ההבדל בין "המחאה גמורה" לבין "המחאת שעבוד": בא לידי ביטוי בכך שהמחאה גמורה מסיימת את עסקת היסוד בין הממחה לבין הנמחה אשר קדמה להמחאה ופורעת את חובו של הממחה לנמחה שלשמו ניתנה ההמחאה. ככל שלאחר מתן ההמחאה לא נותרו עוד זכויות בין הממחה לבין הנמחה הרי שמדובר בהמחאה מוגמרת אשר מעבירה את כל זכויות הממחה כלפי החייב אל הנמחה. אם מסיבה כלשהי לא יפרע החייב את חובו של הממחה לנמחה, או שלא יפרע אותו במלואו, לא יוכל הנמחה לחזור בשל כך אל הממחה. מאידך גיסא, המחאת שעבוד אינה מסיימת את עסקת היסוד בין הממחה לנמחה, אינה מאיינת את זכויותיהם וחובותיהם זה כלפי זה ואינה שקולה לפירעון החוב שחב הממחה לנמחה מעסקת היסוד ביניהם. ההמחאה אינה אלא בטוחה לפירעון החוב: יפרע החוב באמצעות ההמחאה, יהא בכך כדי לסלקו; לא יפרע החוב באמצעות ההמחאה, יוכל הנמחה לחזור אל הממחה ולתבוע את החוב או את אותו חלק שלו שלא נפרע באמצעות ההמחאה. נובע מכך שבהמחאה מוגמרת נוטל הנמחה את הסיכון שההמחאה לא תביא לפירעון החוב, או לפירעון מלוא החוב, ואילו בהמחאת שעבוד אין על הנמחה סיכון כזה: אם לא יבוא על סיפוקו באמצעות ההמחאה יוכל להיפרע את החוב או יתרתו מהממחה [לרנר, עמ' 287-286; ראו גם עניין יהושע, עמ' 959 ואדהאן נ' פנחסי, פסקה 12 (10.5.2012) לצרכי סיווגה הממשי של העסקה הגלומה בכתב ההמחאה - כהמחאה גמורה או המחאת שעבוד - אין לתוכנו של המסמך, לניסוחו או לצורתו החיצונית משקל מכריע. מרכז הכובד מצוי בהתחקות אחר אופיה האמיתי של העסקה הגלומה במסמך ואחר כוונתם של הצדדים, הממחה והנמחה, בעת שהתקשרו בעסקה. אלה נלמדים ממכלול נסיבותיה של העסקה ולא מהסכם ההמחאה הכתוב לבדו. שני טעמים לכך: האחד מצביע על כך שהסכמי המחאה מנוסחים לרוב בצורה קצרה ותמציתית, באופן שקשה לדלות מתוכם את טיבה ומהותה של העסקה הגלומה בהם; השני מכוון לכך שבדיני שעבודים לא חל הכלל על-פיו אין להידרש לראיות על-פה נגד מסמך בכתב [לרנר, עמ' 287]. לשון המסמך מהווה אפוא את ראשיתו של התהליך אשר מבקש לעמוד על מהות העסקה הגלומה בה, ובה בשעה אינה מהווה סוף פסוק בשאלה זו ואינה חזות הכול. שעבודשיקים