הימנעות הנתבע מלחתום על טיוטת הסכם השכירות התובע והנתבע נועדו ביניהם מתוך כוונה שהתובע ישכור דירה השייכת לנתבע. אין מחלוקת שבין הצדדים התנהל מו"מ ענייני ומתקדם והייתה כוונה של שני הצדדים להגיע להסכם מחייב. התובע וערבים מטעמו חתומים על טיוטת הסכם השכירות (טיוטת הסכם שהנתבע מסר לתובע, כאשר פרטים בכתב יד בטיוטת ההסכם נכתבו על ידי הנתבע). אין מחלוקת שהנתבע - המשכיר - אינו חתום על טיוטת הסכם השכירות. לטענת התובע, הנתבע הודיע שהוא ישלח את המסמך החתום בדואר. התובע טוען שהימנעות הנתבע מלחתום על טיוטת הסכם השכירות אינה אלא תולדה של התנהלות לא תקינה מצד הנתבע, אולם הייתה גמירות דעת והמו"מ בין הצדדים התגבש לכדי הסכם שכירות מחייב. הנתבע טוען שהתובע פלש לדירה. לבית המשפט לתביעות קטנות אין סמכות ליתן צו להשבת המחאות או להורות לנתבע להימנע מהפקדת המחאות שנמסרו לו על ידי התובע. בכל הקשור לתביעה הכספית, לאחר בחינת כתבי הטענות, עדויות בעלי הדין והעדים ובחינת הראיות והמוצגים, נחה דעתי שדין התביעה להידחות: כאמור, המשא ומתן בין הצדדים היה מצוי בשלב מתקדם. התובע והערבים מטעמו חתמו על טיוטת הסכם שכירות (הטיוטה הובאה על ידי הנתבע), בטיוטת ההסכם צוינה תקופת השכירות ואף נמסרו על ידי התובע המחאות המיועדות לתשלום דמי השכירות. כמו כן, התובע תפס חזקה בדירה. עם זאת, הגעתי למסקנה שהמשא ומתן המתקדם לא הבשיל לכדי הסכם מחייב. שוכנעתי שהנתבע לא קיבל החלטה סופית בדבר כוונתו להשכיר את הדירה לתובע ושהתובע היה מודע לכך, מעצם העובדה שלא קיבל לרשותו את טיוטת ההסכם שנחתמה על ידו כשהיא חתומה גם על ידי הנתבע, על כל הכרוך והמשתמע מכך. הנתבע נהג בחשדנות לאורך ניהול המשא ומתן. הוא לא היה חייב לנהוג באופן כאמור, אולם הוא בחר לנהוג כך והדין אינו מונע ממשכיר לנהוג באופן כאמור. הנתבע בחר לדקדק בכל הקשור לבחינת הערבים שהוצעו על ידי הנתבע. הוא ביקש לדעת מהו גילו של כל ערב ומהו מצבו המשפחתי וכן לבחון במה עוסק התובע. כאמור, הנתבע זכאי היה לנהל את ענייניו באופן כאמור. התובע יכול היה לבחור להמשיך במשא ומתן ולספק לנתבע הבהרות, תשובות ומסמכים, או לעצור את המשא ומתן ולפעול לאיתור דירה אחרת. משבחר התובע להמשיך במשא ומתן, היה עליו לדעת שכל עוד לא נחתם ההסכם על ידי הנתבע, הרי שהנתבע לא החליט באופן סופי על השכרת הדירה לתובע. התובע הודיע לנתבע שהוא עובד במכון ויצמן. הנתבע לא הסתפק בהודעת התובע והוא ערך בירור עצמאי. עצם עריכת הבירור העלתה שהנתבע לא קיבל החלטה סופית להשכיר את הדירה לתובע, וזאת על אף העובדה שהתובע עצמו כבר חתם על טיוטת הסכם שכירות ואף מסר לנתבע המחאות לתשלום דמי השכירות. בסופו של יום הסתבר שהודעת התובע בכל הקשור לעבודתו במכון ויצמן לא הייתה מלאה ומדויקת. בעוד שהמשא ומתן בין הצדדים נערך בחודשים מרץ ואפריל 2012, לא הונחה תשתית עובדתית המעידה על כך שבמועדים כאמור הוא אמנם עבד במכון ויצמן. תלושי השכר שהוצגו על ידי התובע מתייחסים לחודשים ינואר ופברואר 2011 [ת/2], בעוד שאישור שהוצג על ידי הנתבע [נ/3] העלה שהתובע הועסק במכון דוידסון לחינוך מדעי ליד מכון ויצמן למדע במהלך תקופה קצרה בלבד: "החל מ 7.9.2010 ועד 15.6.2011 כמדריך שעתי בגן המדע בהיקף כולל של 193 שעות". חשדנותו של הנתבע התבררה כמוצדקת, אף שהוא רשאי היה לסרב להשכיר את הדירה לתובע או להוסיף ולהתמהמה בקבלת החלטה סופית גם ללא הוכחה כלשהי בסוגיה כאמור. התובע העיד: "לא קיבלתי ממנו אישור לשפץ את הדירה אם כי הייתה הסכמה שבשתיקה" (עמ' 7, ש' 21; ראו גם עדות הגב' אלגד, עמ' 13, ש' 31 - 32). אין די בקיומה של הסכמה נטענת כאמור לצורך ביצוע שיפוץ בדירה. במיוחד לא היה מקום לערוך שיפוץ כלשהו כאשר הנתבע לא חתם על טיוטת הסכם השכירות וכאשר הוראות טיוטת ההסכם ממילא אינן מתירות עריכת שינוי כלשהו במושכר "... מבלי לקבל על כן מראש הסכמה בכתב מהמשכיר ...." (סעיף 4(ו) לטיוטת הסכם השכירות). התובע והעדה מטעמו, הגב' אלגד, טענו שניתנה הסכמת הנתבע לכך שהתובע יקבל את מפתחות הדירה מהדייר הקודם. הסכמה כאמור אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהנתבע לא חתם על טיוטת הסכם השכירות, עם חשדנותו כלפי התובע וסוגיית הערבים והעובדה שהוא ניהל בסופו של יום הליך משפטי (או הליך גבייה) כנגד השוכר הקודם. הימנעות התובע מזימון השוכר הקודם ליתן עדות בסוגיה נזקפת לחובתו. גם אם כניסת התובע לדירה - טרם מועד תחילת תקופת השכירות - נעשתה בידיעת הנתבע (בהתאם לנטען, בין הצדדים התקיימה פגישה בדירה ימים ספורים לפני תחילת השכירות; עדות התובע, עמ' 8, ש' 6 - 10), הרי שלא היה בכך כדי להוות תחליף להסכמה חד משמעית מצד הנתבע להשכיר את הדירה לתובע, הסכמה שאמורה הייתה לבוא לידי ביטוי בחתימה על טיוטת ההסכם, כאשר המשמעות הינה שביום תחילת תקופת השכירות, בהיעדר הסכם חתום על ידי הנתבע, היה על התובע לעזוב את הדירה. התובע לא פעל באופן כאמור, כאשר הדבר נזקף לחובתו. הימנעות הנתבע מלפדות את ההמחאה הראשונה עבור דמי השכירות היוותה אף היא אינדיקציה חד משמעית לכך שהנתבע לא ראה בתובע שוכר לגיטימי. הזמנת המשטרה לדירה היוותה אינדיקציה נוספת. היה על התובע לעזוב את הדירה ללא דיחוי והימנעותו מלעשות כן נזקפת אף היא לחובתו. לא התרשמתי שהיה בדעת התובע, מלכתחילה, לפלוש לדירת הנתבע ולהימנע מלשלם לו את דמי השכירות. אופן ניהול המשא ומתן מצד התובע, מסירת המחאות והעמדת שני ערבים - חברה ואב, מעידים שהתובע ציפה להיכנס לדירה ולשהות בה כנגד תשלום תמורה מלאה. אלא שהתובע לא לקח בחשבון את העובדה שהמשא ומתן - גם אם היה ענייני ומתקדם - עשוי להיכשל. משנכשל המשא ומתן - כאשר אינדיקציה לכך ניתן למצוא בעצם הימנעות הנתבע מלמסור לתובע הסכם החתום על ידו עד למועד התחלת תקופת השכירות (בהתאם לטיוטת ההסכם) - היה על התובע להסיק את המסקנה המתחייבת ולעזוב את המושכר, וזאת גם אם ההרשאה להיכנס למושכר לצורך ההיערכות הייתה על דעת הנתבע (כאמור, טענת התובע לא הוכחה). התוצאה הינה שלא עלה בידי התובע להניח תשתית עובדתית בדבר זכאותו לתשלום פיצוי כלשהו מהנתבע. על כן, התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבע ע"ס 750 ₪, בתוך 30 יום. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי - בתוך 15 יום. חוזה שכירותחוזהטיוטת חוזהשכירות