1. בשנת 2007 נטלה התובעת אצל הנתבע (להלן: "הבנק"), "הלוואה למשתכנים בתנאים מועדפים לאוכלוסיית המורים מעבירי משכורת באמצעות הבנק". מדובר היה בהלוואה שסכום הקרן שלה עמד אז על סך 241,750 ₪ והיא ניתנה למשך 240 חודשים (דהיינו - 20 שנים). 2. לטענת התובעת, הלוואה זו ניטלה על ידה בשעתו כשהיא היתה נתונה בהליך גירושין שבמסגרתו ביקשה לרכוש לעצמה דירה, בידעה כי בסיומו של הליך זה היא עתידה לקבל, בתוך זמן לא רב, סכומי כסף אשר יאפשרו לה לפרוע את ההלוואה בתוך שנים בודדות והיא לא תידרש למשך הזמן הרב שניתן לה על ידי הבנק לעשות כן. 3. במצב דברים זה, כך לטענת התובעת, ביקשה היא להבהיר לנציגת הבנק אשר טיפלה בה אז, הגב' X X, כי היא תיטול את ההלוואה "אך ורק בתנאי שתהא פטורה מעמלת יציאה ו/או עמלת פרעון מוקדם". 4. התובעת טוענת כי בפגישתה עם הגב' X, היא לוותה על ידי מר X X וכי לאחר שווידאה כי דרישותיה ותנאיה ברורים ומוסכמים, חתמה על מסמכי ההלוואה. 5. בתביעתה להחזר עמלת פרעון מוקדם בסך 12,000 ₪ אותה היא נאלצה לשלם בסופו של דבר, על פי דרישת הבנק, בלית ברירה ובניגוד למוסכם, טוענת התובעת כי הבנק חייב אותה בתשלום העמלה שלא כדין. לטענת התובעת, גם בשנת 2010 כשהיא בקשה לבדוק אפשרות של מחזור ההלוואה אמרה לה הגב' X שאם יבוצע ההחזר מהון עצמי היא לא תחויב בעמלה זו וכעבור כשנה נוספת, כשביקשה להפחית את סכום ההלוואה בהפקדת 90,000 ₪, נמסר לה כי יהיה עליה לשלם עמלה בסך 60 ₪ בלבד. התובעת מוסיפה וטוענת כי הבנק אשר נהג כלפיה בחוסר תום לב, גרם לה נזקים נוספים בסך 5,160 ש"ח הכוללים 4,000 ₪ בגין עגמת נפש ו- 1,160 ₪ שכר טרחתו של עורך דין אשר פנה בשמה בזמנו אל הבנק בנסיון לבטל את רוע הגזירה, אך לא הצליח לעשות כן בשל סירוב הבנק, אשר הציע לה באותו שלב פשרה שבמסגרתה תפוצה היא בסכום המהווה 20% מהעמלה שנגבתה ממנה. 6. גב' X אשר הופיעה מטעם הבנק בדיון שהתקיים בפני, אישרה כי היא זוכרת את הפגישה אליה הגיעה התובעת כשהיא מלווה במר X ואמרה שמצבה האישי של התובעת היה אכן ידוע לה אז. לנוכח טענתה כי היא "איננה זוכרת להגיד מה היה במקרה זה" פניתי אל הגב' X ושאלתי אותה ב"רחל בתך הקטנה", האם זכורה לה בקשת התובעת לפטור מעמלת פרעון מוקדם. לשאלה זו השיבה היא: "אני הסברתי שניתן לפרוע את ההלוואה, אבל אני לא זוכרת אם הסברתי את נושא העמלות. אני רוצה גם לציין שבאותה תקופה לא היו מסלולים ללא עמלת פרעון... לגבי הנקודה שהיא אומרת אני לא זוכרת, אבל אני אומרת שבאותה תקופה לא היו מסלולים שהיו פטורים מעמלת פרעון מוקדם". 7. בתגובה לטענה זו של הגב' X, הציגה בפניה התובעת הסכם הלוואה של חברתה אשר לטענתה קבלה באותה תקופה הלוואה שהיתה פטורה מעמלת פרעון מוקדם (נ/1). לכך השיבה הגב' X כי מדובר במסלול הלוואה שונה - תשובה העומדת בסתירה לטענה לפי באותה תקופה "לא היו מסלולים שהיו פטורים מעמלת פרעון מוקדם". 8. מר X שהעיד מטעם התובעת, אישר את טענותיה באמרו: "ישבנו עם X וX אמרה שהיא לא תשלם קנס יציאה אלא 60 ₪" והוסיף כי לימים כשסיפרה לו התובעת שהבנק דורש ממנה "קנס יציאה" הוא אמר כי אינו מאמין לכך ואז פנה בעצמו אל הגב' X אשר טענה כי היא איננה זוכרת סיכום כזה ואילו הוא אמר לה שהרי ברור היה לכל שהתובעת לוקחת משכנתא והיא תמכור את הבית ותחזיר את המשכנתא לבנק". 9. ראיה נוספת אותה מצאתי רלבנטית להשלמת התמונה העובדתית במקרה זה, מצויה בתשובת היחידה לפניות הציבור של הבנק אל פניית התובעת אליה, מיום 19.5.11, בה נכתב כך: "בשל חלוף הזמן (כ- 4 שנים) מאז שנטלת את ההלוואה, אין זה סביר שהפקידה תזכור לפרטים את חילופי הדברים ביניכן אולם על פי הצהרתה, כשפנית אליה לפני שנה לעניין פרעון ההלוואה, ציינה בפניך כי תחויבי בעמלת היוון (פרעון מוקדם). עוד נמסר לנו על ידי גב' X כי השבת לה כי הינך פטורה מגביית עמלה זו והתייחס לאמירה זו בלבד, מבלי לבדוק באיזו שנה נטלת את ההלוואה בבנק, ציינה כי בעבר היו קיימות הלוואות מסוג זה לאוכלוסיית המורים...". דיון והכרעה 10. הבנק מבקש לדחות את התביעה בטענה שהתובעת "מתיימרת להסתמך על הבטחה בעל פה, שניתנה לה כביכול ע"י נציגת הבנק, בקשר עם פרעון מוקדם של הלוואה ואשר עומדת בניגוד מוחלט למסמכי ההלוואה החתומים על ידי התובעת ומדברים בעד עצמם". 11. ואכן, סעיף 34 להסכם ההלוואה, שכותרתו "פרעון מוקדם", קובע כי: "בכפיפות להוראות סעיף 13 לפקודת הבנקאות - 1941, יהיה הלווה רשאי לפרוע לבנק, מזמן לזמן תשלומים ע"ח ההלוואה בפרעון מוקדם וזאת, בתנאי שישלם לבנק, בעת הפרעון המוקדם, עמלות פרעון מוקדם כנקוב בצו הבנקאות (עמלות פרעון מוקדם), התשס"ב - 2002, או כל צו אחר שיבוא להחליפו או לתקנו..." סעיף 13 לפקודת הבנקאות 1941 קובע כי : "(א) מי שקיבל מתאגיד בנקאי הלוואה לשם רכישת דירת מגורים או במשכון של דירת מגורים, רשאי, על אף כל הסכם הקובע אחרת, לפרעה לפני המועד שנקבע לפירעונה". סעיף 1 לצו הבנקאות (עמלות פרעון מוקדם) תשמ"ב - 1981, להלן: ("צו הבנקאות") אשר הוצא מכוח סעיף 13 לפקודת הבנקאות מגדיר מהי "הלוואה" לעניין עמלת פירעון מוקדם- "הלוואה שנתן תאגיד בנקאי לשם רכישת דירת מגורים או במשכון של דירת מגורים". הנה כי כן, על פניו, בהסתמך על ההסכם עליו חתומה התובעת, רשאי היה הבנק לדרוש ממנה עמלת פרעון מוקדם. 12. יחד עם זה, לנוכח טענותיה העיקשות של התובעת, הנתמכות הן במכתב שכתב עורך הדין בשמה לבנק בטרם הוגשה תביעה זו והן בעדותו של מר X, טענות שלמעשה לא נסתרו על ידי הגב' X שאמרה כי היא איננה זוכרת מה היה, נדמה כי שתי השאלות העומדות להכרעתי במקרה זה הן אלה: א. האם יש בעדויות שנשמעו ובראיות שהונחו בפני די כדי לקבוע כי החלטת התובעת ליטול את ההלוואה היתה מבוססת על הבנתה כי בבוא העת היא לא תחוייב בעמלת פרעון מוקדם? ב. בהנחה שתשובה לשאלה זו חיובית - האם אפשר להתייחס אל מקרה זה כאל מקרה בו הושגה בין הצדדים הסכמה בעל-פה, המהווה הסכם מיוחד שבא להעניק לתובעת תנאים טובים יותר, והוא גובר על הוראות סותרות שבהסכם הסטנדרטי? 13. לאחר ששמעתי את הצדדים ועדות העד ועיינתי בכל המסמכים שצורפו לכתבי טענותיהם, לרבות מסמכי ההלוואה נשוא התביעה, תשובת המחלקה לפניות הציבור של הבנק, והמסמכים הנוספים שהוגשו - ת/1-2 , שוכנעתי כי עובר לנטילת ההלוואה הבהירה התובעת לגב' בן-בסט שבכוונתה לפרוע את ההלוואה פרעון מוקדם וכי תנאי לנטילת ההלוואה הוא שהיא לא תחוייב בבוא העת בעמלת פרעון מוקדם. עם זאת, סבורני כי אין בראיות שהונחו בפני די כדי להוכיח קיומו של הסכם מיוחד הגובר על הוראות ההסכם הסטנדרטי עליו חתמה התובעת בסופו של דבר. לטעמי, במקרה זה, ארעה לכל הפחות אי הבנה מצערת. אני סבורה כי לנוכח התעקשות התובעת על תנאי זה, ולאור האמור בסעיף 34 להסכם שעליו החתימה אותה הגב' X, היה על הגב' X להבהיר לתובעת את נושא העמלה באופן מיוחד ולוודא כי היא מבינה את משמעות חתימתה על ההסכם, אשר נסיון החיים מלמד כי הוא אכן שייך - כטענת התובעת, לסוג אותם ההסכמים שאנשים נוהגים לחתום עליהם מבלי לקראם לפרטי פרטיהם. טענת הגב' X לפיה היא איננה זוכרת האם הסבירה לתובעת את "נושא העמלות" ביחד עם התוצאה - דהיינו העובדה שהתובעת ומר X הבינו ממנה כי לא תיגבה עמלת פרעון במקרה זה, יש בהם לטעמי די, כדי להוות בסיס לחיוב הבנק בהחזר חלק משמעותי מן העמלה ששולמה מחד, ולחיובה של התובעת בחלק האחר, מאידך. 14. לנוכח כל האמור לעיל ולאור ההלכה הקובעת כי "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכנו של המסמך אשר יהא" (ר' דברי כב' השופט זוסמן בע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור , אליהם הפנתה גם כב' השופטת דורנר בע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו), אני מחליטה לקבלת את התביעה באופן חלקי ולחייב את הבנק להשיב לתובעת סכום של 8,000 ₪ המהווים 2/3 מסך 12,000 ₪ העמלה ששולמה. ב- 1/3 הנותר בסך 4,000 ₪, תישא התובעת. בנוסף לכך, ישלם הבנק לתובעת הוצאות משפט בסך 600 ₪. תביעת התובעת לתשלום שכר הטרחה ששולם לעורך הדין נדחית בהעדר ראיה לתשלום הנטען. כמו כן, אין אני מוצאת מקום במקרה זה לפסיקת פיצוי בגין עגמת נפש. הסכומים שנפסקו ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד ליום התשלום בפועל. זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, בתוך 15 ימים. בנק