תיקון מספר 2 לא בא לשנות את כללי הפרשנות שנקבעו בהלכה, אלא לעגן אותם

תיקון מספר 2 לא בא לשנות את כללי הפרשנות שנקבעו בהלכה, אלא לעגן אותם "... הסיפא של הסעיף מעגן בחוק את החזקה הפרשנית שנקבעה עוד בעניין אפרופים, שלפיה "אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה", יפורש החוזה בהתאם לפשט לשונו - קרי: בהתאם למשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של לשון החוזה. ודוקו: חזקה זו ניתנת לסתירה. כאשר החזקה עומדת ואינה נסתרת, יש לומר כי "אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה". לעומת זאת, כאשר החזקה נסתרת ואינה עומדת עוד, הרי ש"אומד דעתם של הצדדים" אינו "משתמע במפורש מלשון החוזה" ". [" 3961/10 הנ"ל]. הדין קובע שחוזה יש לפרש בהתאם לאומד דעתם של הצדדים. בראש וראשונה יפורש החוזה בהתאם ללשונו. המפרש ינסה לאתר את אומד דעתם הסובייקטיבית של הצדדים ורק במקרה והדבר אינו אפשרי, יאלץ בית המשפט לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה. 25() ל (חלק כללי), תשל"ג - 1973, כפי שתוקן בתיקון מספר 2, אשר פורסם ביום 26.1.2011, קובע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו." ההלכה קודם לתיקון מספר 2 קבעה שבית המשפט יפרש את החוזה בראש וראשונה בהתאם ללשונו, לפי המשמעות הפשוטה של המילים: "... הדגישה הפסיקה כי מטרתו הראשונה במעלה של בית המשפט, עת שהוא ניגש לפרש חוזה, היא לאתר את כוונתם האמיתית המשותפת של הצדדים לחוזה - היא התכלית הסובייקטיבית של החוזה. ... עוד הבהירה הפסיקה כי ... נותר ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בתהליך הפרשנות. בעניין זה, אף הודגשו שני כללים פרשניים: האחד - כי לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו ...; והשני - כי קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב - היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה בראי הקשרו הכללי" [" 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ ואח', 26.2.2012]. בדרך כלל ישתדל בית המשפט לאתר את התכלית הסובייקטיבית של החוזה ורק בלית ברירה, יפנה הוא לתכלית האובייקטיבית: "... מטרת העל של ההליך הפרשני היא התחקות אחר אומד דעת הצדדים וכי רק במקרים יוצאי דופן - כאשר לא ניתן בשום אופן לברר את התכלית הסובייקטיבית - נאלץ בית המשפט לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה." [" 8836/07 בלמולר השקעות בע"מ נ' ירון כהן, 23.2.2010]. פרשנות