שהתלונן על התאונה, ומן הסתם לאחר התלונה ננקטה הקפדה יתרה. מכל מקום, גם בצילום זה לא ניתן לראות, זולת אותו קונוס, שלטים ואני מקבלת את עדויותיהם העובדתיות של התובע וחבריו כי במועד התאונה לא היו קונוסים. עדות התובע וחבריו בעניין זה, לפיה לא היו אמצעי גידור ואזהרה אף מתיישבת עם ההיגיון, שכן אילו היו אמצעים כאלו, מן הסתם לא היה התובע נתקל באותו צינור או בחלק הבולט ממנו בו נתקל, לפי העדות, המחבר בין שני הצינורות. אני מקבלת אפוא את עדותו של התובע כמהימנה וקובעת כי בעת שעבר מעל הצינור, נתקלה רגלו באותו מחבר, דבר שגרם לנפילתו. אני סבורה כי צינור זה, לרבות המחבר, מהווה מכשול בדרכם של העוברים ושבים בטיילת, המטיל אחריות על מי שהניחו. 13 אני אף מקבלת את עדותו של התובע, לפיה העובדה שלא פנה לקבלת טיפול רפואי מיד באותו יום, נבעה מכך שסבר שהכאבים יחלפו, ברם לאחר שאלה לא חלפו ורק התגברו, פנה לראשונה לקבלת טיפול כשבועיים לאחר הנפילה, לאחר שחזר מחופשה בחו"ל (ראה,תדפיס משרד הפנים שהוגש לתיק לפיו התובע יצא מהארץ ב2/8/11 וחזר ב-10/8/11) אני מקבלת הסברו לפיו נכתב בתיעוד הרפואי שנפצע בחול בטעות במקום נפצע בחוף והטעות תוקנה לבקשתו. סיווג התאונה 14. לאחר שקבעתי כי התאונה ארעה בעת שהתובע נתקל בצינור שאיבה שהיה מונח על המדרכה ומופעל באמצעות הכוח המכאני של המשאית, יש לקבוע האם על סיטואציה זו חל חוק הפלת"ד או פקודת הנזיקין. 15. נתבעות 1-2 טוענות כי הפעלת הרכב המנועי (המשאית) גרמה לנזק הגוף, והואיל ואלו פני הדברים הרי שמתקיימת החזקה החלוטה המרבה שבהגדרת תאונת דרכים לחוק הפלת"ד, בדבר ניצול הכוח המכאני של הרכב ועל כן יש לקבוע כי עסקינן בתאונת דרכים ולדחות את התביעה נגד נתבעת 1 - מבצעת עבודת השאיבה ונגד המבטחת שלה בביטוח אחריות - נתבעת 2. מנגד טוענת נתבעת 3 כי לא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין הפעלת הרכב לבין הנזק שנגרם כדי שניתן יהיה לכנות את המאורע "תאונת דרכים" ועל כן יש לדחות את התביעה נגדה. 16. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמצב העובדתי והמשפטי שיש להחיל על הנסיבות בענייננו, אני קובעת כי אין קשר סיבתי בין ניצול הכוח המכאני לבין התאונה, ויש לדחות את התביעה נגד נתבעת 3. ולהלן אפרט ואנמק. 17. תאונת דרכים מוגדרת בחוק הפלת"ד כ: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה... או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכאני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי...". החלק הראשון של הסעיף קובע את ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים ואילו החלק השני קובע חזקות חלוטות - שלוש חזקות מרבות וחזקה ממעטת אחת, אשר בהתקיים מרכיביהן יראו את המאורע כתאונת דרכים או לא יראו אותה ככזו. בענייננו, אין חולק שלא מתקיימת ההגדרה הבסיסית ועומדת להכרעה תחולת החזקה החלוטה המרבה של ניצול הכוח המכאני. 18. אין חולק כי פעולת השאיבה באמצעות הצינור יכולה להתבצע רק שעה שהמנוע של המשאית מופעל ומשולב הילוך, ואין גם חולק כי בעת השימוש לא שינה הרכב את ייעודו המקורי. נותרה להכרעה שאלת הקשר הסיבתי. קשר זה הוא קשר כפול: עובדתי ומשפטי. הקשר העובדתי מתמצה לרוב ב"סיבה בלעדיה אין" ובענייננו, נראה שאין חולק כי הקשר מתקיים, היינו ללא ניצול הכוח המכאני של המשאית לא הייתה מתבצעת השאיבה ולא הייתה מתרחשת התאונה שגרמה נזק גוף. אשר לקשר הסיבתי המשפטי, קשר זה בורר מבין ה"סיבות בלעדיהן אין" את הגורמים אשר מפאת תכונתם משמשים יסוד להטלת חבות. הפסיקה מאמצת בהקשר זה את מבחן הסיכון והשכל הישר, וראה בעניין זה ע"א 6000/93 קואסמה נ' רג'בי ואח' פ"ד נ(3), 661. מבחן הסיכון הנ"ל הובהר כבר בע"א 358/83 שולמן ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ פ"ד מב(2) 844, 622. על פי מבחן זה מתקיים הקשר הסיבתי-משפטי אם נזק הגוף שנגרם לניזוק מצוי בתחום הסיכון שיצרה התנהגות המזיק, היינו משנקבע מתחם של סיכון, כל תוצאה מזיקה הנופלת לתוך אותו מתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי-משפטי הנדרש. בפרשת קואסמה נפגע המנוח בעת שעסק ביציקת גדר בטון. הוא אחז בצינור שבו הוזרם בטון מתוך משאבת בטון שהופעלה בכוח המכאני של משאית מערבל הבטון. מעל לגדר ובסמוך למשאבה היו מצויים חוטי חשמל של מתח גבוה ותוך כדי כיוון הצינור הנייד, הסיט המנוח את הצינור לעבר חוטי החשמל, התחשמל ומת. בית המשפט העליון קבע פה אחד (5 שופטים) כי פגיעת המנוח באה מחוטי החשמל ומהסיכון שאלה יצרו ואיננה קשורה כלל בסיכון שהפעלת מנוע המערבל יצרה. הפגיעה שם הייתה מתרחשת באותו אופן גם אילו הנגיעה בחוטי החשמל הייתה נעשית באמצעות מוט ברזל שהמנוח היה אוחז בעת עבודתו על הגדר ולמעשה באופן זה הנזק לא נגרם כתוצאה ממתחם הסיכון שבניצול הכוח המנועי. כך גם בענייננו, אין די בכך שעל מנת לבצע שאיבה מנוצל הכוח המכאני של המשאית, צריך שאותו שימוש בכוח המכאני יהווה הגורם הממשי לתאונה. כפי שבעניין קואסמה הפגיעה במנוח באה מחוטי החשמל ובסיכון שאלו יצרו ולא קשורה כלל בסיכון שהפעלת מנוע המערבל יצרה, כך גם בעניינו, הסיכון נוצר כתוצאה מהנחת מכשול בדמות צינור לרוחב הטיילת בה הולכים אנשים ומבצעים פעילות ספורט, ללא קשר לשאלה אם צינור זה נזקק לכוח המכאני של המשאית אם לאו. גם הנחת הצינור טרם הפעלתו או לאחר הפעלתו ללא שהמנוע עובד, כמו גם השארתו על הרצפה שעה שהמשאית נסעה בכל פעם לפרוק את התכולה, היא יוצרת את הסיכון בעצם המכשול המונח. במילים אחרות, לא ניצול הכוח המנועי של המשאית גרם מבחינה משפטית לתאונה, אלא הנחת הצינור באופן שמהווה מכשול ואי הקפדה מספקת כי העוברים ושבים לא יתקלו בו, היא שגרמה לתאונה. 19. התוצאה היא אפוא כי יש לקבוע שהמאורע לא מהווה תאונת דרכים כמשמעו בחוק הפלת"ד ויש לדחות את התביעה נגד נתבעת 3. בהתאמה יש לקבוע כי הנחת המכשול מבלי להזהיר את הציבור באופן מספיק, מקיימת את עוולת רשלנות לפי פקודת הנזיקין והאשם מונח לפתחן של נתבעות 1-2. וראה הדיון המפורט בפרק של עצם התרחשות התאונה. 20. מבלי לפגוע בכלליות האמור, אני סבורה כי לתובע אשם תורם נכבד בנפילה, במיוחד לאור העובדה כי על פי עדותו הוא נוהג לבצע הליכה בטיילת בכל יום והוא מכיר את המשאית והצינור המונח שם מעת לעת. טענתו כפי שהובהרה בחקירתו אינה שלא ראה כלל את הצינור אלא שנתקע במחבר בעת שעבר מעליו. בנסיבות אלה וגם אם לא היו אמצעי אזהרה ביחס לאותו מחבר ספציפי שחיבר בין שני צינורות, היה עליו לנקוט משנה זהירות בעת שהרים את רגליו מעל אותו מכשול לו היה מודע, במהלך ההליכה. נראה לי כי בנסיבות העניין נכון יהיה להשית עליו אשם תורם משמעותי בשיעור 30%. 21. ניתנת לתובע ארכה להגיש חוות דעת מומחה מטעמו לעניין מצבו הרפואי עד ליום 1.12.13. נתבעות 1-2 יוכלו להגיש חוות דעת נגדית עד ליום 1.1.14. התביעה נגד נתבעת 3 נדחית. התובע ישא בהוצאות נתבעת 3 ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪. הנתבעות 1-2 ישאו בשכ"ט התובע בגין הליך זה בסך כולל של 3,000 ₪. למען היעילות, אני מורה כי הנתבעות 1-2 תעברנה את הסך שהושת עליהן, ישירות לנתבעת 3 במקום לתובע. חוף היםנזקי גוףפיצויים