הגדרת "סיום בניה"

הגדרת "סיום בניה" זה מכבר נפסק כי הפירוש שיש לתת לסיום בנייה כפי שעולה מִן הסעיף, הוא סיום כל השלבים של הבנייה שיאפשרו את האכלוס כמקובל על בני-אדם, כפי שנקבע ב-ר"ע 1/84 אברהם דוויק ואח' נ' ראש העיר ירושלים ויו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד לח(1) 494, על-ידי כב' השופט שמגר (כתוארו אז): "לא יתכן לומר על מבנה כי גמור הוא אם עדין יש בו ערימות של חומר בניה פתחים חשופים והקירות ללא כוחלה... לכך בדיוק כוון המחוקק בהפסקת בנייה בעודה באיבה על-ידי צו-הריסה מנהלי...". ההלכה הפסוקה קובעת כי "הפירוש שיש לתת לסיום בניה לפי סעיף 238א (ח) לחוק - הוא סיום כל השלבים של הבניה שיאפשרו את האכלוס כמקובל על ידי בני אדם" וראה : בר"ע 1/84 דוייק נ' ראש עיריית ירושלים, פ"ד לח(1) 494, שם נקבע כי מבנה שאין בו חלונות ומשקופים - עדיין לא הסתיימה בנייתו, אף אם אוכלס בפועל; עפ"א 80086/01 (ת"א) יו"ר הועדה המקומית לתכנו ולבנייה תל אביב יפו נגד אבנר אברהם, שם נקבע כי מהעדר חלונות יש ללמוד כי הבניה טרם הסתיימה; עפ"א (ת"א) 80299/04 מיכאל רחמים נגד מדינת ישראל, שם נקבע שוב כי שימוש במבנה בלתי גמור אינו נופל בגדר דרישותיו של סעיף 238א(ח) וכי יש למנוע יצירת עובדות מוגמרות על ידי שימוש במבנים בלתי גמורים. ראה עוד רע"פ 4330/05 אל עורקבי נ' מדינת ישראל, תק- על 2005(2) 1730 שם נקבע: "העובדה שהמבנה שהקים המבקש נמצא בשלבים סופיים של הקמתו אינה יוצרת, איפוא, עובדה מוגמרת שהצו אינו דרוש למניעתה" וכן בספרו של בן תור, שם נאמר כי המבחן להגדרת "בניין שהקמתו הסתיימה" הוא מבחן אובייקטיבי, של אדם סביר, דהיינו: "הקמת בניין תיחשב שנסתיימה אם הבניין כשיר למלא את ייעודו מבלי שיהיה צורך לבצע בו עבודות נוספות או לקבוע בו עובדות נוספות לשם הכשרתו למילוי ייעודו" (שם, עמ' 154- 155). אמנם, מקובל, כי פעולות תחזוקה שוטפות ושגרתיות אינן נופלות לגדרו של המונח "תיקון" בסעיף 145(א) לחוק (השוו: בג"צ 4935/93 תנועת נאמני הר הבית ואח' נ' ראש עירית ירושלים ואח', פ"ד מז(5) 865). כך, למשל, פעולות שגרתיות כגון זיפות עונתי של הגג, טיוח או צביעה של קירות חיצוניים, החלפת רעפי גג שבורים או שלבים של גדר הבית - אינן טעונות לכאורה היתר. הדרישה מדברת בעמידתו של מרכיב הבנייה הנדון, כשהוא מוכן לשימוש על-פי מטרתו (ע"פ 89/89 ישראלי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, פ"ד מה(2) 617, 620 (1991)). "במקרה דנן, ענינה של דרישה זו בעמידתם של הקירות כשהם מוכנים למלא את הייעוד אשר לשמו הוקמו. עמידתם בלא טיח וצבע, די בה לקבוע כי הבנייה אינה "מאוכלסת", במובנו המשפטי של מושג זה".( כך קבע כב' השופט גיא הימן בתיק ב"ש תל אביב 8175/10 נוח נגד יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל אביב יפו). אכן, המבחן של סיום הבנייה הוא בעיקרו מבחן אובייקטיבי המשלב בתוכו את מבחן השכל הישר והסבירות. גם לנקודת השקפתו של המבקש יכול ויהא משקל בקביעת מועד סיום הבנייה לצורכי הצו, אולם בעיקרון המדובר במבחן משפטי.