הונאה: רוכש כרטיסי טיסה מסוכנות נסיעות, לא משלם, מוכר את כרטיסי הטיסה כמוזלים במיוחד ומקבל בגינם תשלום. רוכשי הכרטיסים המוזלים אכן טסים, וסוכנות הנסיעות נאלצת לשלם עבור הטיסות שבוצעו לחברת התעופה. בהנחה שהאחראי למרמה אינו נמצא או אינו יכול לשלם דבר, מי הוא שצריך לשאת בעלות כרטיסי הטיסה? זוהי השאלה שעומדת להכרעתי. רקע עובדתי: התובעת 1 היא חברת נסיעות, והתובע 2 הוא בעלי החברה וסוכן נסיעות מורשה. בין יתר עיסוקיה מוכרת התובעת 1 כרטיסי טיסה, כאשר היא מכרטסת אותם באמצעות סוכנות אחרת. ביום 19.6.00 בשעה 00:40 טסו שני הנתבעים בטיסה סדירה של אל- על לניו -יורק, וזאת במחלקת עסקים. כרטיסי הטיסה של הנתבעים נרכשו מהתובעת 1 וכורטסו על ידה, והיא שהעבירה את תמורתם לאל - על. אף שהנתבעים הכחישו כי ידעו על חלק ניכר מהעובדות להן טוענים התובעים, הרי שמתצהירו של מר דולב אבידן - אבי, שצורף לכתב ההגנה, עולה כי האירועים שקדמו לאותה טיסה, השתלשלו באופן הבא: במועד לא ידוע הנתבעים רכשו מדולב מספר כרטיסי טיסה בהנחה. דולב הסביר לנתבעים כי הכרטיסים מוזלים בגלל שמדובר בעודפי כרטיסים של משרד החוץ. הנתבעים הכירו את דולב באמצעות חברה, שעבדה עם דולב בבית חולים שבו עבד כאח סיעודי, והיות וניסיונה של החברה היה חיובי, הנתבעים סמכו על דולב ורכשו ממנו כרטיסים. יש לציין כי מדובר במספר כרטיסי טיסה, ולא רק בכרטיסים נשואי תובענה זו. ביום 18.6.00, כלומר בבוקר הטיסה, התקשר דולב לתובעת וביקש לרכוש 2 כרטיסי טיסה במחלקת עסקים לאותו לילה. לטענת אשתו של הנתבע 2, שמנהלת את המשרד, ושוחחה עם דולב, הוא הציג את עצמו כרופא בשם עדי, והסביר שמדובר בחולה שצריך לנסוע בדחיפות לטיפול רפואי. התובעת 1 מכרה לדולב את הכרטיסים, הלוך וחזור, וביקשה כי יעביר את הכסף בהעברה בנקאית. דולב בתצהירו טען כי הוא היחיד ששוחח עם נציגי התובעת 1, הוא שהתחייב לבצע העברה בנקאית ולנתבעים לא היה יד ורגל בדבר. התובעים טוענים כי קיבלו במהלך אותו יום אישור על העברה בנקאית על סך 45,000 ₪, שהם העלות המוסכמת של הכרטיסים, ועל כן הזמינו את הכרטיסים וכירטסו אותם. באותו לילה הנתבעים טסו כאמור לניו-יורק, ובלב התובעים החלו להתעורר חשדות בכל הנוגע להעברה הבנקאית. כאשר ביררו בבנק והתברר להם שהכסף לא הועבר, שוחחו עם דולב שאמר שהיתה תקלה במספר החשבון והוא יעביר את הכסף, ושוב העביר אישור על ביצוע העברה בנקאית. בתוך ימים ספורים התברר כי העברות הבנקאיות שנשלחו לתובעים היו מזויפות והכסף לא הועבר לידם. התובעים לא ביטלו את כרטיסי הטיסה חזור של הנתבעים ועל כן הנתבעים שבו ארצה במחלקת ביזנס, בחלוף שבוע, ורק לאחר מכן הוגשה כנגדם התביעה. הנתבעים צירפו לכתב ההגנה את תצהירו של דולב, וגם הגישו כנגדו הודעת צד ג'. משלא הוגשה תשובה להודעת הצד השלישי פסקתי כנגד דולב, והוא יחוייב בכל סכום שהנתבעים יחוייבו בו. בין לבין, גם התובעים וגם הנתבעים הגישו כנגד דולב תלונות במשטרה, ואז התברר כי כבר הוגשו כנגדו תלונות דומות. בנוסף, כנגד דולב הוגש כתב אישום, אשר כולל גם את העבירות נשוא תובענה זו, ובמועד כתיבת פסק דין זה הוא עצור עד לתום ההליכים. טענות הצדדים: התובעים טוענים כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום עלות מלוא הכרטיסים בסך של 45,000 ₪ וכן פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 10,000 ₪. התובעים טוענים כי הם זכאים לכך מכוח דיני החוזים, דיני השליחות או דיני עשיית עושר ולא במשפט. הנתבעים טוענים כי הם לא צריכים לשלם לתובעים דבר, שכן הם לא מכירים את התובעים, והם שילמו עבור הכרטיסים לדולב. דיון והכרעה: סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט 1979 קובע כי: "(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה) חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת." חובת ההשבה מתגבשת בהתמלא שלושת התנאים הבאים: התעשרות, שלא על-פי זכות שבדין, ועל חשבון המזכה [ראו: ע"א 6126/92 אטלנטיק, חברה לדייג ולספנות בע"מ נ' דג פרוסט תעשיות דייג (1984) בע"מ, פ"ד נ(4) 471, 478 (1997) רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ [214 עמ'] , נב (4) 289 בעמ' 462; עא 588/87 אליעזר כהן נ' צבי שמש , מה (5) 297 בעמ' 319; רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ ואח', פד"י מ"ד(2) 309 בעמ' 322-321; עא 3760/03 עזר עמרן נ' עו"ד מיכה צמיר, נאמן על נכסי אייפרמן יוסף , נט (5) 735 בעמ' 752] עא 8728/07 אגריפרם אינטרנשיונל בע"מ נ' שמואל מאירסון [ 15/07/10]. בעניינינו, הנתבעים התעשרו בנסיעה הלוך - חזור לארצות הברית במחלקת עסקים על חשבון התובעים. לא מצאתי ממש בטענות הנתבעים כי התובעים לא הוכיחו שהם שילמו עבור נסיעה זו, שכן התובעים הוכיחו כי העבירו את הכסף לסוכנות נסיעות אחרת, שהיא זו המכרטסת מול אל- על, והציגו חשבונית. העובדה שחשבוניות אלו לא כללו ניכוי של העמלה אין בה כדי לפגום בהן. גם דולב אישר כי הזמין את כרטיסי הטיסה של הנתבעים מהתובעת והתחייב לשלם בגינם, אך בפועל, כפי שעולה מהעדויות ומאישורי הבנק, הכסף לא שולם. מכאן שהנתבעים התעשרו על חשבון התובעת. האם התעשרות זו היא התעשרות שלא כדין? התובעים לא צריכים להצביע על כך שהנתבעים הפרו הוראות חיקוק מסוימות אלא די בכך שההתעשרות נוגדת את תפיסת הצדק והיושר (ראו עניין ליבוביץ. אפילו אם טעו הנתבעים בתום לב הרי שאין בכך לשלול את העובדה שהתובעים נתנו להם על חשבונם כרטיסי טיסה ותפיסת הצדק והיושר מחייבת שהנתבעים ישלמו בגינם. לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים לפיה בפסק דין א.ש.י.ר דנן נקבע שדיני עשיית עושר לא יחולו בצוותא חדא עם דיני החוזים. ראשית, אומר כי לא כך נקבע בפסק הדין, אשר התייחס בין היתר לשאלה אם זכויות קניין רוחני ספציפי, שוללות הגנה רחבה יותר מכוח דיני עשיית עושר. שנית, כבר בדנ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד גונ'ס ג.מ.ב.ה., מב (1) 221 עמד כב' השופט ברק (כתוארו דאז) על שילובה של חובת ההשבה בדיני החוזים. מכאן שאין כל מניעה שהתובעים יטענו גם לתחולתם של דיני החוזים וגם לתחולתו של חוק עשיית עושר ולא במשפט. מהי מידת התעשרותם של הנתבעים על חשבון התובעים? הנתבעים טענו כי דרישה לשלם 45,000 ₪ בגין שני הכרטיסים היא לא סבירה, ושניתן היה באמצעות "הדקה ה-90" להשיג מחיר זול יותר. הנתבעים לא הציגו כל אינדיקציה לכך שאכן מחיר הכרטיסים במחלקת עסקים בטיסה סדירה הינו נמוך יותר, ואמינה עליי עדות אשת התובע 2 בעניין זה. כאמור, גם דולב אישר בתצהירו כי זהו הסכום שסיכם עם התובעת שישלם בגין הכרטיסים, ומכאן שמדובר בסכום ריאלי לעסקה דנן. בסעיף 2 לחוק, נקבעה הסמכות לפטור מהשבה בנסיבות בהן זו לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או כאשר ההשבה היא בלתי צודקת: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה, או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". לעניין היקף שיקולי הצדק בבחינת ההגנה מפני השבה על פי סעיף 2 לחוק, נקבע בעניין כהן: "בקביעת חובת ההשבה מיישמים את שיקולי הצדק והיושר לנושא התעשרותו של הנתבע בלבד. די בכך שההתעשרות הייתה שלא על-פי זכות שבדין כדי להוביל למסקנה, כי היא בלתי צודקת על-פי מבחן הצדק והיושר, וכדי להעמיד את חובת ההשבה על כנה. שיקולי צדק אחרים - כאיכות העשייה שהצמיחה לנתבע את התעשרותו, אופי יחסי הצדדים, רמת מוסריותם בהתנהגותם זה כלפי זה בפרשה נושא הסכסוך וכל כיוצא באלה - אינם מובאים בחשבון. לא כן הדבר עת נדרשים לשאלה, אם מתקיימות נסיבות העושות את ההשבה לבלתי צודקת; כאן מיישמים את שיקולי הצדק והיושר לבדיקת גורמים רבים ושונים, בכללם גם, ואולי בראש ובראשונה, מוסריות התנהגותם של הצדדים זה כלפי זה; ורק אם המסקנה המתחייבת הינה, שאכיפת חובת ההשבה (במלואה או בחלקה) על הנתבע הינה יותר בלתי צודקת מאשר אי-אכיפתה או מאשר אכיפתה החלקית, פוטרים את הנתבע מן ההשבה, כולה או מקצתה." בקשת הנתבעים לקבל פטור מחובת ההשבה הופיעה לראשונה בסיכומיהם והם לא טענו דבר בעניין זה בכתב ההגנה, כבר מטעם זה ראוי היה לדחות את בקשתם. אך גם אם אבחן את שיקולי הצדק והיושר והתנהגותם היחסית של הצדדים הרי ראוי שלא לפטור את הנתבעים מחובת ההשבה. התנהגותם של הנתבעים, בעת רכישת כרטיסי הטיסה, מעידה לכל הפחות על עצימת עיניים שלא לומר על חוסר תום לב. הנתבעים רכשו את כרטיסי הטיסה, מאח בבית חולים, והאמינו לטענתו כי הכרטיסים הם "עודפים של משרד החוץ" כל זאת מבלי לבדוק ולברר הכיצד הגיעו עודפים אלו לידי עובד בית החולים. הנתבעים גם לא תמהו על כך שמשרד החוץ מוכר את העודפים, לכל דורש ובאמצעות אח בית חולים. הנתבעים אף לא ידעו לציין כמה בדיוק שילמו בגין הכרטיסים, שכן הנתבע 1 העיד ששילם סכום כולל עבור 5 כרטיסי 14,800 ₪ ובגין הביזנס הוסיף לכל כרטיס 325$. לדבריו ניצל כרטיס אחד לטיסה לפיליפינים, ולאחר שעסקה זו צלחה קנה עשרה כרטיסים נוספים בסך 22,400 ₪. דולב עצמו סירב להודות כמה כסף קיבל מהנתבעים. הנתבעים גם טענו כי התובעים היו יכולים לבטל את כרטיסי הטיסה, כולם או לפחות כרטיסי החזור, ובכך להקטין את נזקיהם. אמינה עליי עדות התובע 2 ואשתו כי כאשר התעורר החשד בליבם היה הדבר סמוך למועד המראת המטוס, ובגלל שדולב נשמע אמין, והציג את הנתבעים כמי שנוסעים לצרכי טיפול רפואי, הם חששו לבטל את הטיסה. כאשר נודע להם ברמת וודאות גבוהה שהעברות הבנקאיות שקיבלו הינן מזויפות, כבר חלפו מספר ימים, ועדיין הם חששו לבטל את כרטיסי הטיסה ולגרום נזק לנתבעים. הם אף העידו כי ביטול הכרטיס חזור, לא היה מזכה אותם במחצית עלות הכרטיס הלוך - חזור, אלא בכ-20%, ועל כן שקלו את הנזק לנתבעים ואת החשש שעדיין אולי נפלה טעות מצד "הרופא עדי". יצויין כי אילו התובעים היו מבטלים את כרטיסי הטיסה חזור של הנתבעים הרי שהנזק שהיה נגרם להם היה גדול ועוגמת הנפש היתה גדולה שבעתיים. מסקנתי היא איפוא כי התנהגותם של התובעים היתה מוסרית וראויה. על כן אני מורה על השבה של מלוא עלות הכרטיסים וזאת בסך של 45,000 ₪. התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש נדחית בנסיבות העניין, שכן לא הנתבעים הם שהטעו את התובעים והנתבעים אף לא שלחו את דולב לרכוש עבורם כרטיסים תוך הטעיה. בנוסף ישאו הנתבעים בהוצאות התובעים בגובה אגרת בית המשפט ובשכר טרחת בא כוחם בסך של 7,000 ₪ כולל מע"מ. תעופהנופשסוכני נסיעות (תביעות)הונאה