כתב-אישום, מייחס שימוש בשלוש יחידות נפרדות למגורים בְּמָקום, שבו הותר שימוש ביחידה אחת, הוגש לבית-משפט זה כבר ביום 23.11.2010. עת היא לסיים את בירורו. אני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב-אישום זה, לא משום שלא ביצע את העבירה הנטענת, אלא מחמת הגנה מן הצדק. הרקע והטענה 1. המאשימה הציגה לבית-משפט רישיון בנייה, שמספרו 256 והוא נושא תאריך של יום 5.3.1935 (ת/5). מכוחו הותרה הקמתו ברחוב שטנד מס' 16 בתל אביב-יפו של בנין ובו שלוש קומות, שבכל אחת מהן שמונה חדרי-מגורים, שני מטבחים, שני חדרי אמבטיה ושני חדרי שירותים. משום מה נרשם בכתב-האישום, שלבנין שתי קומות בלבד, אולם אין הדבר מעלה או מוריד בשאלה, הדורשת הכרעה כאן. לפי התרשימים, שנלוו לרישיון, קומת הקרקע של הבנין הורכבה משתי יחידות מגורים, שכל אחת מהן בת ארבעה חדרים. באחת, ושטחה 91 מטרים רבועים, הפעיל הנאשם שלא בהֵיתר שלוש יחידות מגורים נפרדות ועצמאיות. 2. הנאשם אינו חולק על כל אלה. לגרסתו, הנכס עמד במצבו זה במשך שנים ארוכות, עוד מילדותו. ברם, כאיש מקצוע בתחום הרלוונטי ידע הנאשם לקרוא את התוכניות והודה, כי אין זה המצב שהותר. לפיכך הוסכם, בהסדר דיוני בין הצדדים, כי המאשימה, על אף שהצטיידה בראיות להוכחתם של הדברים, לא תידרש לעשות כן בבית-המשפט. נותרה לבירור טענה יחידה שבפי הנאשם, והיא להגנה מן הצדק. המאשימה, טען, אִפשרה לו לערוך בדירה, בעקבות הביקורת שבה נתגלתה אותה חלוקה, שינויים אשר יתקנו את המעוות. מהותם של אלה, מוסיפה הטענה והולכת, הוסברה לנאשם על-פה בידי מהנדס-פיקוח בעיריית תל אביב-יפו. הובהר, כי השלמתם להנחת דעתה של מחלקת הפיקוח תוביל לסיום הפרשה, וכתב-אישום לא יוגש. בעוד שהוא-עצמו עמד בסיכום זה, טוען הנאשם, המאשימה הפרה אותו. הגנה מן הצדק וסיכום בענין אי-העמדה לדין 3. הכרעה בטענה זו מצריכה, ראשית, ירידה אל שורשו של מוסד ההגנה שמן הצדק. בכוחה של הגנה זו להוביל לביטולו של כתב-אישום או לזיכוי מאישום במקום, שבו מתגלֵה בהתנהלותה של הרשות האוכפת פגם, ההופך את האכיפה לבלתי צודקת או לכזו, שאינה מתיישבת עם חובות ההגינות והנאמנות אשר חייבת רשות מנהלית לציבור, על כל אחד מפרטיו. במקרה חריג, שבו הדעת אינה נוחה מהמשכם של הליכים, הנגועים בהתנהלות קלוקלת, יהא מקום להקנות הגנה מן הצדק לנאשם. נקודת מוצא היא, כי דבר בדין אינו מחייב את רשויות התביעה לאפשר לאדם לתקן את דרכו בטרם יוחלט אם יוגש בענינו כתב-אישום. אמת, נדרש לאפשר לחשוד להעלות את טענותיו בטרם תיפול ההחלטה. אך אפילו הודה הוא בביצועה של עבירה וביקש כי יימחל לו, אין זו חובה שבדין להימנע מהעמדתו לדין ובלבד שישיב את הדברים אחור. עמדתי על כך בפרשה, שנדונה לאחרונה: "השעיתו של הטיפול בדרך של פנייה לבית-המשפט פעולה, אשר לפנים משורת הדין היא. דבר בדין אינו מחייב את המאשימה להמתין פרק זמן כלשהו מעת שנודע לה על קיומה של עבירה ועד שזו מטופלת במישור של הדין הפלילי. זה אשר מבקש לשנות משימוש מותר בנכס מקרקעין - יקפיד ויעתור לכך מבעוד מועד. (ת"פ (מקומיים תל אביב-יפו) 8295/12 מדינת ישראל נ' עו"ד גבע, בפסקה השמינית (פורסם במאגרים, 11.9.2013)). ברם, ככל שסוכם דבר עם נאשם, והמאשימה לא קיימה את חלקה בסיכום זה, אין לחסום על הסף טענה, שלפיה הדבר עשוי להקים הגנה מן הצדק. יש לבחון את הענין לנסיבותיו ולפי פרטיו. זאת אעשה עתה. למקרה הפרטני 4. הנאשם העיד בבית-המשפט, בדברים שהותירו רושם של עדות מהימנה וכנה, כי לאחר שנתקיימה בנכס ביקורת של מחלקת הפיקוח על הבנייה בעיריית תל אביב-יפו, עמד עמו בקשר עורך-הביקורת, המהנדס מר אולג כושצ'ר. לדבריו, מהנדס זה "אמר לי שהוא מבין שהדירה הייתה קיימת הרבה שנים [במצבה המחולק], אבל אז הוא גילה לי משהו - הוא אמר לי 'נכון, הדירה קיימת, על זה אין לנו בעיה, אבל יש מה שנקרא שימוש [חורג] בדירה'. לא ידעתי על המשמעות של המילה הזאת, והוא הסביר לי, והוא אמר לי שאם הכול [ישוב להיות] דירה אחת, העירייה לא תגיש כתב אישום" (עמ' 4, ש' 18-14). מר כושצ'ר העיד בבית-המשפט. בחקירתו הנגדית הוא סיפר על מגעיו עם הנאשם בעקבות הביקורת שהוזכרה: "ש.ת.ש.ת. בדוח שרשמת אתה מציין שהנאשם אמר לך שהוא מבקש להחזיר את המצב לקדמותו מאחר שהוא לא ידע [שזה אסור ו]זה קיים כך שנים רבות. האם הסברת לו מהו ההליך שצריך לבצע ומה המשמעות?אמרתי לו שהדירה מחולקת ושלחלוקה אין התיישנות ושאנחנו צריכים להגיש דוח לתביעה משפטית. הוא אמר שהחלוקה קיימת מזמן, שהוא קיבל את זה בירושה, ושחוזה השכירות מסתיים באוגוסט.האם ציינת בפניו שככל שהוא יבצע את התיקונים כפי שנדרש, לא יוגש כתב אישום?לא זכור לי. לא הייתי צריך, אמרתי מה שאמרתי, שאם יחזיר את המצב לקדמותו, יזמין אותנו ונבדוק את זה. אני מכיר את מר X המון שנים, כאדריכל, כי הוא מגיש אצלנו בקשות. לא היה לי שום טעם להסתיר ממנו משהו, הוא יודע את המקצוע" (פרוטוקול, בעמ' 3, ש' 20-11). "ככל שאני זוכר", הוסיף מר כושצ'ר, "הוא היה אצלי מס' פעמים וביקש לדחות את הגשת התביעה המשפטית. אמרתי לו שאני לא יכול לדחות עד אין סוף את ההגשה, וגם אם נסתכל בתאריך הביקור, הוא היה בחודש מרץ, והגשתי את הדוח שלי רק בחודש יולי. אז גם ככה נתתי לו את הזמן" (שם, בש' 25-22). הנאשם בא בדברים עם מהנדס נוסף במחלקת הפיקוח, מר דרור שיוביץ, שלא ביקר בנכס אך טיפל בפרשה ממשרדי העירייה. "סיכמתי עם דרור", העיד הנאשם, "שהוא נותן לי ארכה עד תחילת אוגוסט" (עמ' 5, ש' 12). טענה זו נתמכת בפתקית - כך ממש - שהציגה ההגנה לבית-המשפט (נ/4), ובה תרשומת בכתב ידו של מר שיוביץ (עמ' 10, ש' 22). זו נערכה בשני מועדים. בתאריך 17.6.2010 כתב איש-הפיקוח כך: "צלצלתי ל[נאשם] וסוכם כי בשבוע הקרוב יודיע על התקדמות בנושא. [ה]שוכרת קרן פז הגיע[ה] אליי וסוכם כי תעדכן על קצב ההתקדמות בפינוי הנכס". בתאריך 28.6.2010 הוסף ונרשם: "השוכרת יוצאת ב-10/07 וסוכם כי לקראת 15/08 תתקיים ביקורת. [הנאשם] יעדכן בתחילת חודש אוגוסט". 5. מכל האמור אינך יכול להסיק אלא כי בידי הנאשם ניתנה שהות בת מספר חודשים להסדרת מצבו הפיזי של הנכס. שלא כטענת המאשימה, סוכם-גם-סוכם עמו על אורכה וזו הייתה, לכל המוקדם, עד לחודש אוגוסט 2010. שאם לא כן - אם ממילא התכוונו גורמי האכיפה להעמיד את הנאשם לדין - מה משמעות יש לאותה "נתינת זמן", שבה דיבר מר כושצ'ר? מה צורך היה בעדכונו של מר שיוביץ על אודותיה של התקדמות במצבו של הנכס? מה חשיבות נודעה לפינויה של מי שהתגוררה בשכירות באחד מחלקיו של הנכס? מדוע זה לא הועבר חומר החקירה ממחלקת הפיקוח אל גורמי התביעה מייד לאחר הביקורת בחודש מרס 2010, אלא מקץ ארבעה חודשים, בחודש יולי של אותה השנה, כפי שהעידו מר כושצ'ר (לעיל) ומר שיוביץ (בעמ' 10, ש' 31-30), שניהם? מדוע נדרש להזמין את מר כושצ'ר לבדיקה שלאחר השבת המצב לקדמתו? אפשרות אחרת היא, כי מנוי וגמור היה עם גורמי האכיפה להעמיד את הנאשם לדין, אך הם נכונו לאפשר לו "לשפר" את מצבו עובר לפתיחתו של המשפט. אפשרות זו אינה מתקבלת על הדעת. לא זו בלבד שאין האופן, שבו בוחר נאשם להתמודד עם אישום, מענינם של גורמי הפיקוח בעירייה; אלא שחזקה על אלה כי הם לא ביקשו לשים עצמם בנעליו של בית-המשפט, לאמור, כי לא החליטו מראש מה תהא תוצאתו של בירורו של כתב-אישום אשר יוגש - ציווי על החזרתו של הנכס למצבו החוקי או עונש, הנגזר ממצבו הקיים. אמת, גורמי הפיקוח אִפשרו לנאשם הזדמנות להיחלץ מן הפרשה בלא כתב-אישום, אם אך יעמוד בסיכום עמם. 6. על מה, שכלל חלקו-הוא בסיכום זה, העיד הנאשם: "הם [מהנדסי הפיקוח] אמרו לי לפרק את המטבחים. אולג אמר לי שאם אפרק את המטבחים ואפתח את הדלתות שהכול יהיה דירה אחת, העירייה לא תגיש כתב אישום. שוחחתי איתם כדי לדעת מה לעשות. הם אמרו לי במפורש מה לעשות. [ה]ם אמרו לי שאם אפרק את המטבחים, הם לא יגישו כתב אישום. אולג אמר לי מתוך מה שראה בדירה 'תעשה זה וזה וזה, ואז לא היה משפט'. הנחה אותי" (עמ' 4, ש' 18-14; 28-27; עמ' 6, ש' 22-21). בשום שלב לא נמסרה לנאשם, בכתב, רשימת דרישות מפורטת לביצוע. "אמרו לי: 'אם תוריד את הדלתות ותפתח, תעשה א, ב כמו שאנחנו אומרים לך, לא תגיע לבית משפט'. הכל בעל פה" (מעמ' 5, ש' 29). הנאשם החליט לפרק שניים מבין שלושה המטבחים שהותקנו בנכס והותיר מטבח אחד על כנו: "[אולג] לא הצביע על מטבח מסוים. הוא אמר 'תפרק את המטבחים ותפתח את הדלתות'. זה היה מאוד ברור. הוא לא הדגיש לי. פירקתי מה שהיה לי נוח - פירקתי את שני המטבחים כך שיישאר מטבח אחד. הבן שלי קיבל את כל הדירה, והמטבח שהוא השתמש נשאר. השניים האחרים פורקו" (עמ' 7, ש' 15-7). בנוסף לכך פרץ הנאשם פתחים בשני קירות פנימיים, שיצרו הפרדה בין היחידות בנכס (שם, בש' 26-25). הוא דאג לפינוין של שתי שוכרות מן הנכס. לאחת מהן אף שולם פיצוי בגין סיום מוקדם של חוזה השכירות (עמ' 5, ש' 10-3). אלא, שאז התברר לנאשם כי שוב לא יוכל הדבר לסייע בידיו. "באתי", הוא הוסיף והעיד, "כמה ימים לפני אוגוסט 2010 לעירייה, לדרור, להגיד שפעלתי, עשיתי את הכול, ואז הוא אמר לי 'זה כבר לא אצלי, העברתי את זה למחלקה המשפטית, תפנה אליהם'" (עמ' 5, ש' 15-12). אם תהית מה ארע, הרי שלכך תשובה חלקית בלבד. טענת המאשימה, מתברר, הייתה כי הנכס לא הוחזר למצבו שלפי הרישיון המקורי. כך, בין היתר, לא פורקו חדרי אמבטיה ושירותים, שהותקנו בו בניגוד לאותו רישיון. מר שיוביץ, שנקרא בידי ההגנה להעיד בבית-המשפט, הטעים כי היה על הנאשם "להתאים את הנכס להיתר האחרון התקף לבניין, בעיקר מבחינת האזורים הרטובים, קרי מטבח וחדר רחצה. כשאותר היתר הבנייה, אין צורך לפרט אילו פעולות יש לעשות על מנת להחזיר את המצב לקדמותו. ההנחיה היא חד משמעית לחזור להיתר על פי הנחיה שקיבלנו מהמחלקה המשפטית בהסתמך על פסקי דין מבית המשפט העליון" (עמ' 9, ש' 27-26; עמ' 10, ש' 2-1). יסוד מוצק למדי מצוי להערכה כי הנאשם לא היה שותף להנחיה הכללית, שנתקבלה מן המחלקה המשפטית, אף לא לפסקי-הדין של בית-המשפט העליון. הוא פעל על יסוד מה שנטעו בלבו גורמי הפיקוח. הוא ניזון מפיהם. אחזור בענין זה אל הראיות: מר כושצ'ר הסתפק באמירה כללית ולפיה הנאשם נדרש "[לה]חזיר את המצב לקדמותו" (עמ' 11, ש' 17). הוא לא באר אילו דרישות הופנו, או שלא הופנו, אל הנאשם. מר שיוביץ הגדיל והטעים כי "אין צורך לפרט אילו פעולות יש לעשות על מנת להחזיר את המצב לקדמותו" (עמ' 10, ש' 2-1). התכתובת היחידה שנערכה - כזכור, בפתקית שאינה אלא "דפית" תזכורת (Memo) - דיברה ב"התקדמות בנושא" וב"פינוי הנכס" בידי השוכרת (נ/4). אל מול מצע כה כללי וחסר, נותרת עדותו הבהירה והמפורטת של הנאשם, בדבר אותם מרכיבים שהוסבר לו כי די בסילוקם, ראיה מוצקה, הנשענת על שתי רגליה. 7. מענה חלקי, כבר נכתב, מצוי לאותה התנהלות. שכן, אפילו לאור האמור לעיל אין זה מובן, כל עיקר, מדוע זה משכו גורמי-הפיקוח את ידם מן הפרשה, בהעבירם את החומר אל המחלקה המשפטית לצורך הגשתה של תביעה, כבר בחודש יולי 2010. זאת, על אף שלפי הסיכום, המתועד בכתובים, סוכם כי באמצעו של חודש אוגוסט ישובו המפקחים ויבחנו את מצבו של הנכס. "למיטב ידיעתי", הוסיף מר שיוביץ בעדותו, "עד היום לא התקיימה ביקורת היכולה להעיד שייתכן שהמצב הוחזר לקדמותו" (עמ' 11, ש' 17-16). ומותר לשאול: כלום אחריותו של הנאשם בלבד היא לכך? ואולי, אילו התקיימה ביקורת, ניתן היה לבחון את שעשה הנאשם או להעמידו על קיומן של דרישות נוספות? 8. טענת הנאשם היא, עוד, כי מאז שניתן הרישיון המקורי אושרו בבנין שינויים אשר הובילו לכך שהנכס לא נבנה בדיוק כפי שמצוין באותו רישיון של מקור. כך, דלת כניסה נוספת, המופיעה ברישיון, לא נפתחה מעולם ומרפסת, שגם היא מסומנת בתוכניות, לא נבנתה. "ברור לי", אמר הנאשם, "שלהחזיר את המצב לפי ההיתר המקורי [פירושו] לפתוח דלת בחדר מדרגות ולבנות את המרפסת בחוץ. זה ברור שאפילו אם הייתי רוצה, אני לא יכול לעשות את זה היום בלי היתר. חלף הרבה זמן" (עמ' 8, ש' 12-10). אחר כך הוסיף: "לא דובר שאני אחזיר את הדירה לאיזשהו מצב, רק שאפרק את המטבחים והדלת. הלוואי שהיו מציעים לי, הייתי בונה את המרפסת ברצון" (שם, בש' 26-25). בעדותו אישר מר שיוביץ כי "היתר בנייה שמוצא, באם לא מתחילים לבנות בשנה הראשונה, הוא פג. אם התחילו לבנות, יש לסיים את הבנייה עד 3 שנים מיום הוצאתו. אם חלפו 3 שנים ממועד הוצאת ההיתר, לא ניתן לבנות את המרפסת" (עמ' 10, ש' 8-6). כיצד זה ניתן היה אפוא לעמוד, כלה ונחרצה, על דרישה סתומה וכללית, שלפיה הנאשם יביא את הנכס למצבו שלפי הרישיון - ענין הכרוך מניה וביה בבנייה אסורה? ושמא אסורה חזרה אל הרישיון אך בכל הנוגע לבנייה, אך הריסה היא מותרת? 9. לנאשם הובטחה הבטחה בענינו של כתב-האישום. בהסתמכו עליה זנח הוא טענות של הגנה. בהסתמכו עליה חדל הוא משימוש אסור. בהסתמכו עליה שינה הוא את מצבו, עוד בטרם הונח ענינו לפתחה של ערכאת המשפט. אותה הבטחה - הופרה. עם כך אין להשלים. "אם שני חלקי הטענה הזו היו מוכחים כאן היום, או אז אולי היה ניתן לחשוב שיש בהתנהגות המאשימה התנהגות שרירותית שלא נוח להשלים עמה" - סיכמה המאשימה את טענותיה (עמ' 12, ש' 31-29). אותם שני חלקים - עצם קיומו של הֵסדר ותוכנו - הוכחו בפנַי. אידך - זיל גמור. 10. מתקשה אתה לחמוק מן הרושם כי בה בעת שנהגה בנאשם דרך, המדקדקת בקוצו של יוד, יישמה הרשות המנהלית לגביה-היא אמות מידה דווקניות פחות, המתמצות בלשון כללית, בהיעדרה של תרשומת מסודרת וביצירתו של מצג מעורפל, שאותו מבקשים היום להניח לפתחו של הנאשם. על כך יש להצר. התחשבות על דרך של הימנעות מאישום במקרה של חדילה מעבירה או העמדת התקון על מכונו - ראויה היא. זאת, בפרט בעבירות שבהן שולחים ידם, לא אחת, אנשים נורמטיביים ואין הם עושים זאת במודע. זאת, בפרט במקרים, שבהם טועים הם להסתמך על מצב דברים אשר מימים-ימימה. על כן, בה בעת שאין לראות בהתחשבות שכזו משום "חסד", הפוטר את הרשות מחובתה להתנהל באורח הולם ומסודר, מוטב שלא יצא "שכרו" של הנאשם בפרשה זו בהפסדם של אחרים בעתיד. ודי אם אזכיר באותו הקשר את הוראותיו, אשר ליישומן במקרים המתאימים ניתן רק לייחל, של התיקון ה-66 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ונכנס לתוקף לא מכבר, גם אם לאחר הדיון בפרשה שבפנַי. אפילו שברי כי אסור לנאשם להוסיף ולעשות בנכס הנדון שימוש שלא לפי היתר, הרי שבכל הנוגע לאישום שבפני עומדת לו הגנה מן הצדק. דינו, לפיכך, הוא זיכוי. זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי, בתוך 45 ימים. משפט פלילייחידת דיור