טענת הזדהות בשם שונה ומסירת פרטים כוזבים למתווך תובענה לתשלום דמי תיווך, הנוגעים לעסקת רכישת מקרקעין ברח' ברכה חבס בחיפה. ואלו הם נתוני יסוד והרקע עובדתי לסכסוך שבפני, אשר אינם שנויים במחלוקת: התובע הינו מתווך מקרקעין מורשה על פי חוק המתווכים במקרקעין התשנ"ו 1996. התובע ביצע פרסום למודעת מכירת דירת מגורים המצויה ברח' ברכה חבס 5 בחיפה, באמצעות האינטרנט. המודעה פורסמה ביום 28.5.2012. ביום 31.5.2012 פנה הנתבע 2 לתובע (פניה טלפונית), ותיאם עמו פגישה בדירה למחרת היום, 1.6.2012, ואולם הנתבע 2 לא הגיע לפגישה. ימים בודדים לאחר מכן פנתה הנתבעת 1 אל התובע וביקשה לראות את הדירה המוצעת למכירה, ובהתאם תואמה פגישה בין התובע לנתבעת 1, ליום 7.6.2012 (שבוע אחד לאחר פניית הנתבע 2). התובע והנתבעת 1 נפגשו ביום 7.6.2012, ובטרם הצגת דירת המגורים, חתמה הנתבעת 1 על "כתב התחייבות לקניה/שכירות מס' 3614". הנתבעת 1 רשמה את מספר זהותה, אולם הזדהתה וחתמה בשם "כלפה רוזט", וציינה כי כתובתה הינה במושב צרופה הסמוך לחיפה. במסגרת כתב ההתחייבות התחייבה הנתבעת מס' 1 "דמי התיווך ישולמו במלואם אם יושג הסכם איתי או עם בני משפחתי...". ביום 20.6.2012 חתם הנתבע 2 על הסכם לרכישת הדירה ברח' ברכה חבס 5 בחיפה, אותה דירה אשר אמו חתמה על כתב ההתחייבות בנוגע לה, והוצגה לה לראשונה, 13 ימים קודם לכן. טענות הצדדים התובע טען כי הואיל והנתבעים ראו את הדירה לראשונה לאחר שהוצגה להם על ידו, הוא זכאי לקבל את דמי התיווך במלואם, על פי ההתחייבות עליה חתמה הנתבעת מס' 1. התובע הוסיף כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב על מנת להתחמק מחובתם על פי כתב ההתחייבות, בדרך של הזדהות בשם שונה ומסירת פרטים כוזבים, ועל כך לגישתו יש למצות עמם את הדין. הנתבעים טענו כי התובע אינו זכאי לקבל תשלום בגין דמי תיווך, שכן לא היה הגורם היעיל בהתקשרות שבין הנתבע 2 לבעלי הנכס, אלא המידע שהוביל לרכישת הנכס התקבל מאת שכנה הגרה בסמוך לדירה ולא מאת התובע, וכי התובע לא היה מעורב כלל בשלב ההסכמי או ביצירת הקשר שבין הנתבע 2 לבעלי הנכס. בהקשר של הנתבע 2, טענו הנתבעים להיעדר יריבות שלו מול התובע, שכן מעולם לא התקשר עם התובע בכל דרך או צורה שהיא. דיון והכרעה על מנת שיהא מתווך במקרקעין זכאי לקבלת דמי תיווך, עליו לעמוד בשלושה תנאים מצטברים, הנקובים בסעיף 14 לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו 1996. שלושת התנאים המצטברים הינם: קיומו של רישיון תיווך תקף, קיומה של הזמנת שירותי תיווך בכתב, והיות המתווך הגורם היעיל בעסקה. אין חולק, כי שני התנאים הראשונים מתקיימים אך ורק במישור של הנתבעת מס' 1, שכן הנתבע מס' 2 אינו צד להסכם להזמנת שירותי תיווך מאת התובע; יכול ולתובע היו עילות שונות ואחרות, ואולם התובע בחר למקד חיציו בעילה החוזית בלבד ומכח חוק המתווכים במקרקעין התשנ"ו 1996, ועילה מכח חוק זה אינה קמה אלא עם קיומו של קשר חוזי; יכול ולתובע הייתה עילה מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט, בבחינת "זה נהנה וזה חסר", או עילה נזיקית אחרת (תרמית וכיו"ב), ואולם משבחר בעילה החוזית בלבד, אין הנתבע 2 חב בתשלום דמי התיווך. אוסיף כי משלא צורף תיעוד ולא הובאה עדות באשר לבלעדיות לה טען התובע, הרי שאין טעם להסתמך על החזקה שבסעיף 14 (ב) לחוק המתווכים במקרקעין תשנ"ו 1996, אלא יש לבדוק האם מתקיים התנאי שבסעיף 14 (א) (3) לחוק. ולפיכך, שתי שאלות עומדות להכרעה, הינה במישור היחסים שבין התובע לנתבעת מס' 1; האחת, האם התובע היה הגורם היעיל בהתקשרות אשר נוצרה, והאחרת, האם ניתן לחייב הנתבעת 1 מכח ההזמנה (המהווה את ההסכם שבין הצדדים), בתשלום דמי התיווך לגבי דירה שלא רכשה? האם התובע היה הגורם היעיל בהתקשרות? לאחר בחינת טענות הצדדים, אני קובע שהתובע היה הגורם היעיל ביצירת ההתקשרות החוזית. התובע הבהיר כי צינור הפרסום היחיד אשר היה קיים בעניינה של הדירה. בפועל, הנתבעים אישרו כי אכן הדירה נראתה על ידי מי מהם לראשונה ביום 7.6.2013, ולמעשה שניהם התעניינו בדירה ופנו אל התובע. ברי, כי ככל ששני הנתבעים פנו לתובע בנוגע לדירה (והדבר אף אינו שנוי במחלוקת), כי לא הייתה להם ידיעה או נגיעה לדירה, בטרם הפנייה הראשונית אל התובע. טענתם של הנתבעים הייתה כי התובע לא היה הגורם היעיל נסמכה על שני רכיבים: האחד, כי המידע אודות הדירה הגיע לנתבעים באמצעותה של שכנה המתגוררת בסמוך לדירה; השני, כי התובע לא היה מעורב במסגרת חתימת ההסכם ביום 20.6.2013. בהקשר זה, בחרתי לדחות את טענותיהם של הנתבעים, שכן הגעתי לכלל מסקנה כי אינם דוברים אמת (וזאת בלשון המעטה). הנתבעים טוענים שניהם כי את המידע בנוגע לדירה קיבלו מאת שכנה המתגוררת במקום, אולם לא ידעו לציין את שמה. יכול ואדם מתקשה למסור מידע אודות אדם אשר פגש באקראי, ואולם הנתבע 1 מתגורר בצמוד לאותה שכנה, היעלה על הדעת כי אינו יודע את שמו של שכנו, אשר בעזרתו רכש את הדירה? זאת הינה דוגמה אחת לסתירות המהותיות אשר נתגלעו בדברי הנתבעים, והתמונה לא תהא שלמה מבלי שתהא ההתייחסות הראויה ונכונה לשאלת תום ליבה של הנתבעת מס' 1. הנתבעת מס' 1 חתמה על כתב ההתחייבות תוך רישום מספר תעודת הזהות שלה, תוך שהיא מציינת את שם נעוריה - אותו אינה נושאת מזה 40 שנים, וכתובת שאינה כתובת מגוריה מאז ילדותה. אציין בתמצית, כי הנתבעת 1 לא זכרה היכן חתמה עוד בשם נעוריה, מלבד כתב ההתחייבות לתובע (עמ' 8 לפרוטוקול שורה 8), לא ידעה את שמה של השכנה (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 11-19), מסרה גרסה מבולבלת מאוד באשר לסיבת רישום כתובת שאינה גרה בה 20 שנה על כתב ההתחייבות (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 3-6), ועדותה הייתה לא אמינה, מבולבלת וחסרת היגיון. לא ניתן להעניק כל משמעות לעובדה כי הנתבעת 1, בחרה להטעות ולנהוג בחוסר תום לב, עוד בטרם החלה מערכת היחסים עם התובע. אין כל טעם אחר וכל סיבה אחרת כי אדם יסתיר את מקום מגוריו או את שמו, ויציג פרטים שאינם נכונים ואינם מדויקים, אלא אם רצונו לחמוק מחובת תשלום על פי כתב ההתחייבות. מרחק הזמנים הקצר מאוד שבין פנייתו של הנתבע 2 לפגישה שבין התובע לנתבע 1 (שבוע אחד בלבד!), כאשר הנתבעת 1 מציגה פרטים כוזבים, מלמד על כך כי כוונתה של הנתבעת 1 לא הייתה אלא לנסות ולחמוק מחובת תשלום דמי התיווך, לאחר שהקשר הראשוני בין הנתבעים ובין הדירה, והביקור הראשון של מי מהם בדירה, נוצר בעזרתו של התובע ובהסתמך על כתב התחייבות אשר נחתם בעורמה יחסית. לא ראיתי מקום ליתן משקל כלשהוא לעובדה כי התובע לא היה נוכח בעת החתימה, שכן מדובר בשלב נוסף בשרשרת הפעולות אשר הייתה מכוונת מלכתחילה, עוד לפני שהייתה התקשרות חוזית, למנוע מהתובע לקבל את דמי התיווך. יפים לעניינו הדברים אשר נפסקו על ידי ביהמ"ש העליון בע"א 7247/97 יצחקוב נ' מרדכי אביב מפעלי בניה בע"מ, פ"ד נו (1) 842, בעמ' 848 (מפי כב' הש' ריבלין): "לשם הוכחת הזכאות אין די בהצבעה על קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין פעולת המתווך לבין מימוש העיסקה. המבחן לזכאות הוא קיומה של פעילות מצד המתווך שיש בה כדי לשמש גורם "יעיל" למימוש העיסקה נושא התיווך. "אין די בכך שהמתווך הוא גורם מסוים בשרשרת הסיבתית, בבחינת סיבה-בלעדיה-אין. הדרישה היא לגורם שהוא היעיל" (דברי הנשיא שמגר בע"א 2144/91 הנ"ל [3], בעמ' 123). "...עצם העובדה שמתווך הציג לפני לקוחו נכס, אין פירושו של דבר שכל עיסקה בנוגע לאותו נכס תזכה את המתווך לעולם בדמי תיווך" (שם [3], בעמ' 125. וראו גם: ע"א 275/76 הנ"ל [1]; ע"א 185/80 "פרזות" בע"מ נ' זקן [6]; ע"א 342/89 הנ"ל [4])... ... פעילות מצד גורם נוסף המתרחשת לאחר שנתבצעה פעולת התיווך הראשוני, עשויה לחדש את המשא ומתן שנפסק, אך גם לנתק את הקשר הרלוונטי שבין פעילות המתווך בעבר לבין מימוש העיסקה עד שלא ניתן לזקוף עוד את התוצאה לפועלו של המתווך הראשון. עם זאת, קיום הסכם התיווך נתון ככל הסכם, לחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב (הוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). צד המסכל את מאמציו של המתווך על-ידי ניצול המידע שנתקבל ממנו לצורך פנייה ישירה לצד האחר לעיסקה תוך עקיפתו של המתווך, מפר את חובת תום-הלב המוטלת עליו. הוא הדין בכל אותם מקרים שבהם פועל צד מן הצדדים בדרך אחרת על-מנת להתחמק מתשלום דמי התיווך, למשל על-ידי העסקת "מתווך קש" (ראו: ע"א 2144/91 הנ"ל [3], בעמ' 122; ע"א 185/80 הנ"ל [6], בעמ' 185)." (ההדגשה אינה במקור - א.צ.) אכן, אין די בכך שנחתם כתב התחייבות כדי שמתווך יהווה הגורם היעיל, ואולם דווקא פעולות ההתחמקות של הנתבעים בדרך של הצגת נתונים כוזבים בכתב ההתחייבות, הקרבה שבין מועד הצגת הנכס לנתבעת 1 למועד בו נרכש הנכס על ידי הנתבע 2 (13 ימים סה"כ), הקרבה שבין פניות הנתבעים לתובע (שבוע אחד בלבד) והעובדה כי המועד הראשון בו מי מהנתבעים נכנס לנכס היה בלוויית התובע ולאחר שנחתם כתב ההתחייבות - מצדיקים תיוגו של התובע כגורם היעיל. עוד אפנה את הצדדים אל ע"א (מר') 7158-06-08 רכס נ' לושקוב בו נסקרו במפורט ההלכות הרלוונטיות בהקשר זה, ואמות המידה הנוגעות למקרים בהם ייחשב המתווך כגורם היעיל באופן המזכה אותו בדמי התיווך. במקרה הנ"ל, אושר פסק דינו של ביהמ"ש השלום בכ"ס בו נחשב מתווך גורם יעיל הגם שחלפו שנתיים בין הצגת הנכס לרכישתו; ובבחינת קל וחומר, נכונים הדברים כאן, כאשר בתוך פחות משבועיים מהצגת הדירה לראשונה, נתרקם הסכם בין בנה של הנתבעת 1 לבעלי הנכס, כאשר הקשר הראשוני נוצר מול התובע. לאור כל אלו, סבורני כי אין אלא לקבוע כי התובע היה "גורם יעיל" כהגדרתו בחוק. אוסיף, בשולי הדברים, כי בניגוד מוחלט לעדותה של הנתבעת 1, שהייתה לא אמינה מתחילתה ועד סופה, גרסתו של התובע הייתה אמינה וראויה בעיני, ובכל מקרה, גרסתו עדיפה בעיני בהרבה על גרסת הנתבעים (אשר טענו שלא ידעו האחד אודות התקשרות השני, הגם שהייתה לאותו מתווך באותו שבוע, וקיבלו את פרטי הדירה משכנה עלומת שם שאינם יודעים לציין את זהותה, ותוך שנמסרו פרטים לא מדויקים בכתב ההתחייבות על מנת לחמוק מתשלום דמי התיווך). האם ניתן לחייב הנתבעת 1 בתשלום דמי התיווך. לאחר בחינת המסקנות אליהן הגעתי, סבורני כי ניתן גם ניתן לעשות כן. הנתבעת התקשרה בחיוב חוזי המטיל עליה חבות לשאת בתשלום דמי תיווך, אם הנכס אשר הוצג בפניה יירכש על ידי בני משפחתה או צד ג' הקשור אליה. הנתבעת 1 בהתנהגותה, הפרה את חובת תום הלב המוטלת עליה, הן בטרם כריתת החוזה, עת שהציגה נתונים כוזבים על מנת לחלץ, עקב בצד אגודל, את פרטי הנכס, מבלי לשלם דמי תיווך, והן את החובה המוטלת עליה לקיים חוזה בתום לב לפי הוראות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973, כאשר נמנעה מלקיים חיוב אשר התחייבה לגביו (והוא תשלום דמי התיווך לאחר שנכרתה העסקה). בהשאלה מעניין יצחקוב הנזכר לעיל, חוזה התיווך אינו רק חוזה תיווך, אלא חוזה הוא ככל החוזים, וככל שמסוכל הוא בהתנהגות המכוונת לקפח צד להסכם, הרי אין זה ראוי שייצא החוטא נשכר; וגם אם לא הנתבעת 1 רכשה את המקרקעין, הרי שהפרת החובות המוטלות עליה מצדיקות חיובה בתשלום דמי התיווך. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התובענה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת במלואה, ואני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך 17,199 ₪ כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התובענה, 3.9.2012 ועד תשלומם בפועל. כמו כן תישא הנתבעת 1 בהוצאות התובע בסך 850 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ + מע"מ. אציין כי מצאתי לנכון לחייב הנתבעת 1 בשכ"ט עו"ד בערכים ריאליים ולא מינוריים, לאור המסקנות דלעיל. התובענה כנגד הנתבע 2 - נדחית, מהטעמים דלעיל. לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות בהקשר של הנתבע 2. תיווך