על פי הוראת סעיף 24 (א)(5) לחוק בית הדין לעבודה, ובהתאם לסעיף 391 (א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, הרי שהסמכות לדון בתובענה דנן מסורה לבית הדין לעבודה. 5. כן, הוסיף, כי מבחן הסעד הוא המבחן המהותי, ועיקר התביעה המונחת בפני בית המשפט הינה למטרת בירור האם השומה שהוצאה למשיב נכונה היא והאם רשאי היה המבקש לנקוט הליכי גבייה בגין דמי ביטוח אותם חב המשיב, סוגיות המצויות בסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה. תמצית טענות המשיב 6. לטענת המשיב, עניינה של התביעה הינה דרישה לתשלום פיצוי בהתאם לחוק איסור לשון הרע, והרי שבתי הדין לעבודה אינם מוסמכים לדון בתביעת לשון הרע, וזהו עניין אשר הוצא מפורשות מסמכותו של בית הדין לעבודה. 7. עוד, גורס, הוא כי כאשר השימוש בסמכות, ובמקרה זה, בביצוע אקט הגבייה, נעשה שלא כדין הרי שמדובר בעוולה נזיקית ואף בפרסום לשון הרע. 8. לטענת המשיב, עיקר המחלוקת בין הצדדים הינה האם נקט המבקש הליכי גבייה כדין, ולבית משפט זה ישנה סמכות עניינית לדון בתביעות מסוג זה. הכרעה 9. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה לפיה בית משפט נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה מהנימוקים שיפורטו להלן. 10. סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, קובע כדלקמן: " 24. סמכות בית דין אזורי (א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - ... (5) בכל ענין שמוענקת לבית הדין האזורי סמכות בו על פי התיקונים לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, ולחוקים אחרים, כמפורט בתוספת הראשונה, או בכל חוק אחר." 11. סעיף 391 (א)(3) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 קובע כדלקמן: "391.(א) לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תהיה סמכות ייחודית לדון ולפסוק בכל תובענה למעט בתובענה לפי פרק ח' - .... 3) של מבוטח או של מי שהיה מבוטח, של הנתבע לשלם דמי ביטוח או של הטוען שהוא מבוטח, נגד המוסד בכל ענין הנוגע לביטוח לפי חוק זה." 12. מן המפורסמות הוא כי המבחן הקובע בכל הנוגע לשאלת הסמכות העניינית הינו מבחן הסעד, ולפיו נקבעת הסמכות על פי הסעד שעותר לו התובע בכתב התביעה. ראה: ע"א 8130/01, מוחמד מחאג'נה נ' מוחמד אגבאריה ו-2 אח', ; ע"א 4796/95, איברהים חסין אלעוברה נ' איברהים עלי אלעוברה, פ"ד נא(2) 669, 679; ע"א 472/83, ניצה אריאלי נ' זלמן אריאלי, פ"ד מא(3) 200, 208; ע"א 27/77, יהודה טובי ואח' נ' שמעון רפאלי, פ"ד לא(3) 561, 570. 13. עיון בכתבי בי-הדין מעלה כי הצדדים חלוקים ביניהם בסוגיה האם חובו של המשיב למוסד לביטוח לאומי, המשיב, התיישן. באם התשובה לכך חיובית, הרי שיהיה מקום לתבוע את המבקש בעילת הוצאת דברי לשון הרע בשל הליכי גבייה שנקט שלא כדין, לכאורה, ובאם התשובה לשאלה זו שלילית היא, הרי שלא היה מקום להגיש תביעה בגין הוצאת דברי לשון הרע. 14. עיקר התביעה סב סביב השאלה האם המשיב חייב דמי ביטוח כדין או באופן שגוי, האם השומה שהוצאה לו נכונה, והאם רשאי הוא לנקוט בהליכי גבייה בגין דמי ביטוח אותם חב המשיב, סוגיה אשר בסמכותו העניינית הייחודית של בית הדין לעבודה. 15. מכל המקובץ דלעיל, דוחה אנוכי את התביעה על הסף בהעדר סמכות עניינית לבית משפט השלום לדון בה, על פי האמור בתקנה 101(א)(2) לתקסד"א, שזה לשונה: "101. דחייה על הסף (א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה: ... (2) חוסר סמכות". 16. המשיב ישא בהוצאות המבקש בסך של 3,000₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוק בית הדין לעבודהבית הדין לעבודה