תביעה נגד המשטרה בגין שימוש באזיקים ללא צורך מהשניחו התובעים אזיקים על ידיה של התובעת, שעה שהתובעת לא נעצרה ולאור העובדה כי השוטרים עצמם העידו כי לא היה צורך בשימוש בכוח או בהנחת אזיקים על ידי התובעת, הרי שפעלו שלא כדין. כך, כפי שהעידו השוטרים עצמם, לא היה חשש להימלטות התובעת והיא לא התנהגה באלימות או הפעילה כוח. בנסיבות אלו השימוש באזיקים היה מיותר ושלא לצורך ובכך פעלו השוטרים ברשלנות. בעניין זה פסק בית המשפט העליון כי: "ככל רשויות השלטון, כך גם משטרת ישראל כפופה לחוקי-היסוד, וחובתה להגן על זכויות היסוד של הפרט המעוגנות בהם. זאת, במיוחד נוכח אופי סמכויותיה של המשטרה והיקפן, אשר שימוש לא נאות בהן טומן בחובו פוטנציאל לפגיעה חריפה בזכויות חוקתיות מוגנות של הפרט - בכבודו, בחירותו ובפרטיותו. בצד סמכויותיה וחובותיה הנרחבות, כפופה המשטרה גם לחובת זהירות בנזיקין (ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3) 733, 739 (1988) (להלן: ענין סוהן)). חלה עליה חובה מושגית וקונקרטית לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיה, כדי למנוע גרימת נזק לפרטים או לגופים העלולים להינזק מפעולותיה. בשונה מסמכויות המשטרה בקביעת סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימות משטרתיות - שהן ענין של שיקול-דעת רחב וקביעות שבמדיניות, ביצוע המשימות המשטרתיות הקונקרטיות, ובהן חקירות חשודים והנעת ההליך הפלילי, נוגע בעניינים ספציפיים ובגורמים ספציפיים, המהווים מושא לפעולה המשטרתית. הפעולה המשטרתית הקונקרטית מקימה חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הגורם המשטרתי כלפי מושא הפעולה המשטרתית (ענין וייס, בעמ' 181). גבולות האחריות האזרחית של גורמי המשטרה בתחום החקירות וההליך הפלילי נמתחים כנגזרת משיקולי מדיניות משפטית. מן הצד האחד, המשטרה מופקדת על אכיפת החוק הפלילי, לצורך הגנה על ביטחון החיים ושלמות הגוף והרכוש. לשם השגה יעילה של יעדי המשטרה, הוקנו בידיה סמכויות וכוחות אותם היא נדרשת להפעיל. בצד חובתה של המשטרה להגשים את משימותיה למען האינטרס הציבורי, היא נדרשת לנקוט זהירות רבה בהפעלת סמכויותיה בהליך הפלילי, כדי למנוע פגיעה לא ראויה בזכויות היסוד של הפרט לחירות, לכבוד ולאוטונומיה אישית. נדרש איזון עדין ומורכב בין האינטרס הציבורי החיוני במלחמה בפשיעה, לבין ההגנה על זכויות היסוד של הפרט, מושא ההליך הפלילי (ענין וייס, בעמ' 181-182; ישראל גלעד "על 'הנחות עבודה', אינטואיציה שיפוטית ורציונליות" משפטים כו 295, 313 (תשנ"ו); ראו גם: גלעד (חלק ראשון), בעמ' 394)." (ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל). כאמור, במקרה זה לא הובא בפני טעם המצדיק הפעלת כוח ושימוש באזיקים כאשר התובעת לא נעצרה ואף לא נטען כי היתה קיימת עילה למעצרה, ועל כן אני קובעת כי השוטרים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם ולפיכך יש להטיל על הנתבעת אחריות בנזיקין ולחייבה לפצות את התובעת על הפגיעה שנגרמה לה בשל כך. איני מקבלת את טענת הנתבעת כי התובעת לא הצביע על נזק ממשי שנגרם לה מכך. מדובר בפעולה שיש לה משמעות קשה של שלילת חירותו של אדם ולא בכדי הגביל המחוקק את התנאים לשימוש בה. אין ספק כי שלילת חירותו של אדם ללא הצדקה ובניגוד לחוק, היא הפגיעה בזכות היסודית היסודית של האדם ודי בעצם שלילתה כדי לגרום נזק (ראו: תא (י-ם) 21434/08 בן גביר נ' מדינת ישראל). בהתחשב במכלול הנסיבות ובכלל זה משך הזמן בו שהתה התובעת בתחנת המשטרה כאשר על ידיה מונחים אזיקים וכן בסכום הפיצוי שנפסק במקרים דומים, אני סבורה כי יש להעמיד את סכום הפיצוי לו זכאית התובעת על סך של 3,000 ₪. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 3,000₪. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בסכום של 1,000 ₪, וזאת בהתחשב בעובדה שבשל מחדלה של הנתבעת אשר לא הביאה את השוטרים המעורבים בדבר לעדות בדיון הראשון, היה צורך בקיומו של דיון נוסף. איני מוצאת מקום לפסוק לתובעת הוצאות בגין בדיקת הפוליגרף שנערכה לבעלה, הן משום שזו לא היתה הכרחית להוכחת תביעתה ולא מצאתי מקום לתת לראיה זו משקל, והן מהטעם שבבדיקה זו נשאל בעלה של התובעת שאלות שקשורות לתביעות אחרות שהגיש. פסק הדין נתן לערעור ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום. משטרהתביעה נגד המשטרה