התביעה בגין נזק גוף שנגרם במסגרת בילוי משפחתי במשחקי פיינטבול הנתבעת 2 ביטחה את פעילות הנתבעת 1 במועדים הרלוונטיים. בכתב התביעה נטען כי אצל הנתבעת 1 מתקיימים משחקים של ירי כדורי צבע, כאשר השחקנים משתדלים להימנע מלהיפגע ולהיצבע. עת הגיע התובע עם בני משפחתו כדי להשתתף במשחק, הייתה לטענתו הרצפה כבר מוכתמת בכתמי צבע גדולים, שנוצרו תוך כדי המשחקים של המבקרים הקודמים. הובהר כי התאונה ארעה בשלהי חופשת חג הסוכות וממילא מספר המבקרים היה גדול. כבר בתחילת המשחק בו השתתפו, החליקו התובע ובני משפחתו על הרצפה. כתוצאה מההחלקה נגרמה לתובע פריקה מלאה של כתף ימין. לטענת התובע אמר מנהל האולם, שהיה עד לנפילה, כי האולם היה מלא ולכן לא הספיקו לנקות את כתמי הצבע. ממקום התאונה פונה התובע לקבלת טיפול רפואי במרפאת ט.ר.מ, שם קיבל זריקת הרדמה וכתפו הושבה למקומה. יד התובע הושמה במתלה והוא שוחרר להמשך טיפול ומעקב בקהילה. התובע הופנה דרך קופת החולים לטיפולי פיזיותרפיה. עד היום נזהר התובע מתנועה בכתף הפגועה. מאחר והתובע לא טען לנכות צמיתה, הוא לא הגיש חוות דעת רפואית לתמוך בתובענה. נטען לרשלנות הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") שאפשרה משחק הגורם החלקה, על כתמי צבע שומני ועטיפות פלסטיק, לא כיסתה את הרחבה בחומר מונע החלקה, לא רצפה את הרחבה בריצוף מחוספס המונע החלקה, לא ניקתה את הרצפה בתדירות הנדרשת, לא הדריכה את התובע מבחינת בטיחותית ולא הבהירה את הסיכון שבהחלקה. הנתבעות הכחישו את סעיפי התביעה כולם וטענו כי המקום תוחזק לפי הכללים הנהוגים ואף מעבר לכך. ככל שהתובע אכן החליק ונפגע הרי שמדובר בסיכון טבעי ומקרי. נטען כי על פי המידע שבידיהן מדובר בתאונת עבודה ועל התובע למצות זכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי. מכל מקום, מדובר בפגיעה שחלפה. על אף שכפי שיובהר להלן, טענה לאחר מכן הנתבעת כי למעשה מדובר בנפילה מבוימת - אשר מטרתה קבלת כספי ביטוח, כל שנטען בהגנה בעניין זה, היה בלשון רפה בשולי סעיף 12 להגנה. שם כחלופה אחרונה משלל חלופות של "ו/או", נטען כי התובע נפל מאחר ו/או נהג בקלות ראש או העדר ריכוז - "ו/או גם ביים את הנפילה בעת ששיחק במקום". ראיות הצדדים: ראיות התובע: מטעם התביעה הוגשו תצהיריהם של התובע, של דוד רטהאוז ושי שובל; התובע, רווק המתגורר אצל סבתו, הצהיר כי עובר לתאונה, לא השתתף במשחק "פיינטבול" ולא ביקר אצל הנתבעת. בן דודו - שי שובל, הזמין כרטיסים עבור שישה בני משפחה; התובע, דוד רטהאוז- בעלה של בת דודת התובע, שי שובל, טנגו שוילי- קרוב של שי, אהרון שוילי- אביו של שי, ושון סימוני- בן דוד שני של התובע. שי ודוד השתתפו במשחק כזה בעבר ובדרך אל הנתבעת תארו את אופן המשחק וסיפרו כי זה מתקיים על גבי אדמה או חול במרחב פתוח. כשהגיע התובע עם משפחתו למקום, נוכח כי המשחק מתקיים באולם סגור דמוי מחסן גדול. בכניסה, קידם את המשפחה בעל המקום, ואמר שלא ניתן להיכנס מיד שכן קבוצה אחרת עדיין משחקת בפנים והיא טרם סיימה. נאמר למשפחה כי הגיעו הרבה קבוצות והמשפחה הגיעה מעט באיחור. ניתנה להם האפשרות להמתין, או ללכת, תוך וויתור על כספם. בלית ברירה המתינו כחצי שעה ומיד כשהקבוצה הקודמת סיימה, הם נכנסו לאולם. בעל המקום, שהיה לבדו במתחם, מסר להם ציוד מגן, שפשטו בני הקבוצה הקודמת. הציוד כלל- מגן לאזור החלציים, אפוד להגנה על החזה, קסדה עם משקף קדמי ומטפחת להגנה על הצוואר. התובע הצהיר כי משקף הקסדה שקיבל היה שרוט ומלוכלך בכתמי צבע, באופן שהקשה על הראיה, אך לא נמצאה קסדה חלופית. בעל המקום הסביר כי המקום היה "מפוצץ" במבקרים ולכן לא הספיקו לנקות את כתמי הצבע מהרצפה, בתדירות המתבקשת. בעל המקום נתן לחברי המשפחה הנחיות מהירות. מפאת קוצר הזמן, הסביר את מטרת המשחק והוראותיו שכללו שמירה על ירי מטווח שלא יפחת מחמישה מטרים ואיסור על ירייה לכיוון הראש. כמו כן, הוסבר להם כיצד להפעיל את הנשק ולשמור על ירי בטוח. עובר לכניסתם הוחתמו על תקנון השתתפות במשחקי פיינטבול. לאחר הנפילה, כששי חזר למקום, הוא ביקש מבעל המקום את הטופס החתום ע"י התובע ועל גביו אישר בעל המקום את פרטי התאונה. התובע הצהיר כי עם תחילת המשחק, נכנס בעל המקום לחדר צדדי וצפה בהם מאחורי זכוכית. בעל המקום יכול היה להתרשם כי כבר עם תחילת המשחק החלו בני המשפחה להחליק זה אחר זה על הרצפה. לא היה בכך, מבחינתו, כדי לעצור ולהסביר כיצד להימנע מהחלקות או כדי לערוך ניקיון. כחצי שעה לאחר תחילת המשחק החליק התובע על כתם צבע ועת ניסה לבלום נפילתו, באמצעות יד ימין, שמע "קליק" והרגיש כאב חזק וחוסר יכולת להניע את היד. היד הייתה במנח לא טבעי והתובע לא יכול היה לסובבה. הוא העריך שהכתף יצאה ממקומה, אך לא ידע זאת בבטחה, הואיל ומעולם לא פרק את כתפו עובר לכן. התובע קם ממקום נפילתו והחל להתקדם לעבר היציאה עם ידו השמאלית מורמת על מנת שלא יירו בו. בעל האולם שראה את הנפילה, הציע להזמין אמבולנס או שאחד מבני המשפחה יפנה את התובע לקבלת טיפול רפואי בט.ר.מ. בני משפחתו של התובע יצאו מהאולם מיד אחריו והוחלט ששי ייקח את התובע לט.ר.מ והיתר יגיעו לשם לאחר שימסרו את הציוד. בט.ר.מ אובחן התובע כסובל מפריקה מלאה של כתף ימין וזו הוחזרה למקומה תחת זריקת הרדמה. היד הושמה במתלה והתובע שוחרר עם הוראות להמשך טיפול בקופת החולים. במשך כל זמן הטיפול, חש התובע כאבים איומים וסבל. בהמשך צלצל שי לאביו של התובע וזה אסף אותו. שי מצדו חזר אל הנתבעת כדי לאסוף את פרטי הבעלים והביטוח. בשעות הערב הגיע שי לבית התובע ומסר לו פתק בכתב ידו של בעל המקום, בו הוא מאשר את אירוע הנפילה ואת החבלה לכתף. פרטי הביטוח נרשמו בכתב ידו של שי, ע"ג אותו מסמך. בקריאת המסמך בדיעבד (הכוונה למסמך אשר מצידו האחד התקנון ומצידו האחר אישור בעל המקום על אירוע התאונה) - נדהם התובע לראות כי יש מדריכים להם צריך לציית, מטעמי בטיחות. התובע הצהיר כי למעט בעל המקום, שישב מאחורי זכוכית, לא היו במקום מדריכים. מספר ימים לאחר התאונה, פנה התובע לקופת החולים. הרופא שבדק אותו מצא הגבלת בתנועת הכתף וכן סינוביטיס והתובע הופנה לפיזיותרפיה. התובע ביצע מספר טיפולים במרפאת קריית יובל וקיבל תעודות מחלה. הטיפול נמשך כחודש ימים, בתדירות של פעם בשבוע. במשך כל תקופת ההחלמה סבל התובע מכאבים חזקים והיה עליו להיזהר בכל תנועה, כולל בשינה, כדי להימנע מפריקה חוזרת. התובע התקשה להירדם ואף נזקק לעזרה רבה בבית בהכנת ארוחות, הגעה לטיפולים, ניקיון החדר, חבישת היד והחלפת מתלה. עד היום סובל התובע מכאבים בעת שינויי מזג אוויר, בעת תנועה אחורנית של הכתף וכן בעת שינה. התובע טען שוב לרשלנותה של הנתבעת, כפי שפורט לעיל. באשר לכושר השתכרותו הצהיר כי הוא בוגר 12 שנות לימוד וכי השלים שירות קרבי בצה"ל. עוד נאמר כי עבר קורס מורי דרך, הכרוך בכושר גופני טוב ואף עבד כמלצר, ברמן, טבח, מדריך בטיחות באולם ספורט המיועד לילדים ושיחק להנאתו במשחקי כדור. עובר לתאונה החל התובע לעבוד בחברת סגווי בשכר של 4,200 ₪ לחודש. בעבודה זו גם קיבל טיפים מקבוצות אותן הדריך שהסתכמו בכ-300-200 ₪ לחודש. העבודה בחברה זו מסוכנת למי שסובל מפריקת כתף ולכן נאלץ התובע לבטל הדרכות שהיו מתוכננות בחופשת סוכות. בתום ימי המחלה הודיע התובע על התפטרותו, לאור מצבו. התובע לא קיבל שכר בתקופת המחלה. ביום 1.12.11 הצליח התובע להשתלב בעבודה משרדית ב"חברה להגנת הטבע". דוד רטהאוז, הצהיר כי הוא מכיר את התובע 13 שנים, והוא בן דוד של אשתו. העד חזר על האמור לעיל. נאמר כי העד לא היה במקום בעבר ולמיטב ידיעתו גם התובע לא. העד הצהיר כי שנתיים קודם לכן השתתף בפעילות פיינטבול בדרום הארץ, אך שם הפעילות התקיימה בשטח פתוח, עם אדמה חשופה. העד חזר על האמור בתצהיר התובע והוסיף כי אינו זוכר שדיברו איתם על סכנת החלקה, באולם שחופה במשטח PVC ולא נתנו להם הוראות כיצד להימנע מהחלקה. גם עד זה טען כי מלבד המפעיל לא היו במקום אנשים נוספים מטעם הנתבעת. העד הוסיף כי נפילת התובע - התרחשה רבע שעה לפני סיום המשחק. שי שובל, בן דודו של התובע, חזר אף הוא על האמור בתצהיר התובע והצהיר כי גם הוא לא היה אצל הנתבעת בעבר. הוא הוסיף כי בדיעבד הביע בעל המקום צער על התאונה ואף הציע מטבעות כדי שיוכלו בני המשפחה לשוב למשחק חוזר. העד הוסיף כי נדהם לשמוע מהתובע שהנתבעת טוענת כי הוא אמר לבעל המקום שסבל בעבר מפריקות כתף. איש מחברי הקבוצה לא שמע דברים אלו ולמיטב ידיעת העד, התובע מעולם לא פרק את כתפו, עובר לאירוע הנטען. לאחר התאונה היה התובע בבית וסבל מאד מכאבים ומחוסר יכולת להניע את היד. העד התרשם מסבלו הרב של התובע במהלך התקופה בה נזקק לטיפולים רפואיים, לשם החלמתו. ראיות הנתבעות: מטעם הנתבעות הוגש תצהיר של מאיר מרק מוסקוביץ, הבעלים ומנהל הנתבעת. העד הצהיר כי הרצפה במקום מיוחדת ומונעת החלקה ולשם כך היא מצופה בציפוי אפוקסי. הכדורים הנורים עשויים פלסטיק וממולאים בנוזל צבע. בכדורים יש מלחים שהופכים את הצבע, לאחר הפיצוץ, למעין עיסה מחוספסת, שוב על מנת למנוע החלקה. כל משתתף מקבל, עם הגיעו למקום, קסדת מגן, כפפות ואפוד מגן והוא נדרש ללובשם. הנתבעת לא מאפשרת כניסה לאזור המשחק ללא ציוד המגן. באשר לאירוע הנדון, הצהיר כי ביום 18.10.11 הגיעו התובע וחבריו לעבודה ב- "סאגווי בעיר" למתחם הפיינטבול של הנתבעת. הקבוצה לא תאמה את הגעתה למקום ופשוט התייצבה, לאחר שהתובע רכש שובר כניסה למקום באתר "וואלה שופס". באתר מצוין כי יש צורך בתיאום מראש. העד הסביר כי דרישה זו היא חיונית שכן במהלך התיאום, מנחים נציגי הנתבעת את הלקוחות לגבי ביגוד מתאים לפעילות והחובה להגיע בנעליים סגורות. כמו כן, מנחים נציגי הנתבעת את הלקוחות, להוריד מאתר האינטרנט את התקנון ולהגיע אתו חתום. מי שבכל זאת מגיע בלי תקנון, מקבל אותו במקום. תיאום הפעילות גם מבטיח ללקוחות מינימום המתנה. הואיל והתובע הגיע ללא תיאום מוקדם, הוסבר לו כי הוא לא יוכל להיכנס אלא במועד אחר ולאחר תיאום מראש. התובע החל לצעוק ולעורר מהומות במקום ואיים בהגשת תביעה. במקביל ניסה התובע לברר בדבר האפשרות לשחק במתחם אחר, הנמצא בסמוך. כשנוכח שגם במתחם האחר, סיכוייו להיכנס נמוכים, החליט להמתין אצל הנתבעת. תוך כדי המתנה, ניסה התובע להיכנס לאולם המשחק ללא ציוד המגן והעד משך אותו משם בכוח. לאור התנהגותו, ביקש העד מהתובע לעזוב את המקום, תוך שהוא מבהיר לו כי סיכוייו לשחק נמוכים. בינתיים התאפשרה כניסת הקבוצה והעד ביקש למנוע כניסת התובע. חברי הקבוצה הסבירו כי מדובר במסיבת פרידה מהתובע שעוזב את מקום העבודה, ולכן הסכים העד להכניס גם את התובע. לאחר שהקבוצה הקודמת ששיחקה עזבה, ובטרם נכנסו התובע וחבריו, פעלו נציגי הנתבעת לניקוי המקום, בהתאם לנהלים. במהלך עבודות הניקיון צעק התובע לעבר העד שאולי כדאי שלא ינקו את המקום, כדי שהוא יוכל לעשות "מכת ביטוח". התובע ציין כי פוטר ממקום עבודתו והוא זקוק לכסף. התובע מצא לנכון לציין עוד כי חברות הביטוח "פראייריות" והוא בקלות "יעשה מכה של 50,000 ₪". התובע הוסיף כי הוא הולך לעשות תרגיל של פריקת כתף, כמו שעשה בצבא פעמים רבות בהצלחה. כאשר ראה שעבודות הניקיון ממשיכות, התובע אף הציע לעד לחלוק אתו על בסיס 50% הפיצוי. כמובן שהעד סרב ואף הביע תרעומת על דברי התובע. עובר לכניסת התובע וחבריו לאולם המשחק - החתים אותם העד, על פי הנוהל הרגיל, על טופס מיוחד הפוטר את הנתבעת מכל אחריות בגין נזקי גוף. הקבוצה נכנסה, אך עוד בטרם החל המשחק זרק התובע את רובה הצבע שלו ארצה והפיל עצמו לרצפה. התובע התרומם וניגש אל העד לקול צחוקם של חבריו ודרש כי העד ייתן לו אישור שאכן החליק, נפל ופרק את הכתף. העד סרב. בשלב זה החל התובע לקלל ולהרים ידיים. מדובר היה בתקופה של חג והמקום היה מלא בלקוחות ממתינים. התובע החל לייצר מהומה ועל מנת לאפשר את המשך הפעילות התקינה של המקום, נתן לו העד את האישור והתובע עזב מיד, בלי לשחק כלל. חבריו של התובע נותרו והמשיכו במשחק. התצהיר נתמך בטופס דיווח על אירוע לחברת הביטוח אשר באופן מתמיה לא כלל את הטענות שבתצהיר. התיאור הנטען של התאונה לא נכךך במסמך, בו אישר העד בכתב ידו את דבר הנפילה. התיאור שבתצהיר לא נכלל גם גם בדיווח על האירוע לחברת הביטוח. עוד הוצג מסמך מתיקו הרפואי של התובע בצה"ל, המלמד על אירוע פסיכוטי יחיד כאשר ביום 4.9.08 נקבע שלא יוכל להישאר בתפקיד מ"כ רובאי וכי יש צורך בהמשך מעקב ברה"ן (בריאות הנפש). הנתבעת הודיעה כי בכוונתה להזמין עוד את מר אריאל אבוטבול שהינו קטין שהיה עד לאירוע ואינו בשליטתה. בסופו של יום - לא נשמעה אותה עדות מאחר והעד לא התייצב למועד שנקבע לשמיעת הראיות, מחמת מחלה. בהמשך לא נשמעה עדותו, עת התייצב למועד נוסף שנקבע - מאחר ועלה שכלל לא נכח במקום, ביום התאונה (ר' החלטות בעמ' 27 ו- 29). הכרעה: ביום 27.10.13 נחקרו שלושת המצהירים מטעם התביעה וכן מנהל הנתבעת. שלושת עדי התביעה העידו עדות משכנעת כאשר שלושתם סיפרו את גרעין אותו סיפור; דובר על בילוי משפחתי בסוכות, לאחר ששי שובל רכש כרטיסים באמצעות האינטרנט ואף אישר טלפונית מראש את שעת ההגעה. אכן הם איחרו ביחס לאותה שעה, איחור מה, ובנסיבות אלה גם היה עליהם להמתין. למרות שעדי התביעה, לא ציינו את אותו פרק זמן שנדרש להמתנה, הייתה גרסתם במהותה אחידה. נראה כי ביסוד ההבדלים, בין העדים, עמד חלוף הזמן המקשה לזכור במדויק את משך זמן ההמתנה (התובע אמר שנאמר להם לחכות כ- 40 דק' או לוותר על כספם והנ"ל החליטו להמתין, ר' בראש עמ' 3. שי שובל אמר שנאמר להם שיהיה עליהם להמתין לפחות שעה, כאשר לבסוף נכנסו לאחר כחצי שעה. ר' בשולי עמ' 9 ובראש עמ' 10 ומר דוד רטהאוז אמר כי היה עליהם להמתין 30 עד 40 דק', כאשר מטבע הדברים הם לא היו שמחים מעובדה זו, ר' עמ' 12). שינויים אלה - לא פגעו לטעמי באמינות העדים. שלושת העדים אמרו עוד כי לאחר שהחלו במשחק ואף שיחקו זמן מה, נפצע התובע מחמת נפילתו. בהמשך לפציעה, פינה שי ברכבו את התובע לט.ר.מ ולאחר מכן שב למקום הנפילה, כדי לקבל אישור על האירוע, או לחלופין את פרטי הביטוח. עלה כי התובע נדרש לזריקה, לנוכח הטיפול הרפואי אליו נדרש ובהמשך הוזעק אביו למקום ואז עזבו את ט.ר.מ, יתר חבריו, שהגיעו לשם בהמשך. כל העדים אמרו שבני המשפחה של התובע הגיעו בשני רכבים, כאשר הם שללו את הטענה שהיה מדובר במסיבת סיום עבודה של התובע בסגווי ואמרו שהיה מדובר בבילוי משפחתי. אומנם היו בין העדים, שינויים קטנים נוספים (לדוגמא באשר לשעת ההגעה הנטענת ומשך המשחק עד לנפילה) - אך התרשמותי הייתה כי היה מדובר באי דיוקים קטנים, אשר יסודם כאמור בחלוף הזמן ובכך בלבד. התובע לא חלק על כך שכאשר נאמר להם להמתין, התפתח וויכוח עם בעל המקום, אשר לדבריו אמר שעליהם לתבוע את וואלה-שופס ולא לבוא אליו בתלונות. התובע חלק עם זאת נחרצות על הטענה שטען שיביים נפילה ויעשה "מכת ביטוח" (ר' עמ' 3 ש' 15-13). על אף הטענה שאמר שהוא יודע כיצד לפרוק את הכתף, לא הוצג כל תיעוד רפואי שבעבר אכן פרק את זו. אעיר שאיני מקבלת טענת הנתבעות בסיכומיהן, כי ייתכן שלא נמצא תיעוד, מאחר ולא נדרש טיפול באותה פעם קודמת. במקרה של פריקת כתף, מצופה למצוא תיעוד לאירוע, בעבר הרפואי של התובע (לאחר שחתם על וס"ר), שכן לא מדובר בפגיעה של מה בכך. מכל מקום ,טענה כי פגיעה שכזו לא מחייבת פניה לטיפול - דורשת יותר מאמירה סתמית בסיכומים, כאילו קיימת ידיעה שיפוטית, באשר לכך. עלה כי התובע הוכר כנכה בצבא, מחמת פוסט טראומה, אשר בגינה הוכרו לו 34% נכות והוא אף מקבל קצבה מהמדינה. כמו כן, סבל מרסיס ביד ימין ושבר את המרפק כשנפל מהמיטה, אך המשיך בשירות צבאי קרבי לאחר מכן (ר' עמ' 7 ש' 16-14). פגיעות אלה אינן נוגעות לענייננו וכאמור הטענה כאילו סבל מפריקה בעבר, אשר היא הרלוונטית - לא הוכחה ע"י הנתבעות. התובע טען כי בזמן שחלף מהקבוצה שקדמה להם ועד למשחק של קבוצתם, לא היה מספיק זמן כדי לנקות את המקום ואף ניתן להם ציוד עם כתמי צבע. לדבריו, בעל המקום אף אמר שהוא מצטער שבגלל העומס לא הספיקו לנקות. הוא לא חלק על כך שבמהלך המשחק נפלו חלק מקבוצתו, עוד עובר לנפילה בה נפגע. באשר לשאלה האם לא סבר לאור אותן נפילות, שקיימת סכנה ויש לבקש לנקות את המקום - אמר שמאחר ועבד בחברת סגווי, הוא מודע לנפילות אפשריות, הוא לא מכיר את משחק הפיינטבול והניח שמדובר בספורט אתגרי שבו יש מלחמה והנפילות זה חלק מהכיף. באותו שלב הנפילות היו נראות לו אפוא טבעיות. התובע אמר שבמקום קיימות מצלמות המתעדות את האירועים והנתבעות יכלו להביא לבית המשפט הקלטה של האירוע, ככל שהן חולקות על טענותיו. לאחר שהגיעו לט.ר.מ, שי חזר כאמור למקום, כדי לקחת את פרטי הביטוח, כאשר התובע הדגיש כי שי הוא עורך דין, בעוד הוא אישית לא היה עסוק בעניין זה. הוא לא ידע להשיב מה עשו יתר בני המשפחה לאחר שעזב את המקום עם שי. במועד התאונה הוא עבד בהיקף של חצי משרה וזאת בגלל פגיעתו הנפשית. התובע עמד על טענתו שנאלץ לבטל הדרכות בסגווי, מחמת הפגיעה וזאת כבר ביום שלמחרת התאונה. באשר לסכומים שנתבעו התקשה ליתן פירוט, מעבר לאמירה שהעביר קבלות לבאת כוחו והם גיבשו ביחד את הסכומים הנתבעים. עת נשאל מדוע לא חזר למקום לצלם את הרשלנות לה הוא טוען השיב: "מה אני כלבוטק? אם הייתי מקבל ייעוץ שאני צריך לעשות הייתי עושה" (ר' עמ' 9 ש' 4). שי שובל חזר כאמור על תיאור דומה של האירועים. גם הוא אמר שבני המשפחה עלו לשחק עם ציוד מלוכלך כאשר לדבריו הם ניקו את מה שהיה אפשר. אף הוא אישר שחלק מבני המשפחה נפלו, עובר לאותה נפילה בה נפגע התובע, ואישר שלא עלה בדעתו לעצור ולבקש מבעל המקום לנקות. עלה מעדותו כי בין המשחקים מאותה משפחה, היה גם אביו, אשר גילו היה אז כ- 64. לדבריו כאשר חזר למקום, חתם מנהל הנתבעת על אישור ואף סיפק את פרטי הביטוח, ללא קושי מיוחד (ר' עמ' 11 ש' 23-15). גם הוא, כמו התובע, לא חזר יותר מאוחר, לצלם את המקום. באשר לטענתו שראה את התובע סובל לאחר הפגיעה - הבהיר כי הם נוהגים להיפגש לארוחות בימי שישי ולפיכך יכול היה להתרשם באותן ארוחות מתוצאות הפגיעה. מר רטהאוז אישר אף הוא את אותם דברים. הוא אישר גם שניתנה הדרכה, אך לדבריו זו נגעה בעיקר לעניין ירי לכיוון גוף ופחות לכללי בטיחות אחרים. הוא הסכים שהם לא ביקשו הבהרות נוספות. אף הוא טען שקיבלו ציוד מלוכלך, אותו ניקו, במה שהיה ניתן, אך לא ביקשו להחליפו. העד טען כי הרצפה הייתה מלאה בכתמי צבע ואישר כי לא ביקשו שינקו את המקום, עובר לתחילת המשחק. הסברו לכך שלא ביקש לעצור את המשחק ולנקות את המקום היה: "חשבנו שזה חלק מהמשחק, לא באנו לסרט באנו לפיינטבול" (ר' עמ' 13 ש' 27). עלה כי לאחר הנפילה לא המשיכו בני המשפחה במשחק, אך הם נשארו במקום עד שהבינו מה קורה ובהמשך הלכו אף הם לט.ר.מ, שם המתינו עד שהתובע התעורר ואז אביו בא לאסוף אותו. אף הוא אישר ששי חזר למקום לקחת פרטי ביטוח. אל מול עדויות אלה שהיו לטעמי משכנעות, העיד מר מארק מוסקוביץ, עדות אשר לא ניתן לקבלה וחוסר אמינותה היה בולט; העד התפרץ בצעקות במהלך העדות ואף נקט בלשון לא ראויה, כלפי באת כוח התובע, אשר עסקה בחקירתו. התרשמותי ממנו לא הייתה חיובית ועדותו לא הייתה משכנעת. על אף טענתו בדבר אירוע חריג כביכול, בו נמסר לו מראש שתבוים פגיעה, לצורך קבלת כספי ביטוח - הוא טען שהוא לא זוכר לא את התובע ואף לא את שי, אשר לו מסר את הפרטים לאחר מכן (ר' עמ' 19 ש' 7-2). כאשר נשאל על מה הוא סומך את דבריו שהיה מדובר במסיבת פרידה מסגווי של עובדי סגווי, הוא השיב "זה מה שהוא אמר לי, אם הוא שיקר אז הוא שיקר" (ר' עמ' 19 ש' 14). מיותר לציין כי לנוכח העדות האמינה של שני בני משפחה נוספים, שנכחו במקום, איני סבורה שהיה צורך אף בעדות הזמה מטעם התובע, כדי להוכיח שאין דבר בטענה זו. אפילו תאמר שניתן לקבל את טענת העד - שחרף הצעקות, הסכים לאפשר לתובע לשחק, כדי שלא תגרם פגיעה לעסק מאותן צעקות - קשה לקבל כי כאשר, יודע העד שיש כוונה לביים אירוע נפילה (כך לפי הנטען) - עדיין יאפשר כמנהל כניסה למגרש ויותר מכך, לא ידאג לתעד כדבעי, את אותה נפילה מבוימת כביכול. העד אישר שבמקום יש טלוויזיה המתעדת את המשחק כאשר הצילומים נשמרים לדבריו שלושה חודשים. באשר לשאלה המתבקשת - מדוע אם כך לא טרח להציג את צילום האירוע, ובמיוחד כאשר ידע שעתידה להיות תביעה (לאור פנית שי לקבלת אישור לאחר הנפילה)? הוא טען שאמר לנציג חברת הביטוח שעליהם לדאוג להורדת הצילום, אחרת זה יאבד לאחר שלושה חודשים. טענה זו לא הייתה משכנעת; כאמור, קשה להלום שכאשר נאמר לבעל עסק שתבוים נפילה במקום עסקו ותוגש תביעה, הוא לא רק שיאפשר את הכניסה למשחק במקום, אלא אף לא יטרח להוציא את התיעוד של אותו אירוע מבוים, לאחר שהושלם. במיוחד קשה לקבל זאת, כאשר הוא אף סיפק לשי את פרטי חברת הביטוח ולפיכך ידע שאכן תוגש תביעה, אם לא תתקבל הסכמה. טענת העד עליה חזר מספר פעמים במהלך יום הדיונים, כאילו הוא חסר אינטרס, מאחר וחברת הביטוח היא המשלמת, לא התיישבה עם דבריו שכאשר חברת הביטוח אמרה לו שעדיף לתת לתובע את דרישתו (20,000-10,000 ₪), הוא נחרד מכך ואמר שהוא לא מוכן לתת לדבר יד. יש מקום להנחה שאם סבר מנהל הנתבעת שאין כל מקום לתשלום (וזאת בניגוד לעמדת חברת הביטוח, כטענתו) - היה לכל הפחות מקפיד על שמירת תיעוד האירוע (אזכיר כי התובע מצדו הוא שביקש כי יוצג אותו סרטון). (באשר להסבר הלא ברור מדוע כלל אפשר לשחק לאדם האומר לו מראש שיביים נפילה, ר' עוד דבריו בעמ' 23 ש' 16-7). זאת ועוד, כאשר שי, שב למקום והעד חתם לו על אישור כי התאונה אכן התרחשה - הוא לא מצא בשום דרך ליתן ביטוי לכך שמדובר בנפילה מבוימת, אלא כתב כי: "לאחר זמן מה ובצער רב החליק הבחור ופונה...". כך גם אף עת דיווח לחברת הביטוח על האירוע (ככל הנראה בסוף אותו חודש, לפי התאריך של הפקס, ע"ג אותו דיווח), לא פירט שהתובע כעס בגלל האיחור והצהיר כי יביים תאונה, עוד עובר לנפילתו. אומנם במסמך זה טען כי התובע אמר לאחר פציעתו, שהוא יודע בוודאות שפרק את הכתף, שכן אין זו לו הפעם הראשונה. אך הוא לא טען שם, כפי שהוא טוען בתצהירו, כי אמר שבגלל אותה פריקה קודמת, הוא יודע לגרום לפריקה והכל עוד לפני שהחל כלל במשחק. בלתי סביר שלא ימצא כל תיעוד בסמיכות לתאונה, לגרסה לה טוענת הנתבעת, ככל שאכן דובר באירוע מבויים אשר הייתה אף הצהרה על הכוונה לביימו, עוד בטרם התרחש. קשה במיוחד לקבל העדר תיעוד שכזה, עת שהעד טוען שהוא התנגד בסמוך לכל פשרה, לנוכח העובדה שלא הייתה למעשה כלל תאונה (בעניין זה - ר' מסמכים שצורפו כ- נ/2 לתצהיר העד). העד טען שהיו גם קבוצות אחרות, אך בו זמנית טען כי הוא יכול היה למצוא מרווח בין הקבוצה שבפנים, לקבוצה הבאה, שהייתה צריכה להגיע. משך הזמן של כל קבוצה תלוי לדבריו במספר הכדורים שרוכשים והמשחקים נעים בין חצי שעה עד שעתיים. הוא טען שאין זמן בין קבוצה לקבוצה, שכן בזמן שקבוצה אחת משחקת, מקבלת כבר הקבוצה השנייה את הציוד ומתלבשת ובתום המשחק של הקבוצה הראשונה, במקביל לניקוי המקום, נותנים תדרוך לקבוצה השנייה, וזאת במשך 20 דק' (ר' בראש עמ' 21). הוא לא זכר אם הוא נתן תדרוך לקבוצה של התובע או אחר. הוא הסכים שהיה לו סידור עבודה באותו יום, דהיינו שיכול היה לבדוק זאת אז. הוא לא זכר עוד למי התכוון כאשר אמר בסעיף 17 לתצהירו התחלנו לנקות. יש ליתן את הדעת לכך שהעד ידע כבר ביום האירוע שנלקחים פרטי המבטחת. בנוסף - כאשר דיווח בהמשך החודש, למבטחת על האירוע, כתב באותו דיווח כי מעבר לו גם רויטל מושקוביץ הייתה עדה לאירוע ובאשר לשאר המדריכים: "אני צריך לשאול מי היה במקום מפני שעבר זמן" (ר' בנ/2 אשר נשלח עוד בחודש האירוע). חרף האמור - לא הובא, בסופו של יום, כל עד נוסף מטעם הנתבעות לעדות. לא הובאה גב' מושקוביץ הנ"ל, לא הובא ולו מדריך אחד נוסף שנכח במקום וכן לא הובא מי שכביכול ניקה את המשטח בין המשחקים השונים. העד אף טען בעת חקירתו שהוא לא זוכר אם היו מדריכים ומנקים באותו יום ומי הם היו (ר' עמ' 23 ש' 24-22). ממילא, לנוכח דבריו כי אינו זוכר זאת, הרי גם מבלי להידרש למחסור הראייתי, ברי כי לא הופרכה הטענה שלא בוצע ניקוי מספק בין הקבוצות השונות. חוסר אמינות העד עלה גם מטענתו כי אין הוא יודע מאיזה חומר עשויה הרצפה ואין הוא יודע אף האם הכדורים עשויים מפלסטיק, זאת על אף שבתצהירו, בסעיף 4, התייחס לכך שהם מפלסטיק (ר' ניסיונו ליישב האמור בעמ' 17 ש' 20). הוא ניסה גם לטעון שאין הוא יודע מה הנוזל שבתוך הכדורים, אך בו זמנית אמר שהוא יודע שיש בתוכם מלחים, כי את זה הוא ביקש להוסיף. אף שטען שהמשחקים נדרשים ללבוש כפפות, הוא לא הצליח לספק מענה משכנע באשר לשאלה מדוע בתקנון הבטיחות מוזכרת רק הקסדה ולא הכפפות. הוא טען שחלק דברים נאמרים בתדריך בע"פ (ר' עמ' 18 ש' 20-3). בניגוד לשלושת העדים שלפניו, טען מנהל הנתבעת, שהנפילה הייתה מיד כאשר התובע נכנס למקום, עוד בטרם התחיל לשחק (ר' סעיף 24 לתצהירו). דברים אלו לא התיישבו עם הכתוב באישור על האירוע כי זה היה :"לאחר זמן מה". העד אמר בהקשר זה כי הוא כתב את מה ששי רצה שיכתוב (ר' עמ' 25 ש' 14-9), הכול כדי שיעלם לו מהמקום. לנוכח התנהלותו של העד בעת החקירה, לא התרשמתי כי מדובר בעד אשר ניתן בנקל להפחידו ולגרום לו להעלות על הכתב דברים, שלא בהתאמה לאופן התרחשותם, אלא על פי בקשת הפונה (באשר לדרך בה בחר להשיב, ר' לדוגמא דבריו לב"כ התובע בעמ' 23 ש' 16-15: "חוץ מעצבים לראות אותך על הבוקר אין לי מה להפסיד". ר' גם התנהגותו כמתועד בעמ' 25). תיאור של אדם שצועק ומקלל וכאילו מטעם זה יש לרצותו, מתאים להתרשמותי, דווקא יותר למר מוסקוביץ ולא לתובע. באשר לאמינותו, אפנה עוד את תשומת הלב לכך שבתצהירו טען שנתן את האישור לתובע, אשר החל ליצר מהומה. בניגוד לכך, בעת חקירתו, היה למעשה ברור כי גם הוא מסכים ששי הוא זה שקיבל את האישור, עת שב למקום לאחר מכן. איני מוצאת ממש בטענה כי התובע לא הוכיח רשלנות מאחר ושי לא צילם המקום, כאשר שב לשם. שלוש העדויות שהובאו מטעם התביעה היו כאמור אמינות ומשכנעות ודי בהן לטעמי, גם ללא צילום. יש לזכור כי שי שב למקום, רק לאחר שפנה עם התובע לט.ר.מ וממילא ייתכן שעד לאותה עת המקום כבר נוקה. כמו כן, ניתן להבין ששי שהיה טרוד בפגיעת התובע, רק סר לקבל תיעוד על עצם האירוע ופרטי המבטחת ולא נתן דעתו לכך שבאותה עת יכול היה גם לצלם המקום. עם זאת, המחסור בעדים נגדיים, בולט ומשמעותי עשרת מונים; ניתן להניח שכאשר נודע עוד באותו יום, שעשויה להיות מוגשת תביעה - הייתה מיידית גם מודעות לצורך לתעד כל הדרוש. לתעד מי נכח בעת התאונה ולהוציא צילום של האירוע. העובדה שבסופו של יום, לא הובא כל עד נוסף מטעם הנתבעות וכן העובדה לא הוצג הצילום - מחזקות הטענה שרק המנהל היה במקום, שלא היו כלל מדריכים שם (חרף האמור בתקנון כי יש להישמע להוראותיהם) ושלא בוצע ניקוי מספק, אם בכלל, בין הקבוצות. על יסוד האמור עד כה איני מקבלת את טענת הנתבעות כאילו דובר בתאונה מבוימת וכאילו - עוד בטרם החל התובע לשחק, הוא השליך הרובה לרצפה וכן הפיל עצמו לארץ (ר' סעיף 24 לתצהיר מנהל הנתבעת). מקום בו נדחית טענה זו של הנתבעות, ספק בעיני אם יש כלל צורך להידרש לייתר הטענות, אך אעשה זאת ולו למען הזהירות; אני מוצאת להעדיף את גרסת התובע שהגיע למקום עם משפחתו ולא כמסיבת פרידה ממקום עבודתו. כמו כן, אני מקבלת את גרסת התביעה כי לא בוצע ניקוי בין שתי הקבוצות וכי הקבוצה של התובע החלה לשחק ,ללא שהמקום נוקה וכאשר זה היה מלא בצבע שגרם לאותה נפילה. עוד אני מקבלת את הטענה כי לא היו כלל מדריכים במקום (אף שיוזכר כי בתקנון נאמר שיש להישמע להוראותיהם וכי אין לקיים פעילות ללא נוכחותם). בנוסף אני מקבלת את הטענה כי הדברים שמסר העד למשפחת התובע, היו קצרים וללא התייחסות למקרה של החלקה ואפשרות שכזו (במיוחד עת לא מנוקה המקום, היה מצופה, כי תהא התייחסות לכך). לטעמי די בכל אחד מהנ"ל ובוודאי בהצטברות הדברים - כדי לקבוע שהנתבעת התרשלה וכי עליה לחוב בנזק שנגרם בגין כך לתובע. באשר לטענה בדבר אשם תורם; אכן עלה כי היו נפילות עוד עובר לאותה נפילה בה נפגע התובע, ברם - כפי שעלה מהעדויות, המשחק המשיך משום שסברו כי עסקינן בדבר הכרחי במשחק וללא שהבינו את הסיכון הקיים. לאחר שהתובע ובני משפחתו גם המתינו כחצי שעה למשחק והיו מודעים ללחץ המשחקים שבמקום, עקב איחורם ועקב המועד (חופשת סוכות), בתוספת העדר מדריכים נגישים - איני סבורה שיש מקום להפחית מהפיצוי, בגין העובדה שהמשיכו לשחק ולא פעלו באופן נחרץ להפסקת המשחק. אעיר כי אין יסוד לדברי ב"כ הנתבעות כאילו נפלו בכל שניה על ימין ושמאל, לרבות אדם מעל גיל 60 שהיה עימם. ההתרשמות מהעדויות הייתה שהיו מספר נפילות, אך השחקנים לא התרשמו כי מדובר בדבר מסוכן. איני רואה צורך להתייחס לכל טענה וטענה שהעלו הנתבעות בסיכומיהן, אסתפק בהערות, הנוגעות למספר נקודות כדלקמן; אין ממש בטענה כי לא ניתן לקבל התביעה, בהעדר הגשת חוות דעת מקצועית על אי התאמת הרצפה. די בכך שלא נדרשתי לטענה נוספת זו של התובעים והרשלנות נקבעה על בסיס אחר ונוסף שנטען והוכח (ר' סעיף 26). לדידי, לקביעת רשלנות הנתבעת, די אף בכך שזו טענה שהמקום נוקה (וממילא לא חלקה על הצורך לעשות כן, ר' סעיפים 18-17 לתצהיר מטעמה) - בעוד הוכח שלא כך היה בפועל (ר' לדוגמא דברי מר מוסקוביץ בעצמו בעמ' 22 ש' 8-1 ובנוסף העדר עדים רלבנטיים לתמוך באמור). לא בכל תביעה נדרשת חוות דעת מקצועית ויש לבחון כל מקרה לגופו. איני מקבלת הטענה כי יש שינוי חזית מטעם התובע לנוכח האמור בס' 5 לכתב התביעה כי כבר בתחילת המשחק החליקו התובע ובני משפחתו על הרצפה. מהעדויות אכן עלה כי היו נפילות עוד עובר לאותה נפילה ובסמיכות רבה יותר לתחילת המשחק. ככל שרצה התובע לשקר, צפוי היה דווקא שיטען כי נפל ונפגע בתחילת המשחק. דברי כל העדים שהודו שהיו עוד נפילות, אך הם לא הבינו הסכנה, עד לנפילה בה נגרם הנזק, הוסיפו לטעמי לאמינותם. מכל מקום, אפילו היה מתגלה שינוי באשר למועד הנפילה, לא די בכך כדי לפסול את כל יתר הדברים שעלו והוכחו. אכן בין עדי התביעה היו אי התאמות מסוימות, ברם דובר בשינויים קלים, אשר נראה כי ביסודם עומד חלוף הזמן ואין בהם לפגוע באמינות העדים ובאמינות הגרסה הבסיסית שהועלתה באמצעותם ולא נסתרה. אין ממש בטענה שמדובר בעדות יחידה של בעל דין (משום ששני העדים הנוספים הם קרובי משפחה). כאמור הובאו שתי עדויות תומכות ולא ברי - מי היה מצופה שיובא עוד לעדות, כאשר הנוכחים במקום הם רק קרובי משפחה של התובע. כאמור לעיל, המחסור הראייתי הנגדי משמעותי יותר. יש ממש בהפניה לפסיקה הנוגעת לספורט אתגרי, ברם הדברים שנאמרו שם, נוגעים לפגיעה המצופה באותו סוג פעילות ספציפי. כך, במקרה דנן ברי כי הייתה ידועה אפשרות לפגיעה מסוימת מכדורי הצבע עצמם, עת שהם נורים על ידי המשתתפים האחד לעבר רעהו. אך החלקה מאחר והמקום לא נוקה, אינה בגדר אותו מתחם ציפיות, אשר מעצם ההשתתפות במשחק מוותרים כביכול, על פגיעה שנגרמה בעטיו. לא דומה סיכון הכרוך בפעילות הספורטיבית עצמה, לסיכון שנולד עקב תפעול לקוי של המקום. אכן, בעוד התובע ודוד רטהאוז אמרו שהתובע יצא בכוחות עצמו ממקום המשחק ואף הוריד את בגדיו בעצמו (ר' עמ' 8 ש' 28-27 וכן עמ' 14 ש' 21) אמר מנגד שי שובל, שהוא עזר לתובע להוריד את בגדי המגן (ר' עמ' 11 ש' 8). לא מצאתי שדי באי התאמה זו, כדי לדחות את גרסת התביעה שהייתה לטעמי משכנעת בבסיסה. טרם אפנה לנזק - אני מוצאת לציין כי הצדדים התייחסו להצעות פשרה ושיחות שבניהם. כך התובע טען כי הוצעו לו 5,000 ₪ מחברת הביטוח עוד עובר להגשת התביעה. בנוסף, הוא נחקר על כך שבסמוך למועד שמיעת הראיות, הוא יצר קשר טלפוני עם מנהל הנתבעת, כדי שלא יהא צורך להגיע למשפט. מנגד עד הנתבעת אמר כי חברת הביטוח הייתה מוכנה לפשרה בסכום של כ- 10,000 עד 20,000 ₪, אך הוא לא היה מוכן לכך. אף שהצדדים התייחסו לכך בסיכומיהם, איני סבורה שמגעי פשרה אלה, רלוונטיים. דין התביעה להיות מוכרעת על בסיס הראיות שנשמעו. ומכאן לסוגיית גובה הנזק; הפסדי שכר - על בסיס הנתונים המצטברים בתלוש חודש ספטמבר 2011, מוכח אף שכר גבוה יותר מזה לו טען התובע (התובע טען לשכר בסך 4,200 ₪). מקבלת אני את הטענה כי נאלץ להפסיק לעבוד כבר למחרת התאונה וכי עקב הפגיעה ביד עבר לעבודה החלופית, אותה החל בסמוך לתחילת חודש דצמבר 2011. על בסיס המבוקש אני מוצאת אפוא לפסוק לו פיצוי בסך 6,300 ₪ ובתוספת ריבית והצמדה מיום 1.12.11 - אני מעמידה הפיצוי על הסך המעוגל של 6,650 ₪. הוצאות - ולו לנוכח מספר טיפולי הפיזיותרפיה, להם נדרש התובע (על בסיס מסמכים שהציג) - יש מקום לקבל בקשתו לפיצוי בסך 150 ₪, כאשר ברי כי היו הוצאות נלוות ליציאה לאותם טיפולים. עזרת צד ג' - אף אם ניתנה עזרה בסמיכות לתאונה על ידי קרובי משפחה, לא הובאו לטעמי ראיות מספקות לכך שזו חרגה מעזרה המצופה מהנ"ל בגדר חובתם המוסרית. כאב וסבל - לנוכח תקופתה ההחלמה העולה מהמסמכים הרפואיים שהוצגו, תיאור הכאב לאחר התאונה (אשר בעטיו אף נדרשה זריקה כדי להשיב הכתף למקומה) והסבל גם לאחר מכן (ר' חקירת שי שובל על התרשמותי מאותו כאב) - אני מוצאת לפסוק לתובע פיצוי בסך 12,500 ₪. סך הכול תשלמנה אפוא הנתבעות לתובע ביחד ולחוד פיצוי בסך 19,300 ₪. כמו כן תחזרנה לו הוצאות העד מר רטהאוז ואגרת בית משפט, בתוספת ריבית והצמדה מהיום בו שולמה. עוד תשלמנה הנתבעות בגין שכ"ט ב"כ התובע - סך כולל של 5,000 ₪ (בהתחשב מחד גיסא בגובה הסכום שנפסק ומאידך גיסא בהיקף העבודה שבוצעה). כלל האמור ישולם בתוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין. נזקי גוף