בקשת רשות להתגונן בפני תביעה לתשלום חוב בחשבון עו"ש שלה ,לצד תביעה לתשלום הסך של - 113,647 ₪ בגין יתרת הלוואה שלא נפרעה. ובסך הכל 118,863 ש"ח בצירוף ריבית. להוכחת התביעה צירף המשיב את מסמכי פתיחת חשבון הבנק בחתימת הנתבעת , אישור בדבר יתרת החובה בחשבון העו"ש וכן את מסמכי ההלוואה שניתנה ביום 21/2/10-הלוואה שניתנה למטרת הסדר חוב בגובה של 92,000 ₪. להסכם ההלוואה צורף נספח תנאים מיוחדים ל"הלוואת הסדר חוב "עליו חתמה המבקשת, הכולל בין היתר סעיף ויתור על תביעות כלפי הבנק, בעילות שונות לרבות ויתור על טענת "התניית שירות בשירות". במסגרת בקשת הרשות להגן שמתפרסת על כ- 57 עמודים, טענה המבקשת טענות רבות כנגד התביעה. חלקן של הטענות הועלה תוך הסבר ופירוט העובדות המבססות את הטענה, חלקן תוך פירוט מצומצם ביותר . טענות אחרות נוספות נטענו כטענה כללית ללא כל הסבר. ביום 11/12/13, התקיים דיון בבר"ל, במהלכו נחקרה המבקשת ,חקירה נגדית על תצהירה שהוגש בתמיכה לבר"ל. בתום הדיון סיכמו באי כוח הצדדים את טענותיהם בעל פה. הלכה ידועה היא כי בשלב של בקשת רשות להגן אין המבקש צריך לפרט ולהוכיח את כל נימוקי הגנתו . די לו לנתבע , המבקש , להראות כי עומדת לו הגנה אפשרית, ולו רק בדוחק . מכאן, הרי ככל שטענת הגנה שמגלה הגנה לכאורית ,לא קרסה בחקירה הנגדית של המבקשת ולא נתבררה כהגנת בדים, הרי על השופט להניח כי אמת היא - לעניין זה ראה ע"א 105/89 קואופ אבן יהודה נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מה (3) 585. לאור הלכה זו אבחן את טענותיה של המבקשת כפי שבאו לידי ביטוי במסגרת בקשת הרשות להתגונן ובחקירתה הנגדית. טענות בדבר ניצול מצוקתה של המבקשת טענתה העיקרית של המבקשת הינה כי הבנק העמיד לה הלוואות מעת לעת, בנסיבות בהן החליפה הלוואה מאוחרת הלוואה שקדמה לה. לטענת המבקשת ניצל המשיב את מצוקתה , ולאור מצוקתה כאמור , הועמדו ההלוואות המאוחרות בריביות גבוהות מההלוואות שקדמו להן. בדפוס פעולה זה , שחזר מעת לעת, טוענת המבקשת ,יש משום ניצול, עושק, כפיה, טעות והטעייה - עילות מתחום דיני החוזים. את טענות המצוקה והניצול מבססת המבקשת על מצבה מבחינה תעסוקתית. לטענתה, אופי עבודתה חייב החלפת מקומות עבודה לעיתים קרובות, מצב שגרם לכך שמעת לעת נותרה ללא מקור הכנסה , מצב שמנע ממנה מלעמוד בתשלומי ההלוואות שנטלה . בתקופות אלו, לטענת המבקשת, איים עליה המשיב , כי באם לא תחתום על הסכם להעמדת הלוואה חדשה במקום ההלוואה שבפיגור ינקוט נגדה המשיב בהליכים משפטיים. 11. המבחנים לבחינת כפיה כלכלית פורטו על ידי כבוד השופט חשין ב ע"א 1569/93יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ , מח (5) 705 כמצוטט להלן - "כפייה באיום: מבחן איכותה של הכפייה הכלכלית - כפייה בלתי ראויה בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם. (הדגשה שלי - כ.ל.) בשוק חופשי רשאי פלוני לעשות שימוש ביתרון עסקי-כלכלי שיש לו על אחרים, וחוזה הצומח מתוך מערכת מעין זו לא נסווג אותו כחוזה שנכרת בכפייה. לו אחרת פסקנו, כי אז הכרתנו ביטחון ויציבות בחיי המסחר, וכזאת לא יעלה על הדעת. ואולם, גם בשוק חופשי יש כללי התנהגות ראויים ומקובלים - "כללי משחק" מכנים אותם במקומותינו - והפוגע באותם כללים ייתן את הדין על מעשיו או על מחדליו. כללים אלה, הבריות בחיי המסחר והעסקים נוהגות על פיהם, ובתי המשפט יקבעו את גבוליהם מעת לעת, ברוח הזמן והמקום. ענייננו הוא ב"מוסר העסקים" בחיי המסחר והעסקים, וחריגה מאותו מוסר-עסקים תחויב בתגובתו של בית המשפט. בית המשפט הכשיר עצמו הוא ערוך לזיהויה של חריגה מכללים נאותים שקובע מוסר העסקים, ובמקרים הראויים יכיר בזכותו של הצד הנפגע לשחרר עצמו מכבליו של חוזה שנכרת בחטא של פגיעה באותם כללים." עינינו הרואות , לא כל "כפיה כלכלית" או "הפעלת לחץ" תיחשב ככפיה כלכלית המבססת טענת הגנה ראויה ולו לכאורה. על הטוען לכפיה כלכלית להצביע כי במעשים אלו מצד הכופה, יש משום חריגה מ"כללי המשחק" הנהוגים בחיי המסחר והעסקים. במקרה שבפניי "הכפייה הכלכלית" הנטענת שהופעלה על המבקשת לגרסתה, ננקטה בתקופות בהן לא היו לה כאמור מקורות הכנסה. כפועל יוצא מכך הפרה את הסכמי ההלוואות בחתימתה במובן שלא עלה בידיה לעמוד בהחזרי ההלוואות שנטלה ועל פי ההסכמה המקורית. משכך, טענתה כי דרישות הבנק להעמדת הלוואה חדשה אשר תכלול גם את חובות הפיגורים של ההלוואה הקודמת , כשברקע ניצב "האיום" של העברת הטיפול בחוב להליכים משפטיים, מהווים כפיה כלכלית. יודגש כי המבקשת אינה מכחישה כי לא עמדה בתשלומי ההלוואות מעת לעת, ואינה טוענת כי עמדה בתנאי ההלוואה כלשונם. המבקשת מתרצת את הפיגור בתשלומי ההלוואות , ומנקודת מבטו של המשיב - את הפרת הסכמי ההלוואות ,במצבה הכלכלי הרעוע בתקופות שבהן לא הייתה לה הכנסה- בהיעדר יציבות תעסוקתית. בבקשתה ציינה כי ביום 22/10/09, הועמדה לה הלוואה בסך 7,444 ₪, - כנגד סכום שהצטבר בגין פיגור בתשלומי ההלוואה באותה העת. לאחר שבחנתי טענות אלו, הגעתי למסקנה כי טענות אלה אינן מבססות ואינן מניחות תשתית עובדתית ותשתית משפטית ולו לכאורה ,להגנה ראויה בפני התביעה ולו חלקה. בהתנהלות המשיב אשר עמד על פירעון סכומי ההלוואות על פי הנקוב בהן . אורך רוחו ונכונותו של הבנק להימנע מהליכים משפטיים לגביית יתרות החוב בצירוף ריביות חריגות תוך שהוא מאפשר למבקשת - לקוחתו חתימה על הסכם הלוואה חדש אינה עולה כדי כפיה כלכלית, המצביעה על עילת הגנה לכאורית מה גם שהראיות אשר הוצגו בפני ביהמ"ש אינן מתיישבות עם גרסתה של המבקשת. לטענת המבקשת בעת החלפת/מחזור ההלוואות, ניצל המשיב את הנסיבות על מנת להעמיד לה הלוואות בריביות גבוהות יותר, אלא שההלוואה נשוא התביעה דנן שניתנה למבקשת ביום 21/2/10, ניתנה בריבית פריים + 8%, שנכון לאותה עמדה על 10.75%, בעוד שמהמסמכים שצירפה המבקשת לבר"ל, ניתן ללמוד כי הלוואות קודמות ניתנו לה ניתנו בריביות גבוהות יותר (לדוג' הלוואה בגובה 98,000 ₪ שניתנה בריבית של כ - 15%). די בכך כדי לסתור את טענות המבקשת בדבר "ניצול מצוקתה", שכן ההלוואה האחרונה שניתנה למבקשת , אשר היוותה במהותה את הסדר החוב בין המבקשת למשיב, היטיבה עם המבקשת בכך שניתנה בריבית נמוכה יותר. זאת להבדיל מהאפשרות של העמדת הלוואה לפירעון מיידי מחמת הפרתה וגביית ריבית חריגה בגין מלוא הסכום שטרם נפרע. באשר לטענת המבקשת בדבר איום בנקיטת הליכים משפטיים, הרי שכבר נפסק לא אחת על ידי בית המשפט העליון, שאיום מצד בעל חוב לנקוט בדרכים שהחוק מקנה לו על מנת לגבות את חובו אינה יכולה להוות אילוץ, שכן נעדר מאיום זה המרכיב של האי חוקיות [ראה ע"א 419/70 תעשיות חשמל קיפר בע"מ ואח' נ' דניאל וולף ואח']. עוד אעיר כי בחקירתה הנגדית הסבירה המבקשת כי בתקופות בהן לא הייתה לה הכנסה, פנתה אל הבנק על מנת שתינתן לה ההזדמנות להסדיר את הפיגורים בתשלומי ההלוואה. לא נותר אלא להביע תהייה נוכח טענה זו ולאור המסקנה שאם לא עבדה הרי שלא היה ביכולתה לשלם את הפיגורים. בהקשר זה ציינה המבקשת כי היא לא קיבלה מעולם דמי אבטלה ואינה הולכת לקבל דמי אבטלה (עמ' 3, שורות 1-5 לפרוטוקול). במשמע, שמצד אחד טענה כי לא הייתה לה כל הכנסה ומצד שני טענה טענה שהיא בגדר הגנת בדים בלתי מתקבלת על הדעת כי ביקשה לחזור ולשלם את תשלומי ההלוואות המקוריות. נראה כי בכל הפעמים בהן נמנע הבנק מהעברת החוב לגבייה בהליכים משפטיים, העמיד למבקשת תחת זאת הלוואות חלופיות הכוללות בתוכן את סכומי הפיגורים שלא שולמו על ידי המבקשת בתנאים טובים ועדיפים על תנאי ההלוואות הקודמות. מניעות- שעה שהמבקשת בידיעה שלמה וגם אם בכורח נסיבותיה ,בחרה שלא לשלם את תשלומי הפיגורים של ההלוואות מחד ומאידך ביקשה הזדמנות להסדיר את הפיגורים על מנת שתוכל להמשיך לפעול בחשבונה ולהימנע מהעברת החוב להליכי גבייה באמצעים משפטיים, הרי שהתנהלות זו מקימה לה מניעות והשתק מלטעון כי הבנק "ניצל את מצוקתה" בכך שהעמיד לה הלוואות חלופיות מעת לעת. לסיכום אני דוחה את טענות המבקשת הקשורות לניצול מצוקתה, באשר לא רק שלא עמדה בנטל הנדרש לפירוט טענתה זו בשלב של בקשת רשות להתגונן, אלא שנוכחתי כי קיימות סתירות בטענותיה אלה והן אינן מקימות לה הגנה ולו דחוקה ולו לכאורה. הגנתה בעניין זה היא הגנת בדים גרידא. התניית שירות בשירות לטענת המבקשת התנה המשיב שירות בשירות, תוך שציינה כי ביום 11/6/07 בעת שהועמדה לה מסגרת אשראי והונפק לה כרטיס אשראי, התבקשה לפתוח תוכניות חיסכון בהפקדה חודשית של 1,000 ₪ .וביום 26/7/07 בעת שהועמדה לה הלוואה בגובה 30,000 ₪, התבקשה לפתוח תוכניות חיסכון נוספת בהפקדה חודשית של 1,500 ₪ .כן התבקשה להפקיד 5,000 ₪ לפק"מ מדי חודש. אין חולק שההפקדה לפק"מ בוטלה על ידי המבקשת כשלושה שבועות לאחר מכן. משכך ,הרי שלא ניתן לראות בכך התניית שירות בשירות בפועל. עצם האפשרות שעמדה למבקשת לבטל את ההפקדה, שוללת את קיומה של ההתניה. באשר לתוכניות החיסכון שנפתחו לטענתה בנסיבות כאמור, הרי שהמבקשת צירפה מסמכים המעידים על המועדים שבהם נפתחו תוכניות החיסכון, אולם נמנעה לפרט מה היה מצבה הכלכלי באותה העת, מה היו המקורות לכספים שהפקידה בתוכניות החיסכון ואף לא הסבירה מהו משך הזמן שבו הפקידה בפועל כספים לתוכניות החיסכון אם בכלל. מכל מקום , בהחלט נוכחתי כי כפי שביטלה את הפקדותיה לפק"מ, יכולה הייתה להפסיק גם את ההפקדה לתוכניות החיסכון. מכל מקום ובהיעדר פירוט מספק לטענה זו לרבות לעניין הסכומים שהפקידה בסך הכל לתוכניות אלה אם בכלל , לא ניתן לקבל טענה זו, ולו כטענת הגנה לכאורה ולו בהתייחס למקצת סכום התביעה - טענת הגנה אפשרית תיאורטית שלא חושבה ולא פורטה על ידי המבקשת כטענת קיזוז. למותר לציין, כי המבקשת חתמה על כתב ויתור במסגרת חתימתה על הסדר החוב מול המשיב בגידרו ויתרה בין היתר על הזכות לטעון להתניית שירות בשירות. גם בשל חתימתה זו מנועה היא מלטעון טענות כלפי המשיב לעניין זה. לעניין חתימתה על כתב הוויתור - טוענת המבקשת כי גם זו נעשתה תחת איום בנקיטת הליך משפטי כנגדה. כפי שכבר ציינתי לעיל לא ניתן לראות בכך איום . מקובלת עליי גישתו של כב' השופט יצחק עמית, בכל הנוגע לחתימת לקוח על כתב ויתור במסגרת חתימה על הסדר חוב עם הבנק, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטתו בת"א (חיפה) 645/05 אחים טופז יהלומים ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ, ניתן ביום 26/3/07. " הודעתו של הבנק על העברת החוב לטיפול משפטי, גם אם יש בה משום הפעלת לחץ כלכלי של ממש, אינה בגדר איום לא לגיטימי והיא לא חורגת מ"כללי המשחק" המקובלים ,להבדיל מנסיבות המקרה שנדון בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ,פ"ד מח5) 705 (1994). מעשה של יום ביומו הוא, שבמסגרת הסכם פשרה והסכם לפריסה של חוב לבנק, הלקוח מוותר על טענותיו כלפי הבנק, כדי שהבנק יימנע מלנקוט בהליכים משפטיים כנגדו תוך העמדת החוב לפרעון מיידי. הפסיקה הכירה בכך שויתור שללקוח על טענותיו כלפי הבנק, אינו מעיד בהכרח על כפייה או לחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי - ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי בע"מ, פ"ד נז(6) 769, בעמ' 787-792 (2003). במקרה שלפנינו, הסכם הפשרה לא נחתם "על רגל אחת" - בהיעדר אפשרות של ממש לפנות לערכאות השווה ע"א 8/88הנ"ל ורע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(1) 721 (1999). ההסכם לפריסת החוב, הכולל את כתב הוויתור, נחתם כעבור כשבעה חודשים, לאחר חילופי טיוטות בין הבנק לבין עורך הדין אבי גולדהמר, שייצג בשעתו את התובעות (ראה, לדוגמה נ/7 + נ/17). בנסיבות אלו, ועל רקע הפסיקה שעניינה כפייה כלכלית, לא סגי בקשיים כלכליים כשלעצמם, או בקיומה של תלות, כדי להקים עילת ביטול מחמת כפייה - ע"א 1569/93 הנ"ל, ע"א 1912/93 שחם נ. מנס, פ"ד נב(1) 119, 129 (1998); ע"א 9609/01 מול הים (1978)בע"מ נ' עו"ד ד"ר יוסף שגב, פד"י נח(4) 106, עמ' 119-122(2004). עוד אזכיר כי על פי סעיף20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, במקרה בו נפל פגם בהתקשרות, ביטולה חוזה ייעשה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הבטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה. גם אם נראה בהגשתה תביעה הודעה על ביטול ההסכם, עד להגשת התביעה חלפו כשנתיים מאז חתימת הסכם הפשרה,כך שאין מדובר בזמן סביר." ת"א (חיפה) 645/05 - אחים טופז יהלומים ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ ואח' . תק-מח 2007(1), 12318 ביישום גישה זו לענייננו , הרי שלא נוכחתי כי הנתבעת - המבקשת שלחה הודעת ביטול בסמוך לאחר חתימתה על הסדר פריסת החוב. מה גם שסביר להניח שאם הייתה שולחת הודעת ביטול כאמור היה הבנק המשיב מזדרז ומגיש תביעה לתשלום יתרות החובה בסמוך לאחר הודעת הביטול. הכחשת גובה החוב וחישובי הריביות לטענת המבקשת לא פירט הבנק באופן מספק את אופן חישוב החוב הנתבע. לצורך זה אף דרשה כי הבנק ימציא לה מסמכים שונים, על מנת לבסס את הגנתה. לעניין זה אעיר כי דרישת המבקשת לקבלת המסמכים, נעשתה רק לאחר מועד הגשת בקשת הרשות להתגונן, למרות הזדמנויות קודמות בהן יכולה הייתה לפנות למשיב לקבלת המסמכים. זאת, תוך שימת דגש על העובדה שפסק הדין שניתן בהיעדר כנגד המבקשת, בוטל בהסכמה על ידי הצדדים, ובקשת הרשות להתגונן, הוגשה על ידה רק כשלושה חודשים וחצי לאחר מכן. אדגיש כי לא נוכחתי כי מצבה הרפואי של המבקשת, בגינו אושרה לה ארכה להגשת בר"ל, מנע ממנה להגיש בקשה לקבלת המסמכים מהמשיב בטרם הוגשה הבר"ל, שכן בכל אותה העת הייתה מיוצגת על ידי בא כוחה הנוכחי, שהוא בעלה. בדיון שהתקיים בפניי, התברר כי בעקבות פניות של המבקשת לב"כ המשיב, הוצע למבקשת לקבל את המסמכים במשרדו וכי לא הייתה כל מניעה לקבלת המסמכים שדרשה המבקשת מהמשיב באמצעות בא כוחו. כן הוצגה בפניי תשובתו של ב"כ המשיב לב"כ המבקשת ממנו עולה כי למעט דרישת המשיב לחתימת המבקשת על תצהיר שהמסמכים שאותן היא דורשת אינם נמצאים ברשותה, לא הוצבה מגבלה שהיא בלתי סבירה בפני המבקשת לקבלת המסמכים. באשר לטענות המבקשת בדבר כשירות התביעה להתברר בהליך של סדר דין מקוצר, והמסמכים שעל הבנק היה לצרף לצורך הוכחת תביעתו, הרי שאני דוחה טענות אלו .זאת לאור הלכת הילולים, בגדרה נקבע כי כדי לעמוד בדרישה של ראשית ראיה, די בכך שהבנק צירף את ההסכמים ואת היתרה הסופית בכדי לענות על הדרישה בתקנה 202(1)(א) ו- 203 ואין הבנק צריך לצרף את כל ספריו בשלב מקדמי זה של הדיון [ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושווק) נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מה(3) 188]. טענות נוספות שנטענו בבר"ל הנתבעת טענה כי המשיב השתהה בהגשת התביעה ,זאת לאחר שחלפו כשנתיים מיום שהחלה לפגר בתשלומי ההלוואה ועד למועד שבו ננקטו הליכים משפטיים. טענה זו דינה להידחות מן הטעם שהמבקשת אינה מכחישה כי היא נותרה חייבת למשיב את יתרת ההלוואה אלא שסברה שהמשיב "ויתר על זכותו לגבות את החוב". סברה בהחלט תמוהה נוכח השתלשלות העניינים שתוארה על ידי המבקשת עצמה. אוסיף ואדגיש כי טענה זו אין לה על מה שתסמוך ,היא אינה סבירה וביתר הדגשה בנסיבות בהן המבקשת מודה כי לא עמדה בתשלומי ההלוואות וטענתה מבוססת אך ורק על עצם העובדה שלא ניתן מענה לפניותיה ולתלונותיה. אף לעניין משך הזמן, הרי שמשך זמן של שנתיים אינו בגדר זמן בלתי סביר, מה גם שכפי שנוכחתי מעיון בתיק , לא הצליח המשיב לאתר את המבקשת בפועל, כפי שיפורט להלן. ממילא , נמנעה המבקשת מלפרט מהו הנזק שנגרם לה, אם בכלל, כתוצאה מהשיהוי הנטען . עוד אוסיף כי טענת שיהוי זו מוטב היה אלמלא נטענה זאת בעיקר בשים לב לעובדה שמעיון בתיק עולה כי המבקשת ,הלכה למעשה, "נעלמה". המשיב לא הצליח לאתר אותה לצורך מסירת מסמכי התביעה ונאלץ למסור אותם בכתובת קרובי משפחתה מצד בעלה, המבקשת לא מסרה כתובת עדכנית לבנק הנושה, כל זאת ביודעה כי אינה עומדת בתנאי ההלוואה , לא הלוואת הסדר החוב ולא ההלוואה הקודמת . בפועל הדירה רגליה מחשבון הבנק שלה מבלי לשלם או להפקיד או לפרוע ולו את הסכומים שלא היו שנויים במחלוקת גם לשיטתה. לא ניתן אלא לראות בטענתה זו טענת הקוזק הנגזל שבוודאי אינה מקימה לה טענת הגנה לכאורית. גם דינה של הטענה בדבר היעדר משלוח הודעות בדואר למבקשת, איננה טענה שיש בה לשמש כטענת הגנה לכאורית , שכן הנתבעת אינה מכחישה את החוב או את העובדה כי לא עמדה בתשלומי ההלוואות. עצם קיומו של החוב היה ידוע למבקשת כל העת ,והיא בחרה להתעלם ממנו. משכך, אף אם תתקבל טענתה של המבקשת כי לא נשלחו אליה דברי דואר, הרי שאין בכך כדי לסייע בידיה. כאמור המבקשת העלתה טענות רבות שנטענו ללא כל פירוט , בבחינת אזכור " תגיות" - טענות הגנה אפשריות לנתבע שנתבע לתשלום על ידי נושה שהוא תאגיד בנקאי , כל זאת למרות שכנתבעת בסדר דין מקוצר נדרשת היא לפרט ולהכבד לכל פרטי הגנתה ועל אחת כמה וכמה כשביקשה לטעון טענת קיזוז כטענת הגנה. עליה לפרט את טענת הקיזוז על דרך שמפרטים טענה בכתב תביעה ולעניין זה ראו ע"א 82/81 דו-עץ בע"מ נ' ישעיהו וייסנברג בפשיטת רגל באמצעות הנאמן גד נשיץ פ"ד לז(2) 355 וכן ע"א 544/81, מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) .518 במקרה שבפניי טענה הנתבעת כי נגרמו לה נזקים כתוצאה מ"העמדת הלוואות מיותרות" . לטענתה, לאחר קיזוז נזקיה יעמוד חובה למשיב על סך של 20,000 ₪ בלבד, אלא שהתחשיב שאותו ביצעה המבקשת נעשה על דרך האומדן, דרך הערכה באופן שאינו מאפשר לבחון האם אכן נגרמו לה נזקים בפועל. בהקשר זה אדגיש כי המבקשת לא טרחה לפרט אלו סכומים כן הפקידה ושילמה בגין ההלוואות המעוולות אותן מנתה בבקשת הרשות להגן שהגישה. בנוסף ציינה כי "בהערכה זהירה" סך הנזקים שנגרמו לה הינם בגובה של 250,000 ₪, אלא שסכום זה נטען סתמית כלאחר יד וללא כל הסבר או פירוט. אשר על כן אני קובעת כי לעניין טענות הקיזוז, המבקשת לא עמדה בנטל המוטל על הטוען טענת קיזוז. סיכום נתתי דעתי לפסקי הדין שאליהם הפנה ב"כ המבקשת בסיכומיו, אלא שלא מצאתי שיש בהם כדי לסייע למבקשת במקרה דנן. פסקי דין אלה דנו בסוגיות שונות. כך בע"א 7/78 נסים קמחי נ' קלרה איצקוביץ , לג (1) 421 ( 31.01.1979), נדונה סמכות בית המשפט לדחות תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר, במקרה שאין הראיה בכתב עונה על דרישות תקנות סדר הדין האזרחי. אלא שבמקרה שבפניי מדובר בתביעת מוסד בנקאי אשר הוגשה על בסיס מסמכים העונים על הדרישות שנקבעו בהלכת הילולים . די בכך כדי לדחות את הטענה בדבר אי התאמה של כתב התביעה להליך סדר הדין המקוצר, מה גם שרשומות הבנק הינן בגדר "רשומה מוסדית" על כל המשתמע מכך לעניין דיני הראיות. עוד הפנה בא כח המבקשת לת"א (תל אביב) 1875/90 שעיה יחזקאל ואח' נ' חיים שמרלינג שם דנה כב' השופטת אלשיך, באפשרות לתבוע פיצוי מוסכם או פיצוי שהוערך על ידי מומחה במסגרת תביעה בהליך של סדר דין מקוצר והאם אלו עונים על הדרישה ל"סכום קצוב", אלא ששאלה זו לא עלתה במקרה שבפניי, שכן כאמור עסקינן בתביעת תאגיד בנקאי בגין יתרת חוב בגין הלוואה שלא נפרעה במלואה וכן יתרת חוב שנותרה בחשבון העו"ש-עילות תביעה ומסמכים אשר תואמים את דרישות התקנות, להגשת התביעה בסכום קצוב בסדר דין מקוצר. לאחר שבחנתי את כלל טענות המבקשת בבקשת הרשות להתגונן, לא מצאתי כי המבקשת הניחה תשתית עובדתית או משפטית ולו לכאורה שיש בה כדי להקים למבקשת הגנה לכאורית ולו חלקית שראוי ליתן בגינה רשות להתגונן. בהחלט מצאתי כי אין בטענות המבקשת כפי שהועלו כדי להביא לביטול חיובה של המבקשת בתשלום החוב למשיב, זאת בנסיבות בהן המבקשת אינה מכחישה כי אכן לא עמדה בתשלומי ההלוואות. הטענות לנזקים שנגרמו למבקשת ואשר לגרסתה מקנות לה את זכות קיזוז, נטענו בעלמא מבלי שפורטו, מבלי שהוגש כל תחשיב מפורט באשר לסכום הנזק. על כן גם בהן אין כדי להוות טענות הגנה. לאור האמור לעיל, אני דוחה את בקשת הרשות להגן שהגישה המבקשת, המשיב זכאי ליטול פסק דין נגד המבקשת בהתאם לכתב התביעה בצירוף ריבית כמפורט בכתב התביעה. בנוסף מחייבת את המבקשת בתשלום הוצאות המשיב בגין הדיון בבר"ל בסך 13924 ₪ בגין הדיון בבר"ל, וכן בתשלום שכר טרחת עו"ד בסך של 13,059 ₪ בגין הגשת התביעה . סכומים אלו יישאו ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. כן מחייבת את המבקשת בהחזר הוצאות אגרת התביעה והוצאות מסירה , בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. בקשת רשות להתגונןבנקחוב בחשבוןחשבון בנקחוב